פרשני:בבלי:בבא בתרא לה ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא לה ב

חברותא

ומשנינן: התם - גבי ולד - להאי למוכר הפרה או השפחה  אית ליה דררא דממונא (שייכות ממון) בולד, ולההוא ללוקח הפרה או השפחה - נמי אית ליה דררא דממונא בולד -
שהפרה והשפחה הלוא היו מתחילה של זה ושוב עברו לרשותו של זה, וספיקינו הוא, באיזה שעה ילדו, אם כשעדיין היו ברשותו של המוכר או אחר שעברו לרשותו של לוקח.  1 

 1.  ביאור "דררא דממונא" לפי מה שנראה מדברי הרשב"ם (שעל פיו נתבאר בפנים) היינו כמו שכתב הריטב"א "פירוש ("דררא דממונא" הוא) "עיקר תביעה", מלשון דררא דטומאה, ותרגום ירושלמי "מידי תבקשנה" תדרריניה, כלומר, כל אחד יש לו זיקה ועיקר בתביעה זו, כי כיון שהולד הזה היה בפרה, והמוכר היתה שלו מקודם והלוקח הוא שלו עכשיו, ודין שיחלוקו"; ומדברי הרשב"ם בד"ה התם נראה, שטעם זה אינו סיבה לומר דוקא יחלוקו, ואילו היה שייך כאן "שודא דדייני" היינו אומרים לדעת שמואל "שודא דדייני". ושיטת התוספות בביאור "דררא דממונא": פירוש, דדל טענתייהו מהכא יש ספק לבית דין דהי מינייהו הוה הולד, אם נולד קודם שמכר או אחר שמכר:. אבל הכא בזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי, שעל פי טענותיהן בא הספק, אמרינן כל דאלים גבר. וראה ב"ברכת אברהם" אות ו, שכתב, דלפי ההגדרה של הרשב"ם ועוד ראשונים, עיקר הסברא ד"דררא דממונא" הוא שלא לומר "כל דאלים גבר", וכך יש לומר "שודא דדייני" כמו "יחלוקו" ואילו לפי סברת התוספות, עיקר סברא זו היא לומר "יחלוקו" ואינה סברא לומר מכחה "שודא דדייני" ראה שם.
אבל הכא - גבי קרקע או ספינה, שזה אומר: "של אבותי היתה מעולם", וזה אומר: "של אבותי היתה מעולם" - הרי אי הקרקע או הספינה דמר (של זה) היא, הלוא לא דמר היא לא עכשיו ולא אי פעם, ואי דמר הלוא לא דמר היא!
אמרי נהרדעי בדין קרקע או ספינה ש"זה אומר של אבותי, וזה אומר של אבותי", ונפסק על פי בית דין "כל דאלים גבר":
ואם בא אחד מן השוק והחזיק בה, ואף שאינו טוען ששלו היא, אין מוציאין אותה מידו, ומשום שהרי אף לשנים שנתעצמו עליה אין ראיות ששלהם היא, ושמא אינה של שניהם!  2 

 2.  נתבאר על פי הרשב"ם; וכתב על זה רבינו יונה "וטעמייהו דנהרדעי, דכיון שאין עדים שהחזיק יום אחד בשדה זו אחד משניהם, וכשבאים להחזיק כל אחד מכחיש את חבירו בטענת ברי, אין כאן שום ראיה שתהא לאחד מהם, הלכך אם בא אחד מן השוק והחזיק בה, אף על פי שעושה כן שלא כדין, אין מוציאין אותה מידו בדין, דהוה ליה כממון שאין לו תובעים, והרי זה כמי שיורד בשדה אחר שלא נודע מי בעל השדה, שאין בית דין נזקקין להוציאה מידו, כי שמא שדה זו של הפקר הוא; ועוד, שאם יוציאנו מידו, שמא יש נזק לבעל השדה בכך שיחזיק בה אחד משנים אלו שהם באין בטענה, וטוב לבעל השדה בכך שיהא ביד זה שהוא מודה שאינו שלו". אבל לדעת התוספות הטעם הוא משום שהוא דוחה את כל אחד אצל השני, והוסיפו "ואפילו כתבו הרשאה זה לזה, הואיל ורשעים הם אין נזקקין להם", וכתב ה"קצות החושן" בסימן מט סק"ח בביאור דבריהם, משום דמדינא אין הרשאה מועילה, משום שאינו יכול להקנות את הגזילה, כי זה הוא דבר שאינו ברשותו, ואפילו קרקע הרי הוא כמי שאינו ברשותו, כי כל שאינו יכול להוציאו בדיינין אינו יכול להקנות, והרשאה אינה אלא תקנת חכמים וכמו שכתבו תוספות בפרק מרובה דך ע א, ולכן גבי רמאים ורשעים אין נזקקים לתקנתם.
וכדתני רבי חייא: גזלן של רבים לאו שמיה גזלן, ומפרשים נהרדעי, שהכוונה היא לשלישי שהחזיק בדבר שמתעצמים עליו שנים אחרים, ואין לזה או לזה ראיות ששלו הוא, ויתכן שאינו של שניהם.
רב אשי אמר: לעולם - גזלן של רבים, כעין מה שאמרו נהרדעי - שמיה גזלן לענין שיוציאו אותו מיד אחר שאינו טוען בו כלום,  3  ומאי "לא שמיה גזלן" שאמר רבי חייא בגזלן כעין זה, להחמיר עליו הוא בא: שלא ניתן גזל זה להשבון (אינו מתכפר בהשבה), שהרי צריך הוא להשיב את הגזילה לבעליה, ולא להוציאה מתחת ידו ולהפקירה לשנים הראשונים לדין "כל דאלים גבר";  4  והיות ואינו יודע מי הם הבעלים, נמצא שאינו יכול להשיב.  5 

