פרשני:בבלי:זבחים נו א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

זבחים נו א

חברותא

אלא על  אורך מאה ושמונים ושבע אמה על רוחב מאה ושלשים וחמש אמה, שזה שטח העזרה (ולקמן מפרש מה בא למעט).
תני תנא קמיה דרב נחמן: כל העזרה היתה קפ"ז על רוחב קל"ה אמה.
אמר ליה רב נחמן: הכי אמר לי אבא: כגון זה בכל השטח הזה כהנים נכנסים לשם, ואוכלין שם קדשי קדשים, ושוחטין שם קדשים קלים, וחייבין משום טומאה. שכל אלו דינם בעזרה.
והוינן בה: למעוטי מאי דאין חייבין עליו משום טומאה? אילימא למעוטי עובי חלל החלונות והדלתות שבחומת העזרה ועובי החומה בראשה למעלה, אי אפשר לומר כן, דהא תנינא: החלונות ועובי החומה דינם כלפנים!
ואלא למעוטי לשכות שבעזרה שהנכנס להם בטומאה אינו חייב, לפי שלא נתקדשו בקדושת העזרה (וכמבואר במסכת שבועות יד א).
ותמהינן: ואי באותן לשכות הבנויות בחול ופתוחות לקדש, הכיצד אפשר למעטן, והתנן: תוכן קדש, וחייבין עליהן משום טומאה.
ומתרצינן: מדרבנן הוא שאסור ליכנס שם בטומאה, אבל מכרת וקרבן נתמעטו!
ומקשינן: ודאורייתא לא קדושים הלשכות בקדושת עזרה?
והתניא: לשכות הבנויות בחול ופתוחות לקדש - מנין שהכהנים נכנסים לשם ואוכלין שם קדשי קדשים ושירי מנחה? תלמוד לומר "בחצר אהל מועד יאכלוה", וקודם לכן כתיב "במקום קדוש" ודרשינן מכפל הלשון: התורה ריבתה חצירות הרבה אצל אכילה אחת!
ושמע מינה שקדושת הלשכות מן התורה הן, דאי אינן אלא מדרבנן האיך הקילו חכמים להכשיר מקום חול לאכילת קדשים?! ומתרצינן: אמר רבא:  1  לאכילה שאני, שנתרבו הלשכות "מחצירות הרבה" אבל לענין טומאה לא קדושים מן התורה!

 1.  המקדש דוד (כז ז) כתב שדוקא לענין אכילה נתרבו, אבל לענין שחוטי חוץ השוחט בלשכות אלו חייב, ואינו דומה למה שמבואר לקמן (קז ב), שלרבא השוחט בגגו של היכל פטור אפילו שאינו ראוי לשחיטת כל זבח, ששם מכל מקום הרי הוא בתוך חלל העזרה, מה שאין כן כאן שהוא בנוי בחול. ועוד כתב שם שיתכן שדם ואימורין היוצאים ללשכות אלו יפסלו ביוצא, מאחר שאינן קדושות אלא לענין אכילה. אולם המנחת חינוך (מצוה קמח) כתב שאין חייבין שם משום שחוטי חוץ, אבל לדברי כולם השוחט בלשכות הבנויות בקדש ופתוחות לקדש אפילו אם אינם מכוונים כנגד פתח ההיכל, שאינם כשירות לשחיטת קדשים קלים, מכל מקום לא יהיה שם חיוב חוץ לרבא, שהרי זה ודאי דומה לגגו של היכל, שהרי הם בחלל העזרה, ועיין בהערה הבאה עוד מזה. ויעויין באתוון דאורייתא (סימן א) שדן אם יש בלשכות אלו איסור של שחיטת חולין בעזרה, וכתב שאם הגדר באיסור חולין בעזרה הוא שמקום הראוי לשחיטת קדשים אין ראוי שישחטו שם גם חולין, אם כן פשוט שאין בלשכות אלו משום איסור זה.
והוינן בה: והתניא: לשכות הבנויות לחול ופתוחות לקודש - כהנים נכנסין לשם ואוכלין שם קדשי קדשים, ואין שוחטין שם קדשים קלים, וחייבין משום טומאה. ותקשי, דהרי לשון "חייבין" משמע שהוא מן התורה?
ומתרצינן: לאו אמרת בברייתא "אין שוחטין" הרי דלא קדשי, תני נמי "אין חייבין"!
ומקשינן:  2  בשלמא "אין שוחטין", לאו משום קדושה הוא אלא משום דבעינא שחיטה כנגד הפתח, וליכא בהני לשכות שחיטה כנגד הפתח. אלא "אין חייבין", אמאי? מהו ההכרח לשבש הברייתא, דהא מ"אין שוחטין" אין ראיה!? ומתרצינן: וליטעמך, דהטעם משום "כנגד הפתח", תקשי למה קתני "אין שוחטין" מי לא עסקינן דקא שחיט כנגד הפתח? כשהיה פתח הלשכות מכוון כנגד פתחי בית החליפות, ועל כרחך הכי הוא, דאי ליכא אופן שיהיה כנגד הפתח פשיטא דאין שוחטין ולמאי איצטריך לאשמעינן?

