פרשני:בבלי:בבא בתרא יח א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא יח א

חברותא

תא שמע ראיה, ממה ששנינו: מרחיקין את הגפת ואת הזבל ואת  המלח ואת הסיד ואת הסלעים מכותלו של חבירו ג' טפחים, (וסד) בסיד.
ומדייקת הגמרא: טעמא דאיכא כותל. הא ליכא כותל, סומך.
והיינו, מלשון המשנה מוכח, שכל החיוב להרחיק אינו אלא "מכותלו של חבירו", דהיינו כשיש כבר כותל, אבל אם אין שם כותל, סומך. וקשה על רבא.
ודוחה הגמרא: לא. אלא כי ליכא כותל, נמי לא סמיך. כי לעולם גם כשאין עדיין כותל אסור לסמוך.
ואלא מאי קא משמע לן, אם כן למה השמיענו התנא "מכותלו של חבירו"?
הא קא משמע לן, דהני קשי לכותל. התנא בא להשמיע לנו למה יש חיוב להרחיק גפת וזבל וכו', משום שהם קשין לכותל שמזיקין את הכותל, ומטעם זה סובר רבא שאסור לסמוך גם כשאין כותל, משום שיש זכות לשני לבנות שם כותל.
תא שמע ראיה, ממה ששנינו: מרחיקים את הזרעים ואת המחרישה ואת מי רגלים מן הכותל ג' טפחים,
ומדייקת הגמרא: טעמא דאיכא כותל. הא ליכא כותל, סמיך. וקשה מכאן לרבא,
ודוחה הגמרא: לא. אלא כי ליכא כותל, נמי לא סמיך.
ואלא מאי קא משמע לן? -
דמתנותא קשה לכותל. התנא בא להשמיענו סיבת החיוב להרחיק אלו משום שהם קשין לכותל, מצד הלחות שיש בהם, דהיינו מתונתא.  13 

 13.  הטעם של מתונתא קאי רק על מי רגלים, אבל זרעים ומחרישה הוא מטעם אחר כנ"ל במשנה.
תא שמע ממה ששנינו: ואת הריחים ג' מן השכב שהן ד' מן הרכב,
ומדייקת הגמרא: טעמא דאיכא כותל, הא ליכא כותל, סמיך. מה שאמרה המשנה "ומרחיקין את הריחים" וכו' קאי על כותל חבירו הנזכר קודם. ואם כן משמע שרק כאשר יש כותל אינו סומך.
ודוחה הגמרא: לא. גם כי ליכא כותל, נמי לא סמיך.
ואלא מאי קא משמע לן?
הא קא משמע לן, דטירייא קשה לכותל. התנא משמיענו סיבת החיוב להרחיק ריחיים, מפני שהנדנוד שלהן קשה לכותל.
תא שמע ראיה, ממה ששנינו: ואת התנור ג' מן הכליא שהן ד' מן השפה. ומדייקת הגמרא: טעמא דאיכא כותל, הא ליכא כותל סמיך, כי מה שאמרה המשנה "ואת התנור" קאי גם כן על כותל הנזכר מקודם.
ודוחה הגמרא: לא. כי ליכא כותל נמי לא סמיך, אלא מאי קא משמע לן, הא קא משמע לן דהבלא קשה לכותל. התנא משמיענו דסיבת החיוב להרחיק תנור הוא משום דההבל דהיינו החום של התנור קשה לכותל.
תא שמע ראיה, ממה ששנינו: לא יפתח אדם חנות של נחתומין ושל צבעין תחת אוצרו של חבירו.
חניות של נחתומין היינו מקום שאופין שם לחם ומוכרין אותם, כי על ידי שאופין שם לחם מסיקין שם אש תמיד, ומזיק העשן  14  לאוצרו של חבירו המונח מעליו. וכן חנות של צבעין, היינו שמסיקין שם אש תמיד כדי להרתיח היורה של צבעין, וגם כאן העשן קשה לאוצר. ולא רפת בקר. אסור לעשות רפת בקר תחת אוצרו של חבירו, כי הריח של הרפת קשה לאוצר שמעליו.

