פרשני:בבלי:זבחים עט א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

זבחים עט א

חברותא

אמר אביי: לא קשיא.  הא דתנן במסכת מקואות שמי חטאת בטלים ברוב אליבא דרבי יהודה, הוא סברא דידיה. ואילו הא דקתני בתוספתא דמקואות, דלי שיש בו יין לבן רואין אותו כאילו הוא יין אדום, הוא אליבא דרביה דרבי יהודה.
דתניא: רבי יהודה אומר משום רבן גמליאל: אין דם מבטל דם, כשהתערבו שני דמים של קרבנות, לגבי זריקה, וכן לגבי כיסוי הדם, כשהתערב דם חיה או עוף החייב בכיסוי, בדם בהמה הפטור מכיסוי.
וכן אין רוק הטהור מבטל רוק טמא של זב המעורב בו.
ואין מי רגלים טהורים מבטלין מי רגלים טמאין של זב המעורבים בהם, על אף שהטהרות רבות על הטמאות.
וטעמו של רבן גמליאל הוא, משום שהוא מחמיר בתערובת של מין במינו.
וכמו שמחמיר רבן גמליאל בנתערב מין במינו שאינו בטל כלל, הכי נמי סבר רבי יהודה שמחמיר רבן גמליאל בנתערב יין לבן במים בתוך דלי טמא, שרואין את היין הלבן כאילו היה יין אדום (ובמין במינו ממש מחמיר רבן גמליאל שאפילו "רואין" לא אמרינן, אלא אין לו דין ביטול ברוב כלל, ושאני יין לבן שנתערב במים, שהוא מין בשאינו מינו, אלא שלא ניכר מראה יין לבן במים, הילכך אם היה היין הלבן בשיעור שבו דיהה היין האדום במים, יש לו ביטול).
רבא אמר בישוב הסתירה בדברי רבי יהודה: לעולם רבי יהודה הולך בשיטת רבן גמליאל רבו שמין במינו אינו בטל לעולם, ולא תחלק בין רבי יהודה בעצמו לבין רבי יהודה בשיטת רבו.
ולא תיקשי לך למה הכשיר רבי יהודה להטביל דלי שיש בו מי חטאת אם רבו עליו מי המקוה, ולא בעינן שירבו המים בשיעור מרובה שאפילו רואין את מי החטאת כאילו הן יין לא יהיה ניכרים מי החטאת. כי הכא, בדלי שתוכו טהור, ורק גבו של הכלי היה טמא, וכגון שנטמא בטומאת משקין מדרבנן, שרק גבו נטמא ולא תוכו, עסקינן. דמדינא, סגי להו בכל דהו מים שיכנסו לתוכן, כדי שיכסו את שפת הכלי. אבל תוכו של הכלי אינו טעון טבילה, הילכך לא איכפת לן בחציצת מי החטאת שבתוך הכלי. ורק רבנן הוא דגזרו בהו שיטביל גם את תוכו של הכלי. וטעמו של דבר שגזרו רבנן, לפי שאם נאמר שדי בהטבלת גבו של הכלי (ובכניסת מים על שפתו בלבד), איכא למיחש דילמא חייס עלייהו על מי החטאת המצויים בתוך הכלי, ולא מטביל ליה לשפת הכלי שמא יתערבו מי המקוה במי החטאת, ויפסלום. וכיון דאיכא ריבויא, שרבו מי המקוה על מי החטאת, תו לא צריך למימר רואין את מי החטאת כאילו הן יין אדום, שהרי עצם טבילת תוכו של הכלי היא רק מחמת גזירה שמא לא יטביל שפתו.
אמר רבא: שלש הלכות נאמרו בדין ביטול ברוב.
א. אמור רבנן דביטול ברוב תלוי בטעמא, אם ניכר האיסור בטעמו.
ב. ואמור רבנן שביטול ברוב תלוי בתערובת של מיעוט ברובא.
ג. ואמור רבנן שביטול ברוב תלוי בחזותא.
וכך הוא ביאורן של שלשת ההלכות.
א. מין בשאינו מינו - בטעמא, שכל עוד שניכר טעם האיסור בתערובת הרי הוא אסור.
ב. מין במינו, שאין ניכר טעם האיסור בהיתר - ברובא.
ג. היכא דאיכא חזותא, והיינו דבר שאינו תלוי בטעם, כגון דם קדשים שנתערב, או מים פסולים לטבילה שהתערבו, דתלי בחזותא במראה. ופליגא הא דאמר ריש לקיש איסורין מבטלין זה את זה, אדרבי אלעזר.
דאמר רבי אלעזר: כשם שאין מצות מבטלות זו את זו, כדמפרש ואזיל, כך אין איסורין מבטלין זו את זו.
ומבארת הגמרא: מאן שמעת ליה דאמר אין מצות מבטלות זו את זו - הלל היא.
דתניא: אמרו עליו על הלל הזקן שהיה כורכן לבשר קרבן הפסח, למצה ולמרור בבת אחת - ואוכלן, משום שנאמר "על מצות ומרורים יאכלוהו". ולא אמרינן אתי טעם המרור ומבטל לטעם המצה.  38 

 38.  (רש"י. ועיין בכתבים המיוחסים לגרי"ז בביאור דבריו).

דרשני המקוצר