 2.  לכאורה קשה אם הברייתא מדברת באופן שאינם כנגד הפתח, ואין שוחטין שם משום שהם צידי צדדין, אם כן הרי דין זה נכון וקיים גם בלשכות הבנויות בקדש, וכמו שלמדנו למעלה, ולמה הברייתא נקטה דין זה בבנויות בחול. ויש ליישב לפי דברי המקדש דוד הנ"ל, שבבנויות בחול יש בהם חיוב חוץ משום שאינם בחלל העזרה, ואם כן יש חילוק ביניהם, שבבנויות בקדש מאחר שהם בתוך חלל העזרה לא יהיה חיוב משום שחוטי חוץ, והגם שאין שוחטין שם משום שצריך להיות פתח אהל מועד, מכל מקום אינו מופקע לגמרי מדין שחיטה, שאינו נחשב שחוטי חוץ, אבל בבנויות בחול, אפילו אם אנו סוברים עכשיו שנתרבו גם לענין אפשר לשחוט שם קדשים קלים כשהם כנגד הפתח, מכל מקום כשלא יהיו כנגד הפתח יהיה בהם חיוב, שהרי אינם כשרים לשחיטה ואינם עומדים בתוך חלל העזרה.
אלא, אף על גב דקא שחיט כנגד הפתח, תני בברייתא ד"אין שוחטין" משום דלא קדיש, אם כן תני נמי "אין חייבין משום טומאה", לפי שלא נתקדשו בקדושת עזרה רק לענין אכילה
וניחא השתא מה דאמרן לעיל דלמעוטי לשכות אתאן.
והוינן בה: ולאכילה לא בעינן כנגד הפתח? דהא לעיל סלקא דעתין דהטעם דאין שוחטין משום שאינו "כנגד הפתח", ומשמע דלאכילה לא בעינן "כנגד הפתח" (פירוש אחר: דהא סתמא קתני בברייתא "אוכלין" אפילו במקום שאינו כנגד הפתח) והתניא: רבי יוסי ברבי יהודה אומר: שני פשפשין (פתחים קטנים) היו בבית החליפות, גובהן שמונה כדי להכשיר את העזרה לאכילת קדשי קדשים ולשחיטת קדשים קלים הרי דלאכילה נמי בעינן "כנגד הפתח" שלכן עשו את הפשפשין!?
ומתרצינן: אמר רבינא: סמי טול מכאן אכילה! דלא גרסינן לה.
ומקשינן: והכתיב בשבעת ימי המילואים "בשלו את הבשר פתח אהל מועד ושם תאכלו אותו" הרי שלאכילה בעינן נמי "פתח אהל מועד"!?
ומתרצינן: קדשי שעה שאני! דגזירת הכתוב היתה במילואים. אבל לדורות לא בעינן "פתח אהל מועד" לאכילה משום דהתורה ריבתה חצירות הרבה. (בתוס' פירשו דמילואים שאני שהרי אף הכהנים הוזהרו "ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים").
אמר רב יצחק בר אבדימי:  3  מנין לדם הקרבן  4  שנפסל  5  לזריקה בשקיעת החמה? (יש לשאול, למאי נפקא מינה בפסול זה? הלא בלילה בלאו הכי אין יכול לזרוק, שכל העבודות ביום הן נעשות, ולמחר נפסל בעמוד השחר כאימורים? תשובה לדבר: באופן שאחר שקיעת החמה עלה הדם לראש המזבח ולן שם כל הלילה דלולי שנפסל מיד בשקיעת החמה לא היה נפסל בעמוד השחר למאן דאמר אין לינה מועלת בראש המזבח והיה זורקו למחר) שנאמר "ביום הקריבו את זבחו יאכל", ודרשינן: ביום שאתה זובח אתה מקריב (זורק את הדם), ביום שאי אתה זובח היינו ככלות יום הזביחה אי אתה מקריב!