 14.  רש"י. ותוס' כתבו שאין היזק מהעשן כיון שיש תקרה ומעזיבה, רק ההבל קשה לאוצר.
ומדייקת הגמרא: טעמא דאיכא אוצר, הא ליכא אוצר, עביד. משמע רק כשיש אוצר אסור לעשות כל אלו, אבל כשאין אוצר מותר. וקשה לרבא.
ודוחה הגמרא: דירה שאני. כיון שאלו הדברים הם מעשה דירה, כי חנות ורפת בקר הם מעשה דיור של אדם, שלפעמים אדם עושה כן בדירתו, מודה רבא שאי אפשר לאסור על האדם כל זמן שאין ההיזק מוכן עדיין.  15 

 15.  כן פירש רש"י והרשב"א, והר"י מיגאש פירש פירוש "דירה שאני" היינו שאין רגילות לעשות מדירה אוצר, לכן מותר לשני לעשות תחת זה חנות ורפת ואין צריך לחשוש שהשני יעשה אוצר מעליו, ורחוק הוא יותר משדה שאינה עשויה לבורות. והרשב"א הקשה על זה ועיין קצוה"ח סי' קנ"ה סק"ג.
דיקא נמי, דתני עלה: אם היתה רפת בקר קודמת לאוצר, מותר.
הגמרא מביאה ראיה לרבא מזה שרק כאן כתוב שאם הרפת קדם לאוצר מותר, ולא קתני כן בשאר הרחקות, מוכח שרק כאן, שהוא דירה, מותר לסמוך, ולכן אם עשה מקודם רפת בקר, שסמך בהיתר אין צריך להרחיק. מה שאין כן בשאר הרחקות, אסור לסמוך גם כשאינו מזיק עדיין.  16 

 16.  ולפי אביי קתני גבי רפת בקר והוא הדין לשאר דברים דלא משמע לי' שיהא חידוש בשאר טפי מבדירה. תוס'.
תא שמע ראיה, ממה ששנינו: לא יטע אדם אילן סמוך לשדה אלא אם כן הרחיק ממנו ד' אמות. אסור ליטע אילן סמוך לשדה חבירו, משום שצריך לחרוש סביב לאילן ד' אמות מכל צד, ובשעת הבציר בוצרין האילן בעגלות, וצריך להן מקום פנוי ד' אמות, לכן צריך להרחיק האילן ד' אמות משדה חבירו, כדי שלא יכנסו המחרישה והעגלות בשדה חבירו.
ותני עלה: ד' אמות שאמרו, כדי עבודת הכרם.
הטעם שצריך ד' אמות, משום שעבודת הכרם תופסת מקום של ד' אמות מכל צד, בין משום המחרישה ובין משום העגלות.
וכרם לאו דוקא, אלא הוא הדין שאר אילנות.
ומדייקת הגמרא: טעמא דמשום כדי עבודת הכרם.
הא לאו משום כדי עבודת הכרם, סמיך. ואף על גב, דאיכא שרשין דקא מזקי.
הרי קתני בברייתא, שכל הטעם שצריך להרחיק הוא רק משום עבודת הכרם, ומשמע שמשום הטעם שהשרשין שעתידין להתפשט בשדה חברו ולעכב המחרישה שם, וכן אם ירצה חבירו לחפור שם בור יזיקו לו השרשין, מצד זה אין צריך להרחיק. והיינו כאביי שמותר לסמוך, וקשה לרבא.
ודוחה הגמרא: הכא במאי עסקינן דמפסיק צונמא, המשנה מדברת כשיש סלע חזק שמונח בין האילן לבין שדה חבירו, והסלע מעכב את השרשין שלא יתפשטו לתוך שדה חבירו, לכן אין חיוב להרחיק משום השרשין. אבל משום עבודת הכרם צריך להרחיק, שאם יחרוש עד הצונמא וירצה להפוך המחרישה לצד אחר, יכנס המחרישה לתוך שדה חבירו.
(דיקא נמי, דקתני): היה גדר בינתים, זה סומך לגדר מכאן וזה סומך לגדר מכאן. אם בין האילן והשדה היתה גדר, זה סומך האילן לגדר מכאן וזה גם כן סומך אילן לגדר מכאן אם רוצה, כיון שאין בזה משום עבודת האילן, שהרי יש גדר שמפסיקה ביניהם שלא יכנסו המחרישה והעגלות לתוך שדה חבירו. וגם אין איסור כלאים אם אחד נוטע אילן וכרם מצד זה של הגדר, והשני זורע בצד השני זרעים וירקות, אף על גב שיונקים מתחת הגדר, מכל מקום מועילה הגדר להפסיק שלא יחשב כלאים.
ומבואר כאן במשנה להדיא, שכל הטעם שצריך להרחיק הוא משום עבודת הכרם ולא משום השרשין שלא יתפשטו.  17 

