פרשני:בבלי:זבחים ה א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

זבחים ה א

חברותא

הוה אמינא  דלא ידעינן במאי צריך לשמור את מוצא שפתיו ואם לא ישמור תהא נדבה, כי כל עוד לא נודע שלכתחילה צריך לחשוב לשמה, אין העשיה לשמה נכללת בחיובו לשמור מוצא שפתיו  1 .

 1.  פירש רש"י, לא ידעינן במאי קאמר רחמנא מוצא שפתיך, דהא לא כתיב בהדיא בהאי קרא עבודות לשמן, ושמא אין הפסוק מדובר על "לשמה", ולכך הוצרכנו ללמוד משלמים שנאמר בהם לשמה. ולעיל בתחילת הסוגיא (ד א) פירש רש"י שהנידון "מנלן דבעינן זביחה לשמה", היינו לכתחילה, וממוצא שפתיך לא יכלו ללמוד שצריך לחשוב לשמה, כי לא התפרשו בו עבודות, ובצאן קדשים גרס "עבודות לשמן", והיינו ממש כדברי רש"י כאן. וכבר תמה הטהרת הקודש למה הוצרך להביא בתחילת הסוגיא את מה שהתפרש בסופה, וגם מנין לנו שידעו בתחילת הסוגיא את המקור מ"מוצא שפתיך" ומה הוקשה כלל לרש"י. ועל הצריכותא בסוגיין תמה למה עשתה הגמרא על המקור מ"זאת התורה", ולא מ"ואם זבח שלמים" שממנו נלמד שינוי קודש לעיל. ולכן ביאר שלעיל לא התכוון רש"י לצריכותא בין הפסוקים - כי פירש שהנידון הוא אם צריך לחשוב לכתחילה לשמה, וממוצא שפתיך אין ראיה אלא שלא יחשוב שלא לשמה - אלא כוונתו שאי אפשר ללמוד ממוצא שפתיך שצריך לכתחילה לחשוב לשמה, כי לא הצטווה בו לעשות את העבודות אלא לקיים את הנדר, ולכן הוצרך לדרוש מ"אם זבח שלמים". אך כאן - כאשר כבר נודע שצריך לכתחילה לחשוב לשמה, מדכתיב "אם זבח שלמים" - הוצרך רש"י לפרש שלא ידעינן אם הפסוק נאמר על מחשבת "שלא לשמה", כי אילו נאמר בה, אין מקום לחלק בין שלמים לשאר קרבנות, ולמה הוצרך "זאת התורה" בשלמים. ונמצא שדבריו בשתי המקומות נסובו על ענינים חלוקים. וראה עוד לעיל ד. בשטמ"ק אות א' ובהערה 1 על הגמרא.
ולפיכך כתב רחמנא את ההיקש של "זאת התורה", ללמדך שבכל הזבחים יש חיוב לעשותם לכתחילה לשמם. ואמנם, לא די בהיקש הזה, כי אי כתב רחמנא "זאת התורה" בלבד, הוה אמינא שאילו לא יעשה קרבנותיו לשמה ליפסלו לגמרי, לפיכך כתב רחמנא גם "מוצא שפתיך", ללמדנו שאם לא עשה לשמה הקרבן כשר בתור נדבה, אלא שלא עלה לבעליו לשם חובת נדרו.