 3.  הראשונים הקשו למה הוצרכנו ללימוד מיוחד לזה, הרי בלילה אי אפשר לזרוק הדם משום שלומדים מ"ביום צוותו", ולמחרת נפסל בלינה כמו אימורין שנפסלין בעלות השחר. ורש"י יישב שהנפקא מינה היא כשלנו בראשו של מזבח, שבזה אין לפסול מצד דין לינה, ומכאן למדנו שיהיה פסול. ופירש השיטה מקובצת (אות ח) שכונת רש"י להעמיד הפסוק באופן שבשקיעה היה הדם למטה מהמזבח, כי אם היה על ראש המזבח בשקיעה, לפי האמת גם כן לא היה נפסל, והיינו משום שסובר שגדר הפסול בשקיעה הוא כמו לינה. אולם המקדש דוד (טז סק"ב) כתב שבשקיעה יהיה נפסל גם אם היה בראש המזבח, ומשום שפסול זה אינו בגדר לינה אלא פסול אחר. ובספר מנחת אברהם הביא לבאר בשם הגרי"ז שגדר הפסול בשקיעה הוא, שהדם כאשר הוא אינו ביום שנשחט הרי הוא נפסל, ודייק כן מלשון הרמב"ם, ועל כן לא שייך בזה דין ראשו של מזבח הנאמר בפסול לינה. והתוס' הקשו על רש"י שהרי נחלקו בזה תנאים לקמן אם לינה מועלת בראשו של מזבח. ועל כן תירצו שכאן נתחדש שבתחילת השקיעה שהוא עדיין קודם צאת הכוכבים ועדיין יום הוא לכל דיני התורה, כבר הדם אינו ראוי לזריקה, אבל מכח הפסוק "ביום צוותו" לא היינו יודעים אלא שבלילה אין זורקין הדם, (ועדיין יש לעיין לפי דבריהם איך הדין לענין שחיטה, האם לענין זה עדיין יום הוא וכל הלימוד היה רק לענין זריקה, ואם שחט אז והעלה הדם על המזבח יוכל לזרקו למחר, לרבן גמליאל הסובר לקמן (פג) שגם בדם אם עלה לא ירד, או שהוא גם לימוד על שחיטה, ואם כן דינו כנשחטה בלילה שדינו אם עלה ירד לרבי יהודה (לקמן פד), ומדברי השאגת אריה (יז) נראה שהוא דין מיוחד בזריקה, עיי"ש במה שהקשה מהקטרת הקומץ שהוא נלמד מזריקה לכל דיניו). וכתב השאגת אריה שלפי דבריהם ודאי שזמן תפילת מנחה הוא רק עד השקיעה, אפילו הוא עגיין יום, שהרי כבר נגמר זמן הקרבת התמיד של בין הערביים, כלומר זריקת דמו, וכדבריו כן מפורש בדברי תלמיד רבינו יונה ריש פ"ד דברכות. והשאגת אריה (סימן יז) תירץ על עיקר הקושיא, שהנה אמר רבי יוחנן (לעיל ל"ח ב) ששלש מתנות שבדם אינן באות בלילה, ומפרש שם רש"י שאפילו שאינן מעכבות ואינן זריקה גמורה, מכל מקום דם נפסל בשקיעת החמה, ומפרש השאגת אריה שמ"ביום צוותו" לא למדנו אלא לעבודה שמעכבת הכפרה, אבל אחר שנתן מתנה אחת שהדין הוא שכיפר, אם כן הרי זה כמו הקטרה שכשירה בלילה מאחר שאין הכפרה תלויה בה, ולזה הוצרך הלימוד כאן שהדם נהיה