פרשני:בבלי:בבא קמא נ ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא קמא נ ב

חברותא

אמר רב חנא ואיתימא רבי שמואל בר נחמני: מאי האי דכתיב בקרא בשלש עשרה מידות  "ארך אפים", דמשמע מאריך וממתין מלקיים שני רצונות, אחד של טובה ואחד של רעה, ולא כתיב "ארך אף", דהוה משמע רצון אחד בלבד והיינו שמאריך רוגזו וממתין מליפרע?
לומר לך, שאינו מאריך אף רק לרשעים, אלא ארך אפרים לצדיקים מלשלם שכר טוב לאלתר, כדי לשומרו לעולם הבא. ולרשעים, מליפרע מהן לאלתר.
תנו רבנן: לא יסקל (יפנה) אדם אבניו מרשותו לרשות הרבים דנמצא שהוא מניח תקלה ברשות הרבים.
מעשה באדם אחד שהיה מסקל אבנים מרשותו לרשות הרבים, ומצאו חסיד אחד ואמר לו: ריקה! מפני מה אתה מסקל אבנים מרשות שאינה שלך (שמא תמכרנה ולא תהא שלך) לרשות שלך (שרשות הרבים לעולם היא שלך).
לגלג עליו אותו אדם, (ולא הבין כוונתו).
לימים נצרך למכור שדהו. והיה מהלך באותו רשות הרבים, ונכשל באותן אבנים שסיקל משדהו, נזכר באותו מעשה, הבין ואמר: יפה אמר לי אותו חסיד "מפני מה את המסקל אבנים מרשות שאינה שלך לרשות שלך", שהרי עתה באמת אותה רשות שסקלתי משם אינה שלי, ורשות זו שהאבנים בה, שלי היא, שהיא רשות הרבים.
מתניתין:
החופר בור ברשות הרבים, ונפל לתוכו שור או חמור, הרי החופר חייב בזנקן.
ודין אחד הוא לכל החופר ברשות הרבים, בין אם חפר בור (חפירה רגילה), ובין אם חפר שיח (חפירה ארוכה וצרה) או מערה (מרובעת היא ומכוסה בקירוי ויש בה פתח כלפי מעלה שאפשר ליפול בו), או העושה חריצין (חפירה רחבה ומרובעת כמערה אך ללא קירוי כלל) ונעיצין (חפירה שרחבה למעלה וצרה בתחתיתה) הרי זה חייב אם נפלו שם שור או חמור.
ומבארת המשנה: אם כן שבכל אלו חייב, למה נאמר בקרא דוקא "בור"? ללמדך, ולומר לך, אימתי חייבתו תורה על מיתה:
מה בור שיש בו כדי להמית, והיינו שיש בו עומק עשרה טפחים, כי סתם בור אינו פחות מעשרה טפחים, אף כל סוגי החפירות, דוקא כשיש בו כדי להמית דהיינו עשרה טפחים, חייב עליו.
אבל אם היו חפירות אלו פחותין מעומק עשרה טפחים, ונפל לתוכו שור או חמור. ומת הרי החופר פטור, כי ודאי לא מחמת הבור מת, לפי שבור תשעה אינו ממית (רש"י ג א).
ואם הוזק בבורו הרי זה חייב, שאף בור פחות מעשרה טפחים בכוחו להזיק.
גמרא:
אמר רב: בור שחייבה עליו תורה, להבלו הוא דחייבתו, שבחפירתו גרם להמצאות ההבל (אויר רע בכוחו להזיק) בבור, ועל ההיזק שעשה הבל הבור הוא חייב ולא לחבטו. שעל מה שהוזק השור מחבטת הקרקע אין החופר אחראי.
אלמא, קסבר רב, חבטה אינה באחריותו, כי קרקע העולם הזיקתו, ולא קרקע שלו.
ושמואל אמר: הא דחייבה תורה בבור להבלו הוא, ואע"פ שההבל מאיליו נכנס. וכל שכן לחבטו. שאף על פי שנחבט מקרקע העולם, מכל מקום, הוא זימן והכין את הקרקע שתוכשר לחבוט,
ואם תאמר דוקא לחבטו אמרה תורה שחייב, ולא להבלו, שאם הוזק בהבל יפטר היות וההבל מאיליו הוא בא, אומר לך, ודאי אף על הבל חייבתו תורה, שהרי התורה העידה על הבור שחייב החופרו, ומשמע שבכל בור מיירי (דהא כתיב "בור" סתם) ואפלו מלא הבוא בתחתיתו ספוגין של צמר, שאינו יכול להזיק בחבטה אלא בהבל.
ואמרינן: מאי בינייהו, הרי אם מת שור בבור לכולי עלמא חייב דאיכא חבטה ואיכא הבל.  1 

 1.  ואף היכא שנבקעה כרסו או נשברה מפרקתו, שמוכח שהחבטה המיתה אותו מחייב רב, דאיכא למימר שאף ההבל הרגו דולי ההבל היה השור מתחזק ומעמיד עצמו על רגליו ולא היה ניזוק כלל (תלמיד רבינו פרץ) .
איכא בינייהו היכא דעבד גובה (תל גובה) עשרה טפחים ברשות הרבים, ועלה לשם שור, ונפל, דבכהאי גוונא ליכא הבל אלא רק חבטה, כי הבל לא יתכן אלא בחפירה בעומק.
ובהא פליגי: לרב אגובה לא מחייב, כיון שאין הבל.
ולשמואל, אגובה נמי מחייב. הגם שאין הבל, מכל מקום חייב הוא על החבטה.
ומבארינן: מאי טעמא דרב שמחייב רק על הבל?
דאמר קרא: (בפרשת בור) "ונפל שמה שור או חמור".
ומדנקט "ונפל" משמע שאינו חייב עד שיפול הנופל דרך נפילה. והיינו, שיפול לעומק על פניו. אבל אם יפול לבור לאחוריו, כשפניו כלפי מעלה, פטור, לפי שאין ההבל מזיקו בכהאי גוונא.
ומדחייבה תורה דוקא בכהאי גוונא מוכח שחיוב הכורה הוא על ההבל בלבד, דהיזק על ידי הבל שייך רק בנפילה על פניו לעומק.
לשמואל שמחייב אף בחבט סבר, "ונפל", כל דהו משמע. שבכל צורה שיפול, חייב הכורה, ואם כן מוכח בקרא שאף בנפילה שאי אפשר להנזק בה מההבל כגון שנפל לאחוריו, או בנפל מתל גבוה, חייב הוא על החבטה שבאה בגרמתו.
ואתינן לאקשויי על רב ממשנתנו:
תנן: אם כן, למה נאמר "בור"? לומר לך, מה בור שיש בו כדי להמית, והיינו עשרה טפחים, אף כל שיש בו כדי להמית - עשרה טפחים חייב.
ולשון המשנה "אף כל", משמע שבא לרבות בור נוסף שלא הוזכר במשנתנו, שאף בו חייב.
בשלמא לשמואל, המחייב בנפל מתל גבוה איכא למימר ש"אף כל" בא לאתויי היכא דעביד גובה ברשות הרבים.
אלא לרב, הסובר שבכהאי גוונא פטור לפי שאין שם הבל, "אף כל" ששנינו לאתויי מאי אתא?
ומשנינן: לרב משנתנו באה, לאתויי, להביא את החופר חריצין ונעיצין שחייב!
ותמהינן: חריצין ונעיצין, בהדיא קתני להו במשנתנו שחייב, ולא הוצרך התנא לרבות זאת בתיבות "אף כל"? ומשנינן: אמנם תני לה התנא ברישא חריצין ונעוצין, אולם הדר מפרש לה לכל הנך, מהיכא ילפינן לה דחייב בהם החופרן.
ומקשינן: והני כולהו חפירות ששנינו במשנתנו, למה לי לשנות את כולן ולא מספיק לשנות אחד מהן, ונלמד ממנה לכל סוגי החפירות שחייב בהן?
ומשנינן: צריכא לכולהו!
דאי תנא רק בור, הוה אמינא, דוקא בור עשרה הוא שחייב, דאית ביה הבלא, משום דקטין וכריכא (צר ועגול). אבל שיח, דאריך (ארוך הוא), אימא בעשרה טפחים לית ביה הבלא, ופטור אם הומת שור שם, הלכך הוצרך לשנות "שיח".
ואי תנא רק בור ושיח, הוה אמינא, רק שיח שיש בו עשרה טפחים הוא שחייבה תורה, כיון דאית ביה הבלא טפי, אף שארוך הוא, משום דקטין (צר הוא). אבל החופר מערה, שהיא מרבעא (מרובעת) והבלה מועט, אימא בעשרה טפחים בלבד עדיין לית בה הבלא שיכול להמית, ופטור, קא משמע לן שאף בזה חייב.
ואי תני מערה ולא תני חריצין, הוה אמינא מערה בעשרה טפחים, הוא דאית בה הבלא משום דמטללא (מקורה). אבל חריצין דרחבין ולא מטללי, אימא בעשרה טפחים בלבד לית בהו הבלא כדי המתה, ופטור. הלכך השמיענו התנא שאףי בחריצין חייב.
ואי תנא אף חריצין, ולא תני נעיצין, הוה אמינא, חריצין העמוקים עשרה טפחים הוא דאית בהו הבלא שיכול להמית, משום דלית בהו חיתא (אינם רחבים) מלעיל (למעלה, בפי הבור) טפי מתתאי (יותר מתחתית הבור). אבל נעיצין, דרויחי מלעיל טפי מתתאי, ההבל מועט בהם, אימא בעומק עשרה טפחים בלבד לית בהו הבלא. קא משמע לן שאף באלו חייבה תורה כשעמוקים הם עשרה טפחים.
ומקשה הגמרא על רב ושמואל ממשנתנו:
תנן: היו פחותין מעשרה טפחים ונפל לתוכו שור או חמור ומת, הרי זה פטור, ואם הוזק בו הרי זה חייב,
ומדייקת הגמרא: נפל לתוכו שור או חמור ומת פטור, מאי טעמא? לאו, משום דלית ביה חבטה! שאין חבטה מגובה של פחות מעשרה יכולה להמית. ואף על פי שיש הבל בבור זה, מכל מקום פטור, היות ואין חיוב של נזק בור אלא על החבטה.
וקשיא בין לרב ובין לשמואל, ששניהם מחייבים על הבל הבור?
ומשנינן: לא משום כך פטור. אלא משום דלית ביה הבלא. לפי שרק בעומק עשרה טפחים יש הבל, והלכך פטור לכולי עלמא.
ופרכינן: אי הכי, קשה מה ששנינו במשנתנו "אם הוזק בו, חייב", אף שאין עשרה טפחים. ומדוע חייב לרב? והא לית ביה הבלא!  2  אמרי, תירצו בבית המדרש: "אין הבלא בבור פחות מעשרה", היינו אין הבלא המביא למיתה, ומכל מקום, יש בו הבלא המביא לנזיקין (שנחלה השור מחמת ההבל, והוכחש).