רמי ריש לקיש על מעוהי (שוכב היה ריש לקיש על בטנו, ופניו כלפי הקרקע) בי מדרשא (בבית המדרש) ומקשי - על מה ששנינו "כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה" (ולא ידע שהמקור לכך נלמד ממוצא שפתיך) - אם כשרים הם הקרבנות שנזבחו שלא לשמם, למה לא יירצו ויעלו לבעליהם לשם חובתם? ואם אין מרצין, למה הם באין? דהיינו, כיצד הם כשרים להקרבה?  2  אמר לו רבי אלעזר: הרי מצינו דין דומה בקרבנות של מת שבאין לאחר מיתה על ידי היורש, שהן כשרין ואין מרצין משום שאין כפרה למתים אחר מיתתם. ואף אתה אל תתמה על קרבנות שנזבחו שלא לשמן כיצד הם כשרים על אף שאינם מרצים.  3 

 2.  בשטמ"ק (אות א') ביאר שהוקשה לריש לקיש ממה נפשך, אם המחשבה לשמה נצרכת רק לכתחילה, יעלה הקרבן לחובת בעליו וירצה. ואילו אינו מרצה מפני שהמחשבה מעכבת, למה מעכבת רק את הריצוי ולא את עצם הכשר הקרבן. ולביאורו צריך לומר שרבי אלעזר הוכיח לו שמצינו קרבן שאין הכפרה יכולה לחול בו, ובכל זאת הוא קרב, ולפיכך יתכן שהמחשבה תעכב רק את הריצוי, ודוחק, וראה תוס' (ד"ה הג"ה מצינו). ומדברי רש"י משמע שפירש בקושית הגמרא שעצם חסרון הריצוי יפסול את הקרבן, שכל עניינו לריצוי, ועל כך הראה לו רבי אלעזר שמצינו קרבן שאינו בא לשם ריצוי, ופירש"י "אף אתה אל תתמה על אלו", ורצה לומר שאף על פי שיש לחלק ולומר שבקרבנות אלו חל עיכוב לריצוי מכל מקום העיכוב אינו פוסל כי אין הקרבן תלוי בריצוי. ולפי ביאור זה הדרשא של "מוצא שפתיך" נצרכת ללמד שעולה ושלמים ששחטן שלא לשמן אינם מרצין, ויעוין במשנת רבי אהרן (ו' א') בהרחבה. והגרי"ז (בסוגין ובמנחות ד ב) הוכיח מדברי תוס' שאין חסרון הריצוי פוסל את הקרבן, אלא שקושית ריש לקיש היתה שלא מצינו תורת הקרבה בקרבן בלא ריצוי, וסבר שזה גילוי והוכחה שקרבן אינו קרב אלא לצורך ריצוי, וראה בהערות על תוס' (ד"ה הג"ה), ובע"ב הערה 1. ולשני הביאורים האחרונים נראה שרבי אליעזר בא להוכיח רק שקרבין אף על פי שאין מרצין. אך לא בא להוכיח שאינם מרצין, וראה בתוס' שביארו שאף על כך הוכיח רבי אליעזר מביאין אחר מיתה. ואמנם ביאור הנידון בפשטות הוא האם שייך שיביא אדם קרבו ולא יעלה לחובתו, ואין הנידון על הריצוי, כי אף אם אין מרצה לו כיון שעולה לחובתו קיים את חובתו, אך כשלא קיים חובתו לכאורה אין לקרבנו דין קרבן. ועל כך הוכיח רבי אליעזר מבאין לאחר מיתה, שנחשב להם כקרבן אף שאינם מקיימים חובתן. והגרא"ל מאלין (לד) הטעים ביאור זה, שבעלות הקרבן אינה כבעלות ממון, אלא שנקרא הקרבן על שם בעליו, והוא כשם קודש שלו, (וכמשמעות דברי הרמב"ם פי"ג מפסומ"ק ה"א שכלל את שינוי בעלים ב"שינוי השם") ועל כך הוכיח רבי אליעזר מבאין אחר מיתה, שאפשר להביא את הקרבן אפילו כשאין שם בעליו עליו, ולפיכך גם בשינוי קודש שאינו עולה לחובתו, הקרבן כשר. ומו"ר הגראי"ל ביאר שריש לקיש הקשה הרי כל מה שכהן יכול להקריב במקום הבעלים הוא משום שהקרבן מרצה להם, אך אם אינו מרצה כיצד יקיים הכהן מצוה בשביל הבעלים. (וראה בשו"ת חת"ס יו"ד שכ"א בשם מחותנו, שבקרבנות הכשרים שלא לשמן לא יצטרכו לשליחות, ודחאו, ש"לשמה" אינו שייך לשליחות, ואף אם ישחוט הבעלים ולא יכוון לשם עצמו לא יעלה הקרבן לחובתו, ועיין במנחת ברוך כ ענף ב, ולעיל ב א הערה 3).   