פסול לזריקה בשקיעה. והרש"ש מתרץ שמ"ביום צוותו" עדיין לא היינו יודעים את הדין שאם חישב על הדם לזרקו אחר השקיעה שהוא פיגול כמבואר לקמן (בב), ומבאר במנחת אברהם שבדין פיגול במחשבת חוץ לזמנו לא די במה שהזמן אינו ראוי לדבר זה (שחישב עליו), אלא צריך שיחול בו אז פסול לזה, ומשום כך צריך ללימוד מיוחד שבשקיעה חל בדם פסלות של לינה, אבל בלא הלימוד הזה, היה זה רק עיכוב מצד שהזמן אינו ראוי לזריקה אבל לא היה חל פסלות בגוף הדם, ולא היה נעשה פיגול. והמקדש דוד (טז סק"ב) תירץ שיש נפקא מינה בפסול שקיעה לענין במה, שלקמן (ק"כ א) נחלקו רב ושמואל אם עבודת לילה כשירה בבמה, ואם כן כששחט ביום ושקעה החמה קודם זריקה, בלא הלימוד שהוא נפסל בשקיעה היה זורקו בלילה.   4.  האבי עזרי (מעשה הקרבנות ד א) הביא מהגרי"ז שחכם א' הקשה להגר"ח לשיטת ר"ת בהערה הקודמת שדם נפסל בשקיעה אפילו שעדיין יום גמור הוא, אם כן יהיה מותר לאכול חמץ בערב פסח אחר השקיעה בזמן שהוא ודאי יום, שהרי האיסור לאכול חמץ בערב פסח נלמד מהפסוק "לא תאכל עליו חמץ", כלומר בזמן שחיטת הפסח, והרי אחר השקיעה כבר אינו ראוי להקריב הפסח. ותירץ הגר"ח שבעצם מצד הזמן היה ראוי אז להקרבת הפסח, והוא רק פסול צדדי שקיים אז. ויש לדון לפי מה שנתבאר לעיל שהוא רק פסול בהדם ולא בשחיטה, ואם כן הוא זמן שחיטת הפסח. ויש מתרצים שעיקר מהות איסור זה של אכילת חמץ בער"פ, אינו מצד שהוא זמן שחיטת הפסח, אלא הגדר הוא שמזמן שחיטת הפסח כבר התחיל במקצת המועד של פסח לענין איסור אכילת חמץ, ואם כן ודאי לא שייך שאחר כך סמוך לערב יהיה נפקע דבר זה.   5.  נחלקו האחרונים בדין זה לענין שפיכת שיריים, שהליקוטי הלכות (לעיל ל"ח) נוקט שאינו נפסל בשקיעה לשפיכת שיריים, והביא במנחת אברהם בשם הגרי"ז לבאר זאת, שמאחר וכבר נתבאר לעיל בהערה הקודמת שאין זה בגדר פסול לינה, אלא הגדר הוא שהדם כשהוא אחר יום השחיטה הוא פסול לזריקה, ועל כן שייך בזה לומר שהוא פסול לזריקה ולא לשפיכה, אבל אם היה זה פסול לינה בדם בשקיעת החמה לא היה מקום לחילוק זה, שהרי פסול לינה הוא לכל עבודה שהיא. אולם החזו"א (ליקוטים א יג) נוקט שגם לשפיכה הוא נפסל בשקיעה, והוכיח כן מהגמרא לקמן (ב) שנאמר בברייתא חילוקי דינים במחשבת הזמן בדם באימורין ובבשר, ולא נאמר חילוק בדם עצמו בין המתנות ובין השיריים, שבהם אין מתפגל אלא אם כן יחשוב לשפכם למחר.

דרשני המקוצר