פרשני:בבלי:זבחים סד ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

זבחים סד ב

חברותא

אמר רבי יוחנן:  הקפה שהיה כהן גדול עושה ברגל היה עושה ולא היו הנסכים בידו עד שבא למקום שמנסכים שם, כי חששו שמא יתעשנו שם, ושונה כהן  90  גדול שיש לו מצווה להקיף בגלל שבא למזבח להקטיר עולה גם כן, מה שאין כן כהן - הדיוט שזכה בפייס רק בניסוך היין שעולה מיד למקום הניסוך והנסכים בידו וחוזר על עקבו.

 90.  כך דעת רש"י שרק כהן גודל היה מקיף לניסוך כיון שגם היה מקטיר. או כמו שפירש בשטמ"ק שכהן גדול דווקא מקיף כדי להראות שהוא עדיף משאר הכהנים. וכשהגיע למקום הניסוך בקרן דרומית מערבית הגישו לו היין. אך שאר הכהנים המנסכים אינם מקיפים אלא עולים מיד לקרן דרומית מערבית והניסוך בידם. אך דעת הרמב"ם (פ"ז ממעה"ק הי"ב) שכל הכהנים היו עושים כך (ולא דווקא כהן גדול) שהכהן המנסך היה מקיף את המזבח וכשהגיע לקרן דרומית מערבית הגיש לו כהן אחר את היין (והמים) ובשפת אמת ביאר שהכהן המגיש אינו צריך להקיף כיון שאינו עולה לעבוד.
אמר רבא: דיקא נמי מתניתין כרבי יוחנן שלא הקיף הכהן - הגדול כשהיין בידו דקתני במתניתין: נתנו לו יין לנסך, ולא קתני: אומר לו נסך! שמע - מינה כרבי יוחנן שנותנים לו את היין רק כשהגיע למקום הניסוך שהוא בקרן דרומית מערבית.
תנו רבנן: כל העולין למזבח עולין דרך ימין ויורדין דרך שמאל, עולין דרך מזרח של כבש הקרוב לצד ימין, משום שעמדו לפנות לצד ימין ולמה להם להאריך הילוכם בכבש שאם ילכו בצד מערב של כבש אם כן, כשיצטרכו לפנות לימין המזבח יצטרכו לחצות את כל רחבו של כבש, ואין זה דבר ראוי, וכשיורדין בכבש מן המזבח יורדין דרך מערב, חוץ מן העולים לשלשה דברים הללו שעולים דרך מערב ויורדין דרך מערב, עולין דרך ימין ויורדין דרך ימין.
ומקשינן: למה כתוב בברייתא שעולין דרך ימין, הלא דרך שמאל הוא עולה שהרי כשהאיש פניו למזבח, מערבו של כבש הוא בשמאלו?
אמר רבא: תני תגרוס אכן בברייתא כשהן עולים עולים דרך שמאל.
רבינא אמר: לא תגרוס בברייתא שעולין דרך שמאל. ומה שקשה לך, והלא כשעולים הוא דרך שמאל, נתרץ כך: מאי ימין שאמרה הברייתא? פירושו: הוא ימין דמזבח, ומכיון שפני מזבח לדרום ימינו של מזבח למערב, ומאי שמאל שאמרה הברייתא ברישא שכל היורדים יורדים דרך שמאל? נפרש: הוא שמאל דגברא. שמאלו של האדם, ומערב הכבש הוא לשמאל האדם.
ומקשינן על פירוש רבא: וניתני בברייתא או אידי ואידי ברישא ובסיפא ימין ושמאל דמזבח, או שיאמר אידי ואידי ברישא ובסיפא ימין ושמאל דגברא, ומדוע אמר התנא אופן אחד בשתי לשונות שונות.
ק שיא!
מתניתין:
חטאת העוף, כיצד היתה נעשית?
היה מולק את ראשה של החטאת ממול ערפה צדו האחורי של הראש קרוי "עורף" ומתחתיו למטה לכיוון הגוף נקרא "מול העורף", ואינו מבדיל את הראש מן הגוף אלא חותך שדרה ומפרקת ורוב הבשר עד שמגיע לוושט או לקנה ומולק רק סימן  91  אחד מבין שני הסימנים.