3.  מו"ר הגראי"ל ביאר שאין הכוונה להוכיח ממה שמביאין קרבנו של מת אף שאין לו בעלות עליו, אלא ממה שמביאין קרבן לחובתו אף שאינו מתכפר בו, וכמו שפירש רש"י "שאין כפרה למתים". ואם מביאין קרבן לחובתו כל שכן שמביאין קרבן שנשחט בשינוי קדש או בעלים, כי אף שאינו מרצה לבעלים, עדיין יש להם מקצת כפרה בו. (ראה לעיל ב א הערות 3, 14 שהגרי"ז נקט שגם אחר שינוי מחשבה נשאר שם בעלים על הקרבן, והגדירה כבעלות ל"כפרת דמים", ועיין עוד בע"ב הערה 7). והאחרונים הקשו, הרי שנינו (בשקלים פ"ז מ"ו) כי גר שמת והניח זבחים מקריבים אותם ונסכיהם, ולמה לא הוכיחה הגמרא משם שקרבן קרב בלי ריצוי. (ראה קרן אורה, עונג יו"ט פ"ז, קי"ט, אור שמח פי"ד ממעה"ק ה"ג, וחזו"א א' ב' ובאבן האזל בהשמטות. ועיין בע"ב הערה 5 על הגמ'). ובאבי עזרי (פט"ו מפסוהמ"ק ה"א) כתב שכל הנידון בסוגיין הוא רק באופן שיש יורשים, ובזה דנו אם הקרבן עולה בלי ריצוי כיון שהיורשים מתחייבים בכפרה ואינה מכפרת להם אלא מקופיא, כדלהלן, אולם בגר שמת ודאי שהקרבן עולה לחובתו, כמו שמקריבין אחר מותו את הקרבן שהפריש לאחריות, אף ששיעבודא לאו דאורייתא, וכמבואר בתוס'. ויתכן לבאר, שכוונתו כי הנידון אם הקרבן נפסל משום חיסרון ריצוי, שייך רק בקרבן שיש לו בעלים, שאז הוא בא לכפר עליהם ולרצות מקופיא, וכן הוא כשיש לו יורשין, (בין אם מכפר להם, או שהם מביאין קרבנו לחובתו). אבל קרבן של גר שאין שם בעליו עליו כי אין לו יורשין, ודאי אינו בא לרצות, ואינו נפסל בחסרון ריצוי ולכן לא הוכיחו ממנו לנידון סוגיין. עוד יתכן לומר שכוונתו כי רק קרבן של הבעלים שקרב על ידי יורשיהם מוכיח שאין צורך בריצוי, והיינו קרבן של יולדת שמביאין היורשין אף שאינו מרצה. אך קרבן של גר שאינו קרב כקרבן בעלים אלא כמותר שנעשה קרבן ציבור, פשיטא שאינו צריך לבא לריצוי, ואין ממנו ראיה לקרבן בעלים שקרב שלא לשמו, שכשר אף שאינו מרצה. וראה עוד להלן (ע"ב הערה 7 לגמרא). ומו"ר הגראי"ל האיר, שהממון הוא של היורשים, ורק שיעבוד חל עליהם, והוא פוקע רק בהפרשה עבור המת, ולא בהפרשת קרבן לצורך היורשים. (ואף שאין שיעבוד אלא לחוב שאפשר לגבותו, ואילו הקדש אינו יכול להחיל שם קרבן על הנכסים, מועיל החיוב שיש על היורשים להגבות ולהפריש מהנכסים להחיל שיעבוד, וכדלהלן). ומוכח ששייכת הפרשת קרבן שלא לכפרה אלא רק לפטור מחיוב שחל על נכסיו, וחל עליו שם קרבן של מת. אך אם לא הניח המת נכסים לא יחול שמו על הקרבן. (וראה בע"ב הערות 7-5.)
