פרשני:בבלי:בבא בתרא קז ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא קז ב

חברותא

רבי אליעזר ברבי צדוק אומר נדון בתשעים, קא סבר: הא ארעא  תשעין דינר שוה, והאי דקאמר עשרים סלעים, דהיינו שמונים דינר, דקא טעי עשרה לאחוריה. והאי דקא אמר מנה, (מאה דינר) קא טעי עשרה לקמיה.
ומקשה הגמרא: מדוע אנו הולכים אחר השנים הראשונים, אדרבה, היה לנו ללכת אחר האחרונים, ולומר, דהאי ארעא מאה ועשרה שויא, והאי דקאמר מנה, קא טעי עשרה לאחוריה, והאי דקאמר שלשים (סלעים, שהם מאה ועשרים דינר), קא טעי עשרה לקמיה?
ומתרצת הגמרא: כיון שאפשר לומר כך, ואפשר לומר כך, נקוט מיהת תרי קמאי בידך, (עדיף לנקוט כהשנים הראשונים), ד"תפסת מרובה לא תפסת"  90 . ומכיון דכולי עלמא מתורת מנה לא מפקי ליה  91  ולדעת כולם השומא קרובה למנה, יתן תשעים.

 90.  כך דעת הרשב"ם. ולפי דבריו יש ללכת בשומא אחר השומא המועטת. אך הרמב"ן חלק עליו, וסבר ד"יד בעל הקרקע על העליונה", ומעלין אותה בכל מה שיכולין לעלות. אבל, בסוגיין נותנים לו כהשנים הפוחתים, כיון שקים להו לאינשי בין מנה ליותר ממנה, יותר ממה שקים להו בשאר שומות. ולכן לא אזלינן אחר השומא המוסיפה על מנה.   91.  כלומר, אינם מוציאים אותו ממחיר מנה והלאה, דתרויהו אמרי שאינו שווה יותר ממנה. רש "ש.
אחרים אומרים עושין שומא ביניהן ומשלשין, קא סברי האי ארעא תשעין ותלתא ותילתא שויא,
האי דקא אמר עשרים, קא טעי תליסר ותילתא לאחוריה. והאי דקאמר מנה, קא טעי תליסר ותילתא לקמיה.
ובדין הוא דלימא טפי, (היה לו לומר, מנה, וששה דינר, ושני שליש), והאי דלא קאמר סבר, מיסתאי דקא מטפינא כולי האי אחבראי (די לי במה שהוספתי כבר על שומת חברי)  92 .

 92.  הקשה הר"ן: מדוע לא נאמר איפכא, שיטול שמונים ושש ושני שליש, (דהיינו, האומר מאה טעה לפניו ב13 ושליש, והאומר שמונים טעה לאחוריו גם הוא ב13 ושליש, אלא שאמר, "מיסתאי דקא מגרענא כולי האי מחבראי", ולכן נקט שמונים) ? ותירץ, סברת "מיסתאי", אינה אלא כשמוסיף על חברו. אך לגרוע מחברו אינו מתבייש. והתוספות כתבו, "שכן הסדר, דשנים הפוחתים מדברים תחילה", ולכן הפוחת אינו ירא לפחות. ודעת הרמב"ן, לעולם יש לנו ללכת אחר המוסיפים, ולא לפחות, דיד בעל הקרקע על העליונה. (וכמשנ"ת בהערה לעיל).
ומקשה הגמרא: מדוע אנו הולכים אחר השנים הראשונים, אדרבה, היה לנו ללכת אחר האחרונים, ולומר, דהא ארעא, מאה ותליסר ותלתא שויא. האי דקאמר מנה, קא טעי תליסר ותלתא לאחוריה. והאי דקאמר שלשים, טעי תליסר ותלתא לקמיה. ובדין הוא דקאמר טפי, אלא סבר, מיסתאי דקא מטפינא כולי האי אחבראי!?
ומתרצת הגמרא: כיון שאפשר לומר כך, ואפשר לומר כך, נקוט מיהת תרי קמאי בידך, (עדיף לנקוט כהשנים הראשונים), ד"תפסת מרובה לא תפסת". ומכיון דכולי עלמא מתורת מאה לא מפקי ליה (לדעת כולם השומא קרובה למנה), ולכן, נותן תשעים ושלש ושליש.
אמר רב הונא: הלכה כאחרים.
אמר רב אשי, טעמא דאחרים לא ידעינן, (כלומר, אינו טעם מסתבר, ואם כן, וכי) הלכתא עבדינן כוותייהו?! אלא פסקינן כתנא קמא, דאמר "תידון במנה".
תנו דייני גולה (שמואל וקרנא), עושין שומא ביניהן ומשלשין. דהיינו כדעת אחרים.
אמר רב הונא: הלכתא כדייני גולה. כדלעיל.
אמר רב אשי: טעמא דדייני גולה לא ידעינן, ואם כן, וכי הלכתא עבדינן כוותייהו?! כדלעיל  93 .

 93.  וחדא מכלל חברתא איתמר. רשב"ם.
מתניתין:
האומר לחבירו, "חצי שדה אני מוכר לך", והיו בה חלקים שמנים, וחלקים כחושים.
כיצד יחלקו ביניהם?
משמנין ביניהן, כלומר, שמים את כל השדה, והמוכר משאיר לעצמו את החלקים השמנים, כפי ערך חצי השדה, ונוטל הלוקח כפי ערך חצי שדהו, מן החלקות הכחושות שבה.
ויד המוכר על העליונה לומר ללוקח, "לא התכוונתי למכור לך מחצית ממש, אלא כערך דמי מחצית השדה".
וכן אם אמר לו, "חציה בדרום אני מוכר לך", משמנין ביניהן, כלומר, שמים כמה שוה מחצית השדה שבדרום, ונוטל הלוקח מקרקע כחושה שבשדה, כדמי חציה שבדרום  94 .