 91.  כך היא דעת רש"י שהבדלה בחטאת העוף פירושה מליקת שני סימנים. ובחולין (דכא: ד"ה ואינו מבדיל) פירש שיטתו היטב. שכל מה שמולק יותר ממה שצריך להכשר הקרבן הרי זה קרוי הבדלה. ומכיון ששחיטת עוף היא בסימן אחד, ממילא מליקת סימן שני מכיון שאינה נצרכת להכשר הקרבן קרויה הבדלה. והקשה רש"י הלא מספיק רוב סימן אחד לשחיטת עוף ואם כן אפילו סימן אחד שלם גם כן יחשב הבדלה (כיון שמספיק רוב) ותירץ רש"י שלכתחילה צריך סימן שלם ולכן גמר מליקת סימן ראשון אינה הבדלה. אך סימן שני אפילו לכתחילה אין צורך ולכן מליקתו קרויה הבדלה. אך דעת הרמב"ם ששחיטת עוף לכתחילה בשני סימנים. ואכן הרמב"ם מפרש שהבדלה בחטאת העוף אינה תלויה בסימנים. אלא בהפרדת הראש מהגוף. ובשיטה מקובצת כאן הקשה גם כן כקושיית רש"י שכיון שהכשר עוף ברוב סימן אחד איך מותר לגמור את הסימן. ותירץ שלכתחילה צריך סימן שלם. וחזר והקשה הלא כמו כן לכתחילה צריך שני סימנים (וכדעת הרמב"ם) ומדוע שני סימנים קרויים הבדלה. ועל כן חזר בו ותירץ שסימן אחד מותר לגמור שסברא היא שמכיון שהתחיל יכול לגומרו.
ואוחז בעוף, ומזה מדמה על קיר המזבח למטה מחוט הסיקרא, ואחר ההזאה היה מקרב ודוחק  92  את מקום מליקתו למזבח, ואז שירי הדם היה מתמצה נסחט, ויורד על היסוד.

 92.  כך פירש רש"י כאן שהמיצוי הוא על ידי דחיקת העוף לקיר המזבח. ועמד בזה הרש"ש שבמנחות (דף ב ב) לא פירש כך. אלא שסוחט את העוף והדם הולך למרחוק.
חטאת העוף, אין עולה למזבח אלא דמה, וכולה  93 , כל בשרה מלבד הדם, היתה לכהנים.

 93.  כתב הרמב"ם (פ"ב ממעילה ה"ו) שחטאת העוף שהיזה דמה מוראתה ונוצתה אסורים בהנאה (ואין בהם מעילה) ודבריו צריכים ביאור, הלא הזאת דם חטאת העוף מתירה הכל לכהנים וכמבואר כאן במשנה ומדוע מוראה ונוצה אסורים. והכסף משנה ציין מקור לרמב"ם מסוף מסכת תמורה שמבואר שם שמוראה ונוצה אסורים, ותמהו עליו כל האחרונים שדברי הגמרא שם אמורים בעולת העוף שנאמר בה להשליך את המוראה והנוצה לבית הדשן ולכך הם אסורים בהנאה. אך הרמב"ם הלא פוסק זאת בחטאת העוף. וחטאת התמעטה בתורת כהנים שאין בה דין השלכה למוראה ונוצה. ומדוע הם אסורים. והרש"ש בסוף תמורה כותב שלרמב"ם יש גירסא אחרת. ובראב"ד בתורת כהנים כתה שמוראה של חטאת העוף אוכלה הכהן אם ירצה. הרי שמותרת לכהנים. ויש חידוש נוסף בדבריו שכתב אם ירצה. אך אינו מחוייב לאכלה ואינו עובר בבל תותירו.
גמרא:
תנו רבנן: מהפסוק "והזה מדם החטאת" למדים שההזאה נעשית מגופו של חטאת עצמה ולא בכלי  94  או באצבע.