דתנן במסכת קינין (סוף פרק ב): האשה שילדה, והפרישה קרבנות חטאת ועולה לצורך כפרתה וטהרתה מטומאת לידה, והביאה חטאתה, ומתה לפני שהספיקה להביא עולתה, יביאו יורשין עולתה. ואם הביאה עולתה תחילה ומתה לפני שהספיקה להביא חטאתה, לא יביאו יורשין חטאתה, כי חטאת שמתו בעליה הולכת למיתה.
ומוכח ממה ש"מביאין היורשין עולתה" אף על פי שאין כפרה וריצוי לאחר מיתה, שיתכן להביא קרבן אף שאינו מרצה לבעליו  4 .

 4.  רוב הראשונים בקידושין (יג ב) נקטו שהיורשין מביאין עולתה רק אם הביאה כבר חטאתה, אבל אם לא הביאה חטאתה ומתה, לא חלה עליה חובת עולה, כי חטאת קודמת לעולה, ואין חטאת קריבה לאחר מיתת בעליה, ולא יביאו יורשים עולתה. (ונקטו שתי סברות, א. שאין חיוב עולה קודם הקרבת חטאת - והיינו טעם לאחר העולה. ב. שחטאת קודמת לעולה - שהוא טעם להקדמת החטאת. וראה בהערות על תוס'). וראה במנחת חנוך (קס"ח) ובעולת שלמה (מנחות ה א) שאם הפרישה עולתה יביאוה היורשים בתורת נדבה. אך מדברי הרמב"ן והרשב"א (בקידושין שם) משמע כי אפילו אם הפרישה את עולתה לא יביאוה היורשים, והיינו כי אף שיש לפנינו קרבן עולה, אין מביאין אותו אפילו בתורת נדבה, שהרי אין העולה נפסלת בקדימה לחטאת (כדעת תוס' בסוגיין שאין הקדימה לעיכובא) ונמצא שעולה לחובה, ואסור להקריבה קודם החטאת. והגרי"ג אדלשטיין אמר שרק במחוסרי כפרה אין מקדימין את העולה אפילו במקום שאי אפשר להביא את החטאת, כיון שדין הקדימה בקרבנותיהם הוא מסדר ההקרבה. שתכפר החטאת לפני הבאת דורון של עולה אבל המחויב בשני קרבנות של חטאת ועולה אין לו אלא דין קדימה של חטאת עדיפה מעולה, וכשאי אפשר להקריב החטאת תקרב העולה, כמו שמצינו בנזיר (כ"ד א) וראה באבי עזרי (פי"ד ממעה"ק). והרמב"ן (שם) הביא שדעת הראב"ד שדי בכך שהפרישה את חטאתה בחייה, שיתחייבו היורשים להביא עולתה, ובאבי עזרי דן אם כוונתו שהפרישתה והביאתה לעזרה שבכך נפטרה משיעבודה להביא חטאת (כמבואר לעיל ד ב הערה 3) ולכן חל עליה שיעבוד לעולה, ושיעבוד זה עובר על היורשים. או שדעתו שאין קדימת החטאת מפני שהמקודש קודם להקרבה, אלא כסברת רש"י להלן (פט א) שצריך להקדיש קודם את החטאת ולקרא לה שם לפני העולה, ודי בהפרשתה לחייב את היורשים בעולה. ומדברי הראב"ד בקנים מוכח שדי בהפרשה, שפירש על "לא יביאו יורשין חטאתה" שגם לא יפרישוה, כי תלך לאיבוד. וכוונתו שלא יפרישוה בכדי שיוכלו להביא את העולה, והיינו שהפרשת החטאת מעכבת את חיוב העולה, ולא ההקרבה.