 2.  ולשמואל אין זה קשה, כי ודאי שאףי בור פחות מעשרה מזיק בחבטה, ורק להמית אינו יכול.
ומביאה הגמרא מעשה בההוא תורא (שור) דנפל לאריתא דדלאי (אמת המים העשויה להשקות ממנה השדות, שרוחבה אמה ועומקה אמה, דהיינו ששה טפחים).
שחטיה מריה (שחטו בעליו), וטרפיה רב נחמן (הטריפה רב נחמן, והיינו, אסרה באכילה) משום שבנפילתה מגובה ששה טפחים ודאי נתרסקו איבריה הפנימיים, על אף שלא ניכרת בה המכה, וריסוק אברים הוא אחד מי"ח סוגי טריפות המבוארים במסכת חולין.
ואמר על כך רב נחמן: אי שקיל מריה דהאי תורא קבא דקמחא (אילו היה נוטל בעל השור קב קמח להוצאותיו לבא לפני חכמים) לפני ששחט את שורו, ו"אכל", דהיינו, והיה שואל לחכמים שיורהו מה דינו של שורו שנפל, היה תנא (שונה) בבי מדרשא את ההלכה שאם שהתה הבהמה אחר שנפלה פרק זמן של מעת לעת (כ"ד שעות) ולא מתה, כשרה היא, ויכול לשוחטה ולאוכלה.  3  ואז, לא אפסדיה לתורא דשוה כמה קבי, לפי שהיה ממתין מעת לעת, ואחר כך שוחטה. ועכשיו ששחטה מיד, חיישינן שמא טריפה היא, ואסורה.

 3.  כן הוא הדין בבהמה שנפלה ממקום גבוה אם יכולה לעמוד ולילך כשרה, ואם אינה יכולה לעמוד, צריכה לשהות מעת לעת, ושור זה לא עמד.
אלמא, מוכח מדברי רב נחמן, שהוא סובר שיש חבטה הממיתה אף בעומק של פחות מעשרה טפחים. שהרי שור זה לא נפל אלא לאמת המים, שעומקה ששה טפחים בלבד, ובכל זאת הטריפה רב נחמן.
איתיביה רבא לרב נחמן ממשנתנו, ששנינו בה: היו פחותין מעשרה טפחים ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור.
מאי טעמא פטור? לאו, האם לא משום שבור פחות מעשרה לית ביה חבטה שבכוחה להמית, ולכן ודאי לא מחמת הבור מת.
ואם כן, מוכח שאין חבטה הממיתה בפחות מעשרה!

דרשני המקוצר