 17.  זה לפי הגירסא "דיקא נמי דקתני", ועיין ברמב"ן מש"כ בזה. והרשב"א כתב, מדקתני "זה סומך וזה סומך", משמע אפילו כל מילי, ואפילו זה בור וזה אילן, ומי לא עסקינן שהבור קדם ואפילו הכי סומך זה אילן בלא הרחקה. ותיקשי גם לאביי, אלא בהכרח צריך לומר דמפסיק צונמא. ויש גירסא אחרת: ת"ש היה גדר בינתים וכו', דבא להוכיח מכאן שאין צריך להרחיק מפני השרשין, וקשה לרבא, ומתרצת הגמרא: הכא נמי בצונמא. גם כאן מדובר בצונמא שמפסיק ביניהם.
אי הכי, אימא סיפא: היו שרשיו יוצאין בתוך של חבירו, מעמיק להן ג' טפחים כדי שלא יעכב המחרישה. אם התפשטו השרשין בתוך שדה חבירו, מותר לבעל השדה לקצוץ השרשין עד עומק ג' טפחים, כדי שלא יעכבו המחרישה בשדהו.
ומקשה הגמרא: ואי דמפסיק צונמא, מאי בעו התם!? אם נאמר שהמשנה מדברת כשיש צונמא שמפסיק איך יש מציאות שהשרשין נכנסו לתוך שדה חבירו.
ודוחה הגמרא: הכי קאמר: ואי לאו צונמא, והיו שרשיו יוצאין לתוך של חבירו, מעמיק ג' טפחים כדי שלא יעכב המחרישה.
לעולם הרישא מדברת שיש צונמא שמפסיק, ובסיפא, הכי קאמר: אם אין צונמא, ונכנסו השרשין לתוך שדה חבירו, מותר לבעל השדה לקצוץ השרשין עד עומק ג' טפחים בתוך שדהו.
תא שמע ראיה, ממה ששנינו במשנה (לקמן כה ב): מרחיקין את האילן מן הבור עשרים וחמש אמה.
אדם הבא ליטע אילן בתוך שדהו, צריך להרחיק מבורו של חבירו כ"ה אמה, משום שהשרשים של האילן מתפשטים והולכים, ומקלקלים את כותלי הבור.
ומדייקת הגמרא: טעמא דאיכא בור. הא ליכא בור, סמיך.
משמעות המשנה היא, שרק אם יש כבר בור, אז צריך בעל האילן להרחיק אילנו כ"ה אמה מהבור. אבל כשאין בור, מותר לו ליטע אילן, ואינו צריך להרחיק, וקשה מכאן לרבא.
מתרצת הגמרא: לא. אין לדייק כך מהמשנה, אלא, כי ליכא בור, נמי לא סמיך.
והא קא משמע לן התנא במשנה, דעד כ"ה אמה אזלי שרשים ומזקי לבור.
ולעולם, גם כשאין בור אסור לסמוך, רק המשנה משמיעה לנו את סיבת ההרחקה, משום שעד כ"ה אמה הולכים ומתפשטים השרשים ומזיקים לכותלי הבור.
ומקשה הגמרא: אי הכי, אימא סיפא: ואם אילן קדם, לא יקוץ. שכך שנינו בסוף המשנה הזאת, שאם האילן היה כבר קודם שנעשה הבור, אינו צריך לקוץ האילן כשחברו כורה בור ברשותו, ומותר לו לבעל האילן להמשיך ולקיימו.
ואי דלא סמיך, היכי משכחת לה? אם נאמר שאסור לסמוך אילן גם כשאין עדיין בור, איך יתכן לומר שאם קדם האילן לבור, אין צריך לקוצצו!? והרי בזמן שנטעו, נטע אותו באיסור, ואם כן, מה מועיל לו מה שקדם האילן את הבור.
ומתרצת הגמרא: כדאמר רב פפא, בלוקח, כמו שאמר רב פפא (להלן בעמוד ב), שמדובר בלוקח. הכא נמי, בלוקח. גם כאן מדובר בלוקח.
דהיינו, אם אדם נטע אילן באמצע שדהו, ואחר כך מכר חצי שדהו לאיש אחר, ובא הלוקח וחפר בור בחלק שקנה, אין המוכר צריך לקוץ עתה את האילן, כיון שבזמן שנטע, נטעו בהיתר.  1 