 94.  כך פירש רש"י שהדרשה באה למעט כלי וצריך הזאה מהעוף עצמו. ותמוה בזה שהגמרא בפרק דם חטאת (צב ב) מסתפק אם אפשר להזות דם חטאת העוף מכלי, ולא הזכירו דרשה זו כלל. והראב"ד בפירושו למסכת קינים (דף כב ב) פירש דרשה זו באופן אחר. שעצמה של חטאת הכוונה שצריך הזאת חטאת ועולת העוף מדם הנפש דווקא. ולכן פסול דם הראש כיון שהוא אינו דם הנפש. (ובגמרא להלן סו. יש מיעוט אחר על דם הראש שפסול). והרז"ה שם חולק עליו. וסובר שדם הנפש ממעט רק את דם העור ודם התמצית. אך דם הראש הוא דם הנפש. וכן בעיקר הפירוש בדרשה הוא חולק עליו ומפרש כרש"י שצריך מהעוף עצמו ולא מכלי.
הא כיצד נעשית הזאה זו?
אוחז בראש ובגוף, ומזה על על קיר המזבח, ולא על קיר הכבש, ולא על קיר היכל, ולא על קיר אולם. ואיזהו קיר המזבח שעליו היה מזה? זה קיר התחתון מתחת לחוט הסיקרא של המזבח.
אתה אומר קיר התחתון או אינו אלא שהיה מזה על קיר העליון של המזבח?
ודין הוא, שנלמד בקל - וחומר שהזאה של חטאת העוף נעשית על קיר העליון: ומה בהמה, שעולתה נזרק דמה למטה, אף על פי כן את דם חטאתה של בהמה זורקים למעלה, אם כן, עוף, שעולתו נעשית למעלה, אינו דין שחטאתו תהיה נעשית למעלה, ומדוע אמרת שחטאת העוף נעשית למטה?
תלמוד לומר מזה שכתוב לגבי חטאת העוף בפסוק "והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח" למדים שהזאת חטאת העוף היא על קיר שהשירים שלו מתמצים ליסוד, ואיזה זה קיר ששיריו מתמצים ליסוד, הלא זהו קיר התחתון. שאם מזה על קיר העליון לפעמים הדמים מגיעים עד הסובב שהיה מפריד בין חצי קיר המזבח העליון לחצי התחתון ואינם מגיעים ליסוד.
ועדיין קשה מנין ללמוד מפסוק זה שהזאה הראשונה היתה נעשית בקיר התחתון, ואולי נעביד מעילאי למעלה את ההזאה ראשונה, וזה שאמר הפסוק שהדם יהיה מתמצה ליסוד יתקיים בזה דהדר נעביד את המיצוי מתתאי בקיר התחתון.
אמר רבא: מי כתיב בפסוק ימצה והלא י צה כתיב בפסוק, ואם היה כתוב " מ ה" היה משמע שהוזהר הכהן לחזור ולעשות מעשה מיצוי אחר ההזאה, והיה אפשר לומר שהזאה במקום אחד ומיצוי במקום שני, אבל מכיון שכתוב בפסוק "י צה" משמע שהוא מזה במקום דממילא יהיה הדם מתמצה על היסוד וזהו קיר התחתון.
אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: כיצד מולקין חטאת  95  העוף? אוחז את שני גפיו כנפיו של העוף בשתי אצבעות בין אמה לאצבע, ואת שתי הרגלים של העוף אוחז בשתי אצבעות בין אצבע קטנה לקמיצה, ומותח צוארה על רוחב אצבע גודלו (אגודל שלו)  96 , ומולקה.

 95.  לכאורה צורה זו היא גם במליקת עולת העוף. וצריך ביאור למה אמרו זאת על חטאת העוף דווקא. וגם הרמב"ם (פ"ז ממעה"ק ה"ו) הביא זאת לגבי חטאת העוף. ובדיני עולת העוף לא הזכיר מזה כלום. אך וודאי שגם בעולת העוף כך מולקים (בריסק כתבי תלמידים).   96.  והכל עושה ביד אחת הן אחיזת העוף והן המליקה. ומדוע שלא יאחז את העוף בידו השמאלית והמליקה תהיה בימין? ביאר במקדש דוד שכיון שדינו לאחוז את העוף, שוב זה כעבודה שצריך ימין דווקא. וכן מבואר בשטמ"ק כאן (אות י"ד) שכל העבודות נעשות בימין. אך הרמב"ם בפירוש המשניות כתב שהיה אוחז את העוף בידו השמאלית.
במתניתא תנא: כשהיה מולק את חטאת העוף היה אוחזו כשציפרא כשהעוף נמצאת מלבר - מחוץ לידו על גב היד, והופך את פניו של העוף לצד גב היד כדי שיהא העורף מלמעלה, אוחז את גפיו של העוף בשתי אצבעות של כהן, ושני רגלים של העוף בשתי אצבעות של כהן ומותח צוארו על רוחב שתי אצבעותיו ומולק.
וזו המליקה היא עבודה קשה שבמקדש.
ומקשינן: זו היא עבודה שקשה במקדש, ותו לא שקשה במקדש, והאיכא (והרי יש) עבודת קמיצה של המנחה שהיתה עבודה קשה שהרי צריך להקפיד שלא יהא הקומץ גדוש, מכיון שהקומץ היתר פסול, וכן צריך להקפיד שלא יהא הקומץ חסר, שהקומץ החסר פסול והיה מוריד את הנותר על הקומץ באגודלו מלמעלה ובאצבע קטנה למטה וכן יש עבודת חפינה של קטורת סמים דקה של יום - הכיפורים שהיתה עבודה קשה שצריך מלא חפניו בדיוק.
ומתרצינן: באמת לא רק מליקה היתה עבודה קשה במקדש, אלא אימא בברייתא זו מליקה היתה עבודה הכי קשה מעבודות האחרות הקשות שהיו במקדש.
מתניתין:
עולת העוף כיצד היתה נעשית? עלה הכהן העובד לכבש משום שעולת העוף נעשית למעלה במזבח, ופנה הכהן לסובב, בא לו לקרן דרומית מזרחית שאע"פ שהמליקה כשרה גם בקרן אחרת במזבח, מכל - מקום לכתחילה היה מולק בקרן דרומית מזרחית מפני שקרובה לבית - הדשן שלשם היה משליך את מוראתה ונוצתה.
היה מולק את ראשה ממול ערפה ומבדיל חותך את שני הסימנים מצה את  97  דמה על קיר המזבח למעלה.