אמר ליה ריש לקיש: מודינא לך בעולה (וכן בשלמים) שאכן מצינו דאתיא לאחר מיתה, ומוכח שהם באים אף במקום שאינם מרצים. אבל קרבן אשם, דלא אתי אחר מיתה, מנלן שהוא קרב במקום שאינו מרצה, כגון באופן שנזבח שלא לשמו?  5 

 5.  מו"ר הגראי"ל העיר שהרי מצינו אשם הבא בלי ריצוי לבעליו, כגון בהפריש שנים לאחריות, שהשני קרב לנדבה, אף שאין הבעלים מתכפר בו. ולכאורה משמע שריש לקיש לא דן לפסול אשם שלא לשמה משום שלא מצינו אשם שאינו מכפר לבעליו, אלא משום שלא מצינו אשם ש"אינו בא לאחר מיתה", ותמוה לומר שמטעם זה יפסול. והוכיח מכך שריש לקיש לא רצה להוכיח מאופן זה, כיון שאין השני בא בתורת אשם אלא בתורת עולה, ואין מכך ראיה שאשם הקרב שלא לשמו נחשב כאשם כשר שאינו מרצה, ודימה דין אשם שלא לשמו לדין אשם אחר מיתה - שאם הוא עצמו קרב אף שאינו מרצה, מוכח שגם שלא לשמה מרצה. וראה עוד ב"עב הערות 2- 1.
אמר ליה רבי אלעזר: הרי מחלוקתך בצידו (מצינו תנא במשנתנו החולק על תנא קמא וסובר כמותך שאשם שנזבח שלא לשמו פסול מלהקרב כמו חטאת שנזבחה שלא לשמה) - רבי אליעזר אומר: אף האשם שנזבח שלא לשמו פסול כדין חטאת שלא לשמה.
ותמה ריש לקיש על רבי אלעזר שתירץ לו תירוץ זה, ואמר: וכי זהו שאומרין עליו אדם גדול הוא?
והרי קאמינא אנא משנה שלימה (תמיהתי היא על סתם משנה, המכשירה אשם שנזבח שלא לשמו ואינה פוסלת אלא חטאת), ואת אמרת לי - רבי אליעזר!?
אלא אמר ריש לקיש: אפתח אנא פתחא לנפשאי ואפרש, שיש טעם להכשיר קרבן אשם שנעשה שלא לשמה, אף שאינו מרצה - דכתיב "מוצא שפתיך" וגו'.
וכך דרש ריש לקיש, מעצמו: האי נדבה הוא? והרי נדר הוא, כו', כדדרשינן פסוק זה לעיל.  6 

 6.  יש לעיין אם ריש לקיש למד מקרא שהקרבנות כשרים מפני שיש בהם ריצוי של נדבה, ובאמת אף שהקרבן אינו עולה, מכל מקום יש בו ריצוי, ולפי זה חלוק לכאורה שינוי קודש משינוי בעלים, כי בשינוי בעלים אין הקרבן שייך לו ובודאי אינו מרצה לו, ואמנם הפסול בשינוי בעלים נלמד מסברא כמבואר בהערות על תוס' (ד ב ד"ה אימא ובסוגיין ד"ה הג"ה, עי"ש הערה 5) ואין פסולו בגופו, ולכן עצם הקרבן כשר, וכדלעיל. אולם יתכן שכוונת ריש לקיש להוכיח מהפסוק שהקרבן כשר אף שאינו מרצה כלל, ולכן אף אם שינוי בעלים נלמד מקרא (מאחר שאין צריך קרא לעכב בשינוי קודש, וכמבואר בהערות על תוס' לעיל ד ב) מכל מקום הקרבן כשר כי אין צריך ריצוי. ואם נפרש שכל הקרבנות כשרים משום שיש בהם ריצוי של נדבה, לכאורה פירוש קושית הגמרא מאשם הוא כפשוטו, שהאשם אינו בא בנדבה, אך מרש"י משמע שקושית הגמרא שהאשם "אינו בא לאחר מיתה" והיינו שאינו בא אלא לריצוי לבעליו, וכיצד יתכן לומר שכשרים משום שאין צריך ריצוי, והרי אשם בא לריצוי וכשר אף שלא לשמו.
יתיב רבי זירא ורבי יצחק בר אבא, ויתיב אביי גבייהו, ויתבי, ותמהו על מה שתירץ ריש לקיש לעצמו, וקאמרי: הלא קשיא ליה לריש לקיש מפני מה כשר אשם שנזבח שלא לשמו, והרי חלוק דין אשם מדין עולה ושלמים, דלא אתי לאחר מיתה, ולא מצינו שהוא קרב במקום שאינו מרצה, ואם כן כיצד נסיב לה תלמודא כיצד פשט זאת בלימוד מפסוק זה של "מוצא שפתיך", והרי פסוק זה נאמר לגבי עולה ושלמים. ויש לפרוך: אימא רק קרבן עולה או שלמים הבא בנדר ונדבה אם נזבח שלא לשמה בכל זאת לייתי ולא לירצי (שייעשו בו שאר עבודות בלא ריצוי), אבל קרבן אשם שאינו בא בנדר או בנדבה, לא לייתי כלל, שהרי אין הוא נכלל בפסוק "מוצא שפתיך תשמור"!?  7 

 7.  מדברי רבי זירא ורבי יצחק בר אבא משמע כי ריש לקיש הבין שאשם ראוי להפסל כיון שאינו בא לאחר מיתה, ואף שאין בו חילוק בדיני המחשבות, דהיינו שאינו כחטאת ופסח שהמחשבה פוסלתן, אלא שאינו קרב כשם שאינו בא לאחר מיתה כשאין לו בעלים. והגרי"ז (בהל' פסוהמ"ק עי"ש) העיר שלפי זה המקרא שמכשיר אשם שנזבח שלא לשמו אינו מוכיח שהוא הדין לכל הקרבנות שאינם באים בנדבה, אלא רק באשם התחדש דין הקרבה אף על פי שאינו מרצה, אבל עדיין יתכן שחטאת נפסלת משום שאינה מרצה, ולא מפני שהמחשבה פוסלת בה. והעלה מכך שבחטאת יש שתי סיבות לפוסלה, ולפיכך אף במקום שהמחשבה אינה פוסלת, כגון בנזירה שהיפר לה בעלה ויכולה להביא עולתה ושלמיה בסתמא, מכל מקום החטאת נפסלת כי אינה באה אלא לרצות. ושאר דבריו הובאו לעיל (סוף ד א) וראה להלן (בע"ב, הערות על תוד"ה מיעט).
אמר להו אביי: ריש לקיש מהכא פתח ללימודו, שנאמר בקרבן חטאת "ושחט אותה לחטאת", "אותה" מיעוט הוא, ובא ללמדנו שדוקא "אותה", החטאת, דינה שאם נזבחה לשמה כשרה, ואם נזבחה שלא לשמה פסולה. הא שאר קדשים, גם אם נזבחו שלא לשמן, כשרין. וגם קרבן אשם בכלל הקדשים.
יכול שאף על פי שנזבחו שלא לשמן ירצו על בעליהם, תלמוד לומר "מוצא שפתיך", שרק נדבה יהיו ולא יצאו בהם ידי חובה, בין של נדר ובין של אשם.
אך עדיין יש מקום לפרוך, מאידך: כיון שהפסוק "מוצא שפתיך" נאמר בעולה ושלמים הבאים בנדר ונדבה, מנין שגם קרבן אשם שאינו בא בנדר ובנדבה דינו כמותם, שכשר ואינו מרצה, ואימא: קרבן הבא בנדר ובנדבה אם נזבח שלא לשמו לייתי ולא לירצי, אבל קרבן אשם, שאינו נכלל בפסוק "מוצא שפתיך", ארצויי נמי לירצי, אף על פי שנשחט שלא לשמו?  8  אמר אביי: אשם דמירצי אפילו כשנשחט שלא לשמו - לא מצית אמרת! כי קל וחומר הוא מקרבן עולה: ומה קרבן עולה הקל, שאינה מכפרת העולה על חטא, אם נזבחה שלא לשמה אינה מרצה על בעליה. אשם החמור, שמכפר על חטאים, אינו דין שאם נזבח שלא לשמו שאינו מרצה.

 8.  רש"י לעיל פירש שרק נדר ונדבה לא ירצו כי בהם מדובר בפסוק "מוצא שפתיך" ונמצא שקושית הגמרא היא, כי מאחר שאשם הוכשר להקרבה כי התמעט מ"אותה" האמור רק בחטאת, דין הוא שגם ירצה כי עליו לא נאמר הפסוק שאינו מרצה. ולפירושו צריך להבין כיצד מתרצינן שנלמד קל וחומר מעולה, והרי על עולה נאמר מוצא שפתיך, וזו גופא הקושיא שאי אפשר ללמוד ממנה לאשם שלא נאמר בו. ובהכרח שאחר שלמדנו מחטאת ששאר קדשים כשרים, אין הכפרה מעכבת, ונחשב שעולין לשם חובה, אלא שדנו אם גם כשנזבחו שלא לשמה עולין לשם חובה או שנלמד ממה שנאמר בנדר ונדבה שאף שהם כשרים ואינם עולין. ובשטמ"ק כתב שלעיל סברה הגמרא להחמיר באשם, כי נלמד במה מצינו מחטאת, אבל כעת שהתמעט מ"אותה", אף שיש בו סברא להחמיר כי עומד לכפרה ואינו יכול להיות נדבה, מכל מקום כיון שהוכשר, יתכן שהוכשר גם לעלות ולרצות. ולפי זה אין האשם מרצה מפני שלא נכלל במוצא שפתיך, אלא גם זה נלמד ממיעוטו מאותה, ועל כך אפשר ללמוד מעולה שגם התמעטה ובכל זאת נאמר בה שאינה עולה. ויתכן שאף רש"י לא ביאר לעיל אלא לפי סברת הגמרא שם. וראה בהשמטות שטמ"ק אות ג'.
ואם תדחה את הקל וחומר ותאמר: מה לעולה שהיא חמורה מקרבן אשם שכן היא נשרפת כליל על המזבח, תאמר באשם שהוא קל ממנה שהוא נאכל לכהנים, ולכן ירצה אפילו כשנשחט שלא לשמו, הרי שלמים הנאכלים לבעליהם יוכיחו, שהם קלים מאשם בכך שאינם באים על חטא ובכל זאת אינם מרצים כשנזבחו שלא לשמן, וקל וחומר לאשם הבא על חטא.
ואם תדחה את הקל וחומר משלמים, ותטען: מה לשלמים, שיש בהם חומרא שאין באשם שכן הן טעונין נסכין ותנופת חזה ושוק, ואין אשם יכול ללמוד מהם בקל וחומר -
עולה תוכיח  9  שאין בה תנופת חזה ושוק ובכל זאת אינה מרצה כשנזבחה שלא לשמה.