 3.  כתב רבינו יונה "רב אשי אמר לעולם שמיה גזלן, שמסתמא שדה זו של אחד מהם, והלכתא כרב אשי דבתרא הוא, והיינו דאקשינן לעיל "מאי שנא משני שטרות, ומאי שנא מהא דתנן המחליף פרה בחמור", ואם איתא דאיכא לספוקי שאינה לאחד מהם, ואפילו החזיק בה שלא בטענה לא שמיה גזלן, מאי קשיא ליה, הא ודאי טעמא רבה איכא שלא נדון כאן שודא או חלוקה, כיון דלא מחזקינן שתהא לאחד מהן, ויותר נכון שלא להזקק להם, וכל דאלים גבר".   4.  הרשב"ם דימה דין זה למה שאמרו בגמרא לעיל לד ב: "ואי תפסינן לא מפקינן", והרמב"ן הקשה עליו, הובאו דבריו במהרש"א שעל דברי התוספות כאן, ראה שם.   5.  ברשב"ם מבואר, שדברי רבי חייא מתפרשים גם - לפי רב אשי - לענין מה שאמרו לקמן פח ב, שהגוזל את הרבים - כגון שמכר במדה לא ישרה - ואינו יודע ממי גזל, שאינו יודע למי להשיב, לא אפשר ליה בתשובה; וראה מה שהביאו התוספות משמו, ומה שכתב המהרש"א על דבריהם.
שנינו במשנה: חזקתן שלש שנים מיום ליום:
אמר רבי אבא:
אי דלי ליה איהו גופיה צנא דפירי (אם הטעינו המערער למחזיק סל ובו פירות משדהו), לאלתר שעשה כן הוי חזקה, שהרי זה כמי שהודה למחזיק ששלו היא הקרקע.  6  אמר רב זביד:

 6.  א. כן פירש הרשב"ם, ובפשוטו, היינו שתוך כדי שעבד הלוקח בשדהו סייע בעדו לטעון סל פ) ירות, שאם לא כן אין כאן ראיה, כי שמא מכר לו אותם הפירות; והביא מפירוש רבינו חננאל שפירש בהיפוך, שאם הלוקח שלח דורון לבעל השדה מפירות השדה, שוב אינו יכול לטעון "לא מכרתיה", וכתב על זה הרשב"ם שפירוש זה לא נראה בעיניו. ב. ראה ב"ברכת אברהם" אם הוא בגדר "הודאה" ממש, או שהוא בגדר אומדנא, ונפקא מינה בזה, לענין מה שהקשה ה"קצות החושן" (קלה ב) למה הוי חזקה, והרי יש ריעותא ד"אחוי שטרך", וכן נפקא מינה לענין שבועת היסת, ראה שם. ג. לשון הרשב"ם הוא "אם יש עדים שהגביה המערער צנא דפירי:. ", וביאר ב"נתיבות המשפט" (סימן קמו על לשון השולחן ערוך שם "אם הביא המחזיק עדים"): אבל אם מודה בעצמו שסייע עמו, וטוען שמכל מקום לא מכר לו, ודאי דמהימן המערער, אף דאי איכא עדים שסייעו, לא מהימן במיגו ד"לפירות הורדתיו" דהוי כמיגו במקום עדים, כמו שכתבו התוספות (ד"ה ואי "ואם תאמר ולהימניה במיגו דאי בעי אמר לפירות הורדתיו, ויש לומר דהוי מיגו במקום עדים דאנן סהדי כיון דדלי ליה צנא דפירי מודה שהיו הפירות שלו"), מכל מקום הכא עדיף דהוי "הפה שאסר" דעדיף ממיגו כמו שכתבו התוספות בבא קמא דף עב ד"ה אין לך בו.
ומכל מקום אם טען המערער ואמר: לעולם הקרקע שלי היא, ומה שסייעתיו בפירות הוא משום שלפירות הורדתיו כאריס למחצה שליש ורביע, הרי זה נאמן.  7 