 1.  כך פירש רש"י, ותוס' פירשו בשם ריב"ם להיפך, שבחצי השדה שמכר ללוקח נמצא האילן, ושאר השדה נשאר למוכר. עוד פירשו בשם ר"ת, שמדובר באחד שקנה שדה שיש שם אילן הסמוך למיצר, והחזיק בכך ג' שנים, שטוענים בית דין עבור הלוקח, שהבעל הראשון, שנטע את האילן, קנה משכנו זכות ליטע אילן סמוך למיצר.
תא שמע ראיה, ממה ששנינו לקמן (כה א) במשנה:
א. מרחיקין את המשרה מן הירק, מים ששורים בו פשתן הם סרוחים, וצריך להרחיק אותם מן הירקות, משום שהם מזיקים להם.
ב. ומרחיקים את הכרישין (ירק הנקרא כרתי) מן הבצלין, כי הכרתי מזיק לבצלים, מפני שמפיגים טעמם.
ג. ומרחיקים את החרדל מן הדבורים. יש לחרדל טעם חריף, ובאות הדבורים ואוכלות ממנו. ומתוך שיש להן טעם חריף בפה, הן אוכלות אחר כך את הדבש שלהן. נמצא שבעל הדבש ניזוק מסמיכות החרדל אל כוורותיו. לכן צריך בעל החרדל להרחיק חרדלו מן הדבורים.  2 

 2.  הרשב"א תמה, למה בעל החרדל צריך להרחיק, הלא החרדל אינו נכנס לתוך תחומן של הדבורים, אדרבה הדבורים נכנסים לתוך שדה החרדל ואוכלות אותו, וזה דומה לבור שנמצא ברשות המזיק ונפל בתוכו שור של אדם אחר, שפטור בעל הבור משום שאומר לו לבעל השור: איך מגיע שורך לרשותי. והאריך בזה, ונשאר בצ"ע. ועיין ברכת שמואל ב"ק ט"ו שהאריך בביאור דברי הרשב"א.
ומדייקת הגמרא: טעמא דאיכא ירק, הא ליכא ירק סמיך. משמעות המשנה היא, שרק כאשר יש ירק צריך להרחיק את המשרה מהירק, אבל כשאין ירק, אינו צריך להרחיק את המשרה משדה חבירו. והוא הדין בכרישין ובחרדל, שאינו צריך להרחיק אלא רק כשיש את הבצלים והדבורים, וקשה מכאן לרבא.
מתרצת הגמרא: לא. כי ליכא ירק נמי לא סמיך. גם כשאין ירק ובצלים ודבורים אסור לו לסמוך.
והא קא משמע לן, דהני - קשו אהדדי. המשנה משמיענו את הטעם שצריך להרחיק, שהוא משום שאלו הדברים מזיקים את אלו.
אך מקשה הגמרא: אי הכי, אימא סיפא:
רבי יוסי מתיר בחרדל, מפני שיכול לומר לו: עד שאתה אומר לי הרחק חרדלך מן דבוראי, הרחק דבורך מן חרדלאי, שבאות ואוכלות לגלוגי חרדלאי.
רבי יוסי סובר, שבעל החרדל יכול לומר לבעל הדבורים: כמו שאתה אומר לי: הרחק חרדלך מן הדבורים שלי שהם מזיקים להם, כמו כן אני יכול לומר לך: הרחק דבורך מן חרדלאי, מפני שהם גם כן מזיקים לחרדל, שהם באות ואוכלות את פרחי החרדל.  3 

 3.  כן פירש רש"י לקמן כה ב. אבל תוס' כאן פירשו דלגלוגי זהו ענפים.

דרשני המקוצר