 9.  הגרעק"א (בגליון הש"ס) תמה הרי גם עולה טעונה נסכים, ואיך תוכיח למה ששלמים אינם מוכיחים. ואם כוונת הגמרא להוכיח מעולת העוף שאינה טעונה נסכים, לא יהיה בהן צד השוה שישנן בציבור, כי עולת העוף אינה בציבור. ואם הכוונה ל"שם עולה" שישנה בציבור, הרי "שם עולה" גם טעונה נסכים. וממה נפשך אין ראיה ממנה שאשם אינו מרצה, כי עולה ושלמים חמורים ממנו. והרש"ש תירץ שאשם מצורע טעון נסכים, וכך ביאור ההוכחה, מה לשלמים שטעונים כלם נסכים תאמר לאשם שרק חלקו טעון נסכים, עולה תוכיח שחלקה, דהיינו בעולת העוף, אין טעון נסכים, ובכל זאת אינה מרצה. וכן מפורש בשטמ"ק (אות ה') וראה הגהות מלאכת יו"ט. ובספר דביר הקודש חילק בין נסכים שהם מעלה בעצם הקרבן, ואינם הוכחה ב"שם עולה" ולכן שייך להוכיח מעולת העוף שאינה טעונה נסכים ופסולה שלא לשמה, כי אין בה מעלת נסכים, אך המעלה ש"ישנן בציבור" היא בשם הקרבן, ואם עולת בהמה ישנה בציבור שוב אי אפשר להוכיח מעולת העוף לאשם, כי בעולה מצינו שישנה בציבור. וראה באור שמח (פ"א מחגיגה ה"א) שביאר כי הרמב"ם העלה מכח הקושיא הנ"ל שעולת העוף נחשבת "ישנה בציבור", ומכאן מקורו שעולת ראיה באה מן העוף, כי לפיכך נחשבת כישנה בציבור כי בראיה היא באה בכינופיא. (וראה רש"י בחגיגה ו א שקרבן ראיה נחשב כקרבן יחיד, רק ש"ישנו בציבור", ואין נקרא "קרבן ציבור" אלא הנקנה מתרומת הלשכה ככבשי עצרת, ויתכן שהגרעק"א הבין מדברי רש"י בסוגיין שהצד השוה שהן קרבן ציבור ממש, כי פירש "שלמים ישנו בציבור - כבשי עצרת").
וחזר הדין, לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן (בעולה ובשלמים) שהן קדשים, ושחטן שלא לשמן, וכשירין ואין מרצין. אף אני אביא אשם, שהוא קודש, ושחטו שלא לשמו, שהוא כשר ואינו מרצה  10 .

 10.  לעיל (ד ב) מבואר ש"ממוצא שפתיך" נלמד שקרבנות שנזבחו שלא לשמן כשרים ואינם נפסלים. ואילו בסוגיין מבואר שיש לכך מקור ממיעוט "אותה" שנאמר בחטאת, ולכאורה מיעוט זה עדיף, כי הכשר האשם נלמד ממנו, ואילו מ"מוצא שפתיך" הוה אמינא שנפסל, וראה בשטמ"ק (השמטות אות ג') שלעיל הגמרא סברה כשיטת רבי אליעזר שפוסל באשם.
ועדיין יש לפרוך: מה להצד השוה שבהן (עולה ושלמים) שכן ישנו בציבור (עולה בתמידים ומוספים ושלמים בכבשי עצרת), תאמר באשם שאינו קרב לעולם בתור קרבן ציבור?
ומתרצינן: תודה תוכיח, שאינה קריבה בתור קרבן ציבור ובכל זאת אם נזבחה שלא לשמה, אינה מרצה.  11 

 11.  מבואר בגמרא שאין קרבן תודה של ציבור. ומכאן תמהו על דברי השטמ"ק בערכין (יא א) שכתב שמצינו תודה הבאה בציבור, בתודה שמביאין כשמוסיפין על העיר. ומו"ר הגראי"ל תירץ שכוונת הגמרא שלא מצינו תודה הבאה כקרבן חובה של ציבור, ומה שמביאין תודה בהוספה על העיר אינה קרבן חובה על הציבור אלא מצד קידוש העיר. אך עדיין יקשה שבכל הצד השוה יש צד ציבור, ובאשם אין. וראה בתוס' ד"ה תודה.

דרשני המקוצר