 94.  רשב"ם. ועיין בהערות על הגמרא, במה שנחלקו עליו הראשונים.
והוא (המוכר) מקבל עליו לנכות מחלקו מקום בשביל הגדר, וכן מקום לחריץ ובן חריץ  95 .

 95.  כך דעת הרשב"ם. וטעמו, כיון שמכר לו רק מחצית השדה, מסתמא קיבל על עצמו לתת ללוקח את כל צרכי השדה. אך אם מכר לו שדה שלימה, אינו צריך להוסיף לו עליה כלום. אך הרמב"ם (פרק כא הלכה כב מהלכות מכירה) כתב, "ומקבל עליו הלוקח לעשות בחלקו מקום הגדר". ולפי דבריו, מתניתין קמ"ל לאפוקי מסברת הרשב"ם הנ"ל. וגם אשמעינן, שהמוכר יכול לכופו לעשות גדר וחריץ, כדי שלא תיכנס חיה מחלק הלוקח לשדהו. ועיין עוד במגיד משנה (פרק ב מהלכה שכנים הלכה יז) שישב לפי זה את דברי הרמב"ם שם. רש"ש. ועיין עוד בחזון איש (בבא בתרא סימן ב ס"ק יא, יב). שרצה לומר דאין מחלוקת בין הרמב"ם לרשב"ם. עיי"ש.
וכמה הוא חריץ?
ששה טפחים.
ובן חריץ, שלשה. ובגמרא יבואר.
גמרא:
שנינו במשנה: "האומר לחבירו חצי שדה אני מוכר לך, משמנים ביניהם ונוטל חצי שדהו":
מבארת הגמרא: אמר רב חייא בר אבא אמר רב יוחנן: כונת המשנה לומר שהלוקח נוטל את החלק הכחוש שבו, כדמי מחצית השדה.
אמר לו רבי חייא בר אבא לרבי יוחנן: והא אנן "משמנין ביניהן" תנן? ומשמע שיד שניהם שוה בשומא ליטול ביפה ובכחוש בשוה  96 ?

 96.  רשב"ם. ולפי דבריו, נחלקו רבי חייא ורבי יוחנן בבאור המילה "משמנין", לרבי חייא, פירושה מלשון "שומא". ורבי יוחנן פרשה, מלשון "שומן", דהיינו, להפריד את החלק השמן מהחלק הכחוש. אך בעל המאור כתב, דלכולי עלמא "משמנין" מלשון שומן. ונחלקו בבאור המילה "ביניהם", שיש לה שני פנים בלשון הקודש: הפן האחד, משתף ומערב, כמו, "תהי נא אלה בינותינו". והפן השני, מפריד ומחלק. כמו, "והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה". ולכן: רבי יוחנן סבר, לשון "משמנים ביניהם", משמעו שמחלקים את השומן לחוד, והכחוש לחוד. והמוכר נוטל שומן והלוקח נוטל כחוש. אך רבי חייא הבין שלשון "משמנים ביניהם", משמעו לערב ולחבר, ושניהם יטלו מן השומן.
אמר לו רבי יוחנן: אדאכלת כפנייתא בבבל תרגימנא מסיפא (עד שאכלת מעדנים בבבל, ולא עסקת בתורה, היה לך לתרץ דברינו מסיפא דמשנתנו).
דקתני סיפא, "חציה בדרום אני מוכר לך משמנין ביניהן, ונוטל חציה בדרום".
ואם כדבריך, שנותן לו חצי שדה ממש, אמאי משמנין ביניהן (מדוע עליהם לשום את כל השדה) ? והא "חציה בדרום" אמר ליה, והיה עליו לתת לו את החלק שהתנו ביניהם? אלא ודאי, כונת המשנה בלשון "משמנין ביניהם" אינה כדבריך, אלא לומר שנותן לו דמי מחצית השדה, מהקרקע הכחושה  97 .

 97.  רשב"ם. ולפי דבריו, גם כשאמר לו "חציה שבדרום", אינו נוטל מהחלק שבדרום, אלא באיזה רוח שירצה המוכר לפי דמי החלק הדרומי. אך דעת הראב"ד, שאם אמר לו "חציה שבדרום", נוטל את החצי הדרומי, אלא שאם הוא כחוש, מוסיף עליו עד שישתוה בדמיו לדמי החצי הצפוני. וכן פסק הרמב"ם (פרק כא ממכירה הלכה כב).
והכא נמי (ברישא) כונת המשנה לדמי.
שנינו במשנה: "והוא מקבל עליו מקום הגדר חריץ ובן חריץ". כו':
הגמרא מבארת, לשם מה נזקקו לחריץ ובן חריץ?
תאנא בברייתא: חריץ (תעלה בעומק שישה טפחים, שדיברה בו המשנה, הוא עושה) מבחוץ, כלפי חוץ. ובסמוך לו, הוא עושה גם בן חריץ (תעלה בת שלשה טפחים) מבפנים, כלפי הגדר, דהיינו בין החריץ ובין הגדר. וזה וזה, החריץ ובן חריץ, שניהם נמצאים אחורי גדר, בצדו החיצון של השדה, וזאת, <img alt='' src='p_amud.bmp title='מיקום עמוד מדויק'>  כדי שלא תהא חיה  98  קופצת עד הגדר ונכנסת לשדה.

 98.  כגון נמיה וכיוצא בה. רמב"ם.

דרשני המקוצר