 97.  והקטרת עולת העוף היא מן הכבש למזבח (ולא מן הסובב) ואם כן כשעושה עולת העוף בעיקר מקומה שהוא בקרן דרומית מזרחית (כשאינה רבה) נמצא סדר העבודה כך. נוטל את הראש ומקיף אתו את כל הסובב עד שבא לכבש ויורד במערב הכבש עד הרצפה. וחוזר ועולה במזרחו של כבש וזורק הראש למערכה. ומקיף כל המזבח ויורד וחוזר ועולה לסובב ונוטל הגוף ומסיר מוראתו ונוצתה ומשליך ומשסע ומקיף כל הסובב ויורד וחוזר ועולה בכבש ומקטיר הגוף על המזבח. וכל זה לדעת התוספות בע"א שיש כבש לסובב בדרומית מערבית. ולרש"י החולק שרק בדרומית מזרחית יש כבש לסובב. אם כן אי אפשר להקיף הסובב ולירד. ולפי זה נוטל הראש וחוזר לאחוריו לכבש וכמו כן בנטילת הגוף חוזר לאחוריו לכבש ועולה ומקטיר. חזון איש.
נטל את הראש והקיף את בית מליקתו למזבח מקרו ודוחקו לקיר המזבח כדי שיתמצה הדם וספגו את הראש, היה מקנחו במלח הנמצא בראש המזבח וזרקו  98  על גבי האשים.

 98.  הבה"ג מונה זאת במנין הלאוים אם שיסע והבדיל בעולה. אך ברמב"ם משעמ שאין זה לאו רק שאין צורך להבדיל בשיסוע. ובתורת כהנים איתא, יכול אם הבדיל פסול תלמוד לומר והקטיר. ביאור הדברים, זה וודאי שאין צד שהקרבן יהיה פסול אם הבדיל, שהרי כבר מיצה דמה והוכשר הקרבן. רק השאלה שההקטרה תהיה פסולה כיון שהבדיל, ועל זה למדים מהפסוק והקטיר שההקטרה גם כן כשירה. אך מוכח מזה שאסור להבדיל, שאם אין איסור מה היה הצד לפסול כשהבדיל. שפת אמת.
בא לו לגוף והסיר את המוראה ואת הנוצה ואת בני המעיים היוצאין עמה והשליכן לבית הדשן מקום היה במזרחו של כבש שלשם היו נותנין בכל בוקר את תרומת הדשן. ולשם משליך את המוראה והנוצה ובני המעיים.
שיסע בידו את העוף בין כנפיו ולא הבדיל לגמרי בין חלקי הגוף של העולה, שעדיין הגוף מחובר. ואם הבדיל  99  כשר מכיוון שנעשה השינוי אחר עבודות הדם, לכך אינו פוסל.

 99.  בעולת בהמה מבואר במסכת תמיד (דף לא א) שהיה קורע את הלב לפני ההקטרה ומוציא את דמו. ועמד בזה המקדש דוד מדוע בעולת העוף לא נזכר שקורע הלב ומוציא דמו. והרא"ש שם ביאר שטעם הוצאת דם הלב הוא, שכיון שלא התקבל בכלי שרת הרי הוא דם פסול ואין ראוי שיעלה על המזבח. ואם כן מובן שבעולת העוף אין צורך לקרוע הלב. שהרי אין בעוף דין קבלת הדם כלל ודם הלב כשר. אלא שבספק הגמרא להלן (צב ב) אם בעוף אצרוכי הוא דלא אצרכיה רחמנא כלי שרת, פירש רש"י שצוואר העוף הוא ככלי שרת ושם מתקבל הדם, ואם כן הדם שבלב העוף שלא התקבל בצוואר דם פסול הוא. (וכמו בבהמה) אלא שברא"ש שם מבואר שדם הלב הוא דם שחוזר אליו בשעת השחיטה מהצוואר, ואם כן בעוף הרי זהו דם שכבר התקבל. אך אם כן קשה שימצו את דם הלב למזבח לפי הצד בגמרא שדם העוף שנשפך אוספו וזורקו על המזבח.
ספגו את הגוף במלח, וזרקו  100  על - גבי האשים.

 100.  סדר המשנה הוא מתחילה מיצה את דמה על המזבח ואחר כך מקיף את הראש למצות דמו למזבח. והיינו שמיצוי דם הגוף קודם למיצוי דם הראש. וכתב המקדש דוד שיש לומר שסדר זה הוא בדווקא. שכיון שעיקר המיצוי הוא מדם הגוף, ואם מיצה רק מדם הראש פסול. הרי מיצוי הראש הוא כעין שירים. וזמנו הוא בדווקא אחרי מיצוי דם הגוף. ואם ימצה הראש לפני מיצוי הגוף לא נתקיים בראש כלום.
אם לא הסיר את המוראה, וכן אם לא הסיר את הנוצה, וכן אם לא הסיר את בני המעיים היוצאים עמם, וכן אם לא ספגן במלח כשר משום שכל ששינה בה והשינוי היה מאחר שמיצה את דמה כשירה.
אבל שינוי בעבודה שנעשה קודם המיצוי פוסל, ולכך אם הבדיל שני סימנין בחטאת העוף, ולא (או אם לא) הבדיל שני סימנין במליקת העולה פסול.
מיצה דם הראש ולא מיצה דם הגוף פסול  101 , ואם מיצה דם הגוף ולא מיצה דם הראש כשירה.

 101.  יש לדון שמיצה דם הראש ולא דם הגוף שפסול זה דווקא בעולת העוף. שכל עבודת דמה הוא רק במיצוי. ואם מיצה רק מדם הראש פסול. אך בחטאת העוף שעיקר עבודת הדם הוא בהזאת דמה, והמיצוי בה הוא בגדר שירים, יתכן שלזה מספיק דם הראש בלבד. מקדש דוד.
חטאת העוף שמלקה וחשב הכהן המולק בזמן המליקה מחשבת שלא לשמה, או שמיצה דמה ובזמן המיצוי חשב מחשבת שלא לשמה, או שחשב מחשבת לשמה ומחשבת שלא לשמה ביחד, או שחשב מחשבת שלא לשמה ומחשבת לשמה ביחד פסול שהרי שנינו במשנה (בתחילת המסכת) שמחשבת שלא לשמה פוסלת בקרבן חטאת, ואין חילוק בזה בין חטאת בהמה לחטאת העוף.
אבל אם חשב מחשבת שלא לשמה בעבודות עולת העוף כשירה, ובלבד שלא עלתה לבעלים לשם חובה כדין עולת בהמה שאין מחשבת שלא לשמה פוסלת בה.
אחד חטאת העוף ואחד עולת העוף שמלקן ושמיצה את  102  דמן במחשבה על מנת לאכול דבר שדרכו לאכול - זה חטאת. ולהקטיר (או חשב על מנת להקטיר) דבר שדרכו להקטיר - זה עולה. חוץ למקומו פסול ואין בו כרת, ואם חשב לאכול או להקטיר חוץ לזמנו פיגול וחייבין עליו כרת, ובלבד שיקריב את המתיר של הקרבן כמצוותו.

 102.  הגמרא במעילה (דף ט א) מקשה מכאן למאן דאמר שמיצוי בחטאת העוף אינו מעכב. אם כן איך אפשר לפגל בו. ופיגול הוא רק בעבודות המתירות את הקרבן. ומתרצת הגמרא שמיצוי הולך רק על עולת העוף. ומליקה פוסלת בין בחטאת העוף בין בעולת העוף.
כיצד קרב המתיר כמצותו? אם מלק בשתיקה שלא חישב מחשבה שאינה נכונה בעבודת המליקה ומיצה הדם במחשבת חוץ לזמנו, או שמלק במחשבת חוץ לזמנו ומיצה את הדם בשתיקה, או שמלק ומיצה הדם במחשבת חוץ לזמנו - זהו שקרב המתיר כמצותו!
כיצד לא קרב המתיר כמצותו? מלק במחשבת חוץ למקומו ומיצה הדם במחשבת חוץ לזמנו, או שמלק במחשבת חוץ לזמנו ומיצה הדם במחשבת חוץ למקומו, או שמלק ומיצה הדם במחשבת חוץ למקומו,

דרשני המקוצר