 7.  כלומר, לא הפסיד במאי דדלי ליה, רשב"ם.
והני מילי שיכול אדם לטעון למחזיק בשדה "לפירות הורדתיו" - בתוך שלש שנים שמחזיק הלה בקרקע, וכדי לסתור את ההוכחה ממה שהטעינו למחזיק צנא דפירי
-
אבל לאחר שלש שהחזיק אדם בשדה,  8  לא יכול המערער לומר: לכך החזיק זה בשדה משום ש"לפירות הורדתיו", ואפילו אם לא הטעינו צנא דפירי; ומשום שאין אדם נזהר בשטרו יותר משלש שנים, והיה לו לזה למחות, וכפי שמבארת הגמרא בהמשך הענין.

 8.  ואפילו אם לא דלה לו צנא דפירי, רשב"ם.
אמר תמה ליה רב אשי לרב כהנא:
ואי אכן לפירא אחתיה, מאי הוה ליה למעבד, (אם אכן מוריד הוא את חבירו לאכילת פירות, וכגון שנותן לו את שדהו במשכנתא לפרעון חובו, מה יש לו לעשות)!? כלומר, כיון שאינו יכול לטעון "לפירות הורדתיו" אחר שהחזיק זה שלש שנים, הרי נמצא שכל המוריד חבירו לפירות למשך זמן של יותר משלש שנים - יפסיד את שדהו!?  9 

 9.  ביאור קושיית הגמרא היא (על פי הרשב"ם והתוספות), משום שהיתה סבורה הגמרא שאין אדם יכול למחות ולומר "לפירות הורדתיו", כי אין מחאה חשובה מחאה אלא כשהוא אומר "גזלנא הוא". וכתבו התוספות, שאי אפשר לפרש לדעת רב אשי, שמכח קושיא זו בא הוא לומר שיכול כל מערער לטעון לאחר חזקת שלש שנים "לפירות הורדתיו", משום, דאם כן קשה לרב אשי מאי טעמא דרבנן דבעו שלש שנים מיום ליום, דהא לדידיה ליכא למימר כדמפרש רבא בריש פירקין ד"עד שלש שנין מיזדהר איניש בשטריה, טפי לא מזדהר", דהא לעולם צריך לשמור שטרו פן יאמר "לפירות הורדתיך"; (ועוד הוכיחו כן מהמשך הגמרא), והקשה ה"קצות החושן" (קמ ב): וכי מה שאין אדם שומר את שטרו אחר שלש שנים הוא משום שיש לו חזקה במקום השטר, והרי אין הדבר כן אלא אדם זורק את שטרו משום שסומך הוא שאם לא ערער עד עתה מסתמא לא יערער, ואם כן נפלה הוכחת התוספות! ? וכתב להוכיח מזה, שלדעת התוספות חזקת שלש שנים תקנת חכמים היא שלא יפסיד המחזיק כיון דאינו נזהר בשטרו יותר משלש שנים (וכאשר כן היא שיטת הקצה"ח, כפי שהובא בהערות לעיל כט א), והיינו שאומרים התוספות: אם תמצי לומר שמכל מקום יכול המערער לבטל את חזקת המערער בטענת "לפירות הורדתיך", אם כן לא הועילו חכמים כלום בתקנתם, שהרי עדיין יפסיד כשזרק את שטרו. והרמב"ן הקשה על עיקר פירושם של התוספות והרשב"ם, דאם כן היה לגמרא לומר "דמהני ליה מחאה" ולא "איבעי ליה למחויי", וראה מה שביאר הוא את דברי הגמרא.
אמר ליה רב כהנא לרב אשי: איבעי ליה למחויי, בידו למחות במחזיק בתוך שלש שנים ולומר לעדים "דעו לכם שלפירות הורדתיו לכך וכך שנים, וגוף הקרקע שלי היא", ואם אין לו שטר מכירה, לא יוכל לטעון "שטר היה לי ואבד, כי לא נזהרתי בו אחר שלש", כי היות ומיחה בו בעל השדה היה לו להזהר בשטרו; ואף שאין זו מחאה גמורה כשאר מחאות שהוא טוען "בגזל יושב הוא בשדה", שהרי אף לפי דברי המערער בדין הוא מחזיק בקרקע, מכל מקום מחאה היא!
דאי לא תימא הכי,  10  שאף מחאה לחצאין כעין זו מחאה היא, הני משכנתא דסורא (שמוריד הלוה את המלוה לאכילת פירות בשדהו), דכתב בהו "במשלם שניא אלין תיפוק ארעא דא בלא כסף", (בתום מספר שנים כך כך - כפי שנקבע ביניהם - תחזור הקרקע לבעליה בלוא כסף ובלא מחיר) - וכי נאמר, דאי כביש ליה לשטר משכנתא גביה, ואמר "לקוחה היא בידי", הכי נמי דמהימן, (וכי אפשר שלעולם יכול המלוה להעלים את שטר המשכנתא, ולטעון "לקוחה היא בידי") ונאמיננו מדין חזקת שלש שנים, ואילו המערער אין בידו לבטל את חזקתו על ידי מחאה לחצאין!?

 10.  רבינו יונה הוסיף בביאור דברי הגמרא וז"ל "דאי לא תימא הכי, אלא דתוקמא בטעמא אחרינא, ותאמר, דלא שייכא מחאה בכי האי גוונא, אף על פי שזה טוען לפירות הורדתיו, דאיהו דאפסיד אנפשיה כשהורידו לפירות לשלש שנים, לפי שלא ראו חכמים להאמין את המערער כשטוען לפירות הורדתיו, כדי שלא נבטל כל החזקות, אם כן האי משכנתא דסורא :. כלומר, התם ודאי לא מצית אמרת דאיהו דאפסיד אנפשיה כשהורידו לשלש שנים, שהרי מתקנת חז"ל הורגלו להוריד למלוה לפירות לשנים רבות, אלא על כרחך יש תקנה במחאה :. ", וראה עוד בריטב"א.
וכי תימא הכי נמי (אכן יכול הוא לעשות כן) -
והיתכן דמתקני רבנן - שהתקינו את משכנתא דסורא  11  - מידי דאתי ביה לידי פסידא, (וכי אפשר שיתקנו חכמים דבר שיכול הלוה לבוא על ידו לידי הפסד)!? הלוא ודאי שלא יתקנו חכמים תקנה כעין זו -

 11.  תקנת חכמים היא, משום שהמלוה את חבירו על שדהו אסור הוא לאכול הפירות משום ריבית; ברם אם מנכה הוא באכילת הפירות מערך ההלואה, וכגון שקובעים על הלואה של עשרה מנה שיאכלנה עשר שנים, הרי זה מותר, כי נמצא שהוא קונה פירות כל שנה במנה, ואף אם הפירות שוים יותר מערך ההלואה אין בכך כלום, היות וקרוב הוא להפסד כמו לשכר, שהרי אף אם תשתדף השדה, ינוכה כל שנה מנה מחוב ההלואה.
אלא בהכרח שאין בכך חשש פסידא, כי איבעי ליה ללוה למחויי במלוה מחאה לחצאין, ומחאה זו תבטל את חזקת המלוה, ואין בידו להפסיד את הלוה -
ואם כן הכא - כשהורידו לפירות - נמי, אם חושש הוא שלסוף שלש שנים יטען האריס ששלו היא, איבעי ליה למחויי במלוה בתוך שלש השנים מחאה לחצאין, כי אף מחאה לחצאין מחאה היא!
אמר רב יהודה אמר רב:
גוי שהחזיק שלש שנים בקרקע של ישראל וטען "קניתיה" אינו נאמן, שלא אמרו חזקת שלש שנים אלא לישראל בלבד, ומשום שסתם גויים גזלנים ואלימים הם, והישראל ירא למחות בהם, לפיכך לא תיקנו  12  להם חזקה.

 12.  נתבאר על פי לשון הרשב"ם; ונראה מלשון זו שחזקת שלש שנים תקנת חכמים היא, וכדברי ה"קצות החושן" שהובאו בהערה לעיל.
ולא עוד, אלא שאף ישראל הבא מחמת אותו גוי, הרי הוא - אותו ישראל - כגוי עצמו: מה גוי אין לו חזקה אלא בשטר, אף ישראל הבא מחמת גוי, אין לו חזקה אלא בשטר.
כלומר, גוי שהחזיק בקרקע שלש שנים והלך ומכרה לישראל, אין מעמידים את הקרקע בחזקתו של הישראל, ומשום שחזקת הגוי אינה מועילה להאמין את הגוי בטענתו, ושוב ממילא, לא מיבעיא שאם לא החזיק הישראל עצמו, אין מעמידים את הקרקע בידו, שחזקת הגוי אין מועילה לו, ואף לא לישראל הבא מחמתו; אלא אפילו אם החזיק הישראל עצמו בקרקע שלש שנים אין מעמידים את הקרקע בידו, שהרי חזקת הישראל חזקה שאין עמה טענה היא, שאין הוא טוען "יודע אני שקנהו הגוי מן הישראל ושלי היא", אלא מסתמך הוא על חזקה שהחזיק הגוי, והיא הלוא אינה חזקה.  13 

 13.  כתב הרשב"ם: אבל אי טען ישראל ואמר "יהב לי ההוא גוי שטר זביני דזבנה מינך, וראיתי בו שלקחה ממך", מהימן, דדמי למאן דאמר ליה "קמי דידי זבנה ההוא גוי מינך" דמסקינן לקמן דמהימן, מיגו דאי בעי אמר ליה "מינך זבנתה ואכלתה שני חזקה"; ובפשוטו לאו דוקא כתב הרשב"ם "יהב לי ההוא גוי שטר זביני" והוא הדין אם אמר הישראל "אני ראיתי בשטר המכירה ביד הגוי שהישראל מכר לו", כי הרשב"ם מדמה את זה ל"קמי דידי זבנה מינך" וכשראה בשטר המכירה הרי זה כאומר "קמי דידי זבנה מינך" ועוד, כיון דמשום מיגו הוא נאמן למה לא יועיל כשאומר "ראיתי בשטר המכירה", אלא שאחרונים דקדקו מלשון הרשב"א שכתב על דברי הגמרא לקמן דאי אמר "קמי דידי זבנה מינך" הרי הוא נאמן: "והוא הדין אם אמר ישראל לדידי יהב גוי שטרא דזביני דזבנה ניהליה ישראל, ואיזדהרי ביה וכיון דעברו שני חזקה תו לא איזדהרי מהימן, מיגו דאי בעי אמר ליה: מינך זבינתה ואכלתיה שני חזקה", ומשמע דדוקא בכי האי גוונא שטוען "הוא נתן לי את השטר", ועיין בזה. ב. עוד כתב הרשב"ם, שאין דין זה אמור אלא בישראל הבא מחמת גוי, אבל בישראל הבא מחמת ישראל, לא מיבעיא שאם החזיק בה הישראל הראשון שלש שנים שמעמידים את הקרקע ביד הלוקח, אלא אפילו אם לא החזיק הישראל הראשון שלש שנים, ואף לא טען בפנינו שהוא קנה את הקרקע מבעל השדה, הרי השני שהחזיק בה שלש שנים זוכה בשדה, אם מביא הוא שטר מכירה מהמוכר לו, ומשום ש"טוענים ללוקח" שהמוכרה לו קנה את השדה מבעליה, ובלבד שידור בה המוכרה לו יום אחד, וכמבואר דין זה לקמן מא ב, (ובטעם שאין טוענים כן גם לישראל הבא מחמת גוי, לא פירש הרשב"ם; והיה אפשר לפרש, כיון דעיקר דין "טענינן" הוא משום שאילו היה המוכר לפנינו והיה טוען היה נאמן, והטעם שהיה נאמן הוא משום שהלוקח החזיק מחמתו, וכאילו החזיק הוא, אם כן בגוי שאין לו חזקה אין שייך "טענינן"; ומיהו לפי מה שפירש הרשב"ם את הטעם שלגוי אין חזקה, שהוא משום שלא חשש למחות, אם כן לכאורה כשאנו דנים שתועיל טענת המוכר משום שהישראל החזיק מחמתו, בזה לכאורה היתה צריכה החזקה להועיל, וצ"ע בזה).
אמר רבא: ואי אמר הישראל - שהחזיק בה שלש שנים אחר שקנאה מן הגוי - לישראל המערער:

דרשני המקוצר