פרשני:בבלי:זבחים קג ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

זבחים קג ב

חברותא

הואיל ולא עלתה לבעלים לשם חובה,  לא יהו הכהנים זכאין בעורה?
תלמוד לומר "עור העולה", מכל מקום. ובא הכתוב המיותר ללמד, כי אף על גב שהעולה לא עלתה לאיש לשם חובה, מכל מקום היא כשרה.
וממשיכה הברייתא לדרוש, ומביאה כמה מדרשי תנאים לגבי נתינת העור לכהנים בשאר הקרבנות, מלבד העולה:
א. נאמר "עור העולה". אין לי אלא עור העולה שניתן לכהנים, עורות קדשי קדשים, מנין? תלמוד לומר "אשר הקריב", עור של כל הקרבנות במשמע.
יכול, אם כן, שאני מרבה אף עור של קדשים קלים, שגם הוא ינתן לכהן?
תלמוד לומר "עולה" - מה עולה, קדשי קדשים. אף כל, קדשי קדשים. ולא קדשים קלים, שאינם דומים לעולה.
ב. רבי ישמעאל אומר: נאמר "עור העולה". אין לי אלא עור העולה, עורות קדשי קדשים, מנין שגם הם ניתנין לכהנים?
ודין הוא, ניתן ללמוד את זה בקל וחומר.
ומה עולה, שלא זכו הכהנים בבשרה, שהרי כולה כליל, בכל זאת זכו הכהניפ בעורה.
קדשי קדשים, שזכו הכהנים בבשרן, אינו דין שיזכו בעורן.
שמא תאמר, מזבח יוכיח, שזכה בבשר העולה ובאימורי קדשי קדשים הקרבין על גבי המזבח, ומכל מקום, לא זכה בעור.
תשובתך, מה למזבח, שכן לא זכה אפילו במקצת, שאין שום עור שקרב לגבי מזבח, ולכן גם בעולה אין המזבח זוכה בעור. תאמר בכהנים, שזכו במקצת מקומות בעור, בעור של קרבן עולה, והואיל וזכו במקצת עורות (בעולה), יזכו בכל עורות של קדשי קדשים.
ג. רבי אומר: כל עצמנו לא הוצרכנו אלא לעור העולה בלבד. דהיינו, אין לנו ללמוד את דין נתינת העור לכהן בשאר הקרבנות מקרבן עולה, אלא להיפך, רק בעולה בלבד הוצרכה התורה לפרט את דין העור שינתן לכהן. אבל בשאר הקרבנות, ידוע לנו דין העור, לפי הכלל שבכל מקום, העור הולך אחר הבשר. שאותו דין שיש לבשר, יש גם לעור.
ומפרשת הברייתא ומפרטת את הדין שאמר רבי, שבכל מקום, חוץ מעולה, העור הולך אחר הבשר:
א. פרים הנשרפין, פר העלם דבר ופר כהן משיח, ושעירים הנשרפין, שעירי חטאת שמביאים על טעות של העלם דבר בדין עבודת כוכבים, הרי הן נשרפין, וכמו כן עורותיהן נשרפין עמהן, כמו שנאמר "ואת הפר ואת עורו תשרפן באש".
ב. חטאת ואשם וזבחי שלמי צבור (שני כבשי עצרת, שהם "שלמי ציבור" היחידים), ניתנין מתנה לכהן כמות שהן, העור עם הבשר. ולא הוצרכו הכהנים להפשיט את העור מעליהן, אלא אם רצו הכהנים, מפשיטין אותן. ואם לא רצו להפשיטן, אוכלין אותן על גב עורן.
ג. קדשים קלים ניתנין לבעלים. רצו הבעלים מפשיטין אותן. רצו, אוכלין אותן על גב עורן.
אבל גבי עולה, נאמר "והפשיט את העולה, ונתח אותה לנתחיה".  5  ומוכח מהפסוק כי רק הבשר והאימורים ניתנים על גבי המזבח. אבל את העור, שחייב הכתוב להפשיטו מהבהמה, אין יכולים לעלות על גבי המזבח. כי כאשר פירט הכתוב את הדברים המוקטרים על גבי המזבח, חייב הכתוב להפשיט את העור מעליהם, ולא הזכיר את הקטרת העור יחד עמהם. ומשמע, שיש הבדל בין דין העור לדין הבשר. ולכן, הוצרכה התורה לפרט כאן את דין עור העולה שהוא ניתן לכהן. כי יכול הייתי לומר, שלא יהו הכהנים זכאין בעורה, לכן תלמוד לומר "עור העולה אשר הקריב, לו יהיה".

 5.  דין הפשט העור נאמר רק בעולה, ולא בשאר הקרבנות. ובמסכת יומא מט א כתבו התוספות ישנים שזר כשר להפשיט את העור של קרבן הפסח, ואין צורך בכהן, כמבואר בספר דברי הימים, שהיו הלויים מפשיטים את העור של קרבן הפסח. ותמה הגר"ח קנייבסקי (עיין במכתבו בספר משמר הלוי לזבחים סימן קמז), מה הקשר בין עור הפסח, שלא נאמר בו כלל דין הפשטה, ובודאי שהזר כשר להפשיטו, ובין עור העולה, שיש בו דין הפשט, ולכן יש לדון כפי שדנה הגמרא אם הוא נוהג דוקא בכהן.
וממשיכה הברייתא, ומביאה הלכה נוספת בענין נתינת העור לכהן:
נאמר לגבי עור העולה, "המקריב את עולת איש - לו יהיה", ממעט הכתוב "לו יהיה" המתייחס ל"המקריב את עולת איש" - פרט לכהן שהוא טבול יום, ואונן, שהיות ואינו ראוי להקריב קרבן, לכן אינו זוכה בעור.
והוצרך הכתוב למעטם מזכותם בעורות הקרבן, לפי שיכול הייתי לומר, כי רק לא יזכו כהנים שהיו טבול יום ואונן במשך היום, באכילת בשר הקדשים אפילו בערב, לאחר שכבר נטהר הטבול יום או לאחר שנפסקה האנינות של יום המיתה, כיון שהוא, הבשר, היה עומד לאכילה, והם לא היו ראויים לאכילתו במשך היום, ולכן הפסידו את זכות אכילתם בו גם לאחר שנעשו ראויים לאכילתו.
אבל בכל זאת יזכו בעור, בעת חלוקתו לכל אנשי המשמר, לפי שאינו עומד העור לאכילה, ואין חסרון בכך שהם אונן או טבול יום.
תלמוד לומר, לכך הוצרך הכתוב לומר "לו יהיה", פרט למחוסר כיפורים, וטבול יום, ואונן. שהיות ואינם ראויים להקריב ביום, אינם זוכים בעור, אפילו בעת חלוקת העורות לכל אנשי המשמר, על אף שאז הם טהורים וראויים.
ודנה עתה הגמרא בדברי הברייתא:
ותנא קמא נמי, למה לו ללמוד מדברי הכתוב שעורות קדשי קדשים ניתנים לכהן? תיפוק ליה מדינא, מקל וחומר מקרבן עולה, שעורות קדשי קדשים ניתנים לכהן, כמו שלמד רבי ישמעאל!?
ומבארת הגמרא: אכן, תנא קמא היה יכול ללמוד את זה מקל וחומר, ואפילו הכי למד זאת מדברי הכתוב, דסבירא ליה שכך הוא דרך הכתובים, דמילתא דאתיא, דבר הנלמד בקל וחומר, אפילו הכי טרח וכתב לה קרא, אף על פי שהדין היה ניתן להילמד מקל וחומר.
וממשיכה הגמרא לדון: ורבי ישמעאל, האי קרא "עור העולה אשר הקריב", שלמד ממנו תנא קמא שעורות קדשי קדשים ניתנים לכהן, מאי עביד ליה? הרי לדברי רבי ישמעאל הפסוק הזה מיותר, לפי שהוא לומד דין זה מקל וחומר.
ומבארת הגמרא: רבי ישמעאל לומד מהפסוק הזה למעט פרט לטבול יום ומחוסר כפורים ואונן, שאין להם חלק בעורות.
והוינן בה: ולרבי ישמעאל, למה ליה ללמוד "מעור העולה" למעט טבול יום ואונן? ותיפוק ליה מ"לו יהיה", כמו שלמד משם רבי, לעיל, למעט טבול יום ואונן.
ופרקינן: רבי ישמעאל הולך לטעמיה, שהוא דורש את "לו יהיה" לדרשה אחרת -
דאמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל: נאמר בעור קרבן עולה "אשר הקריב לכהן, לו יהיה". ונאמר בקרבן אשם, "הכהן אשר יכפר בו, לו יהיה".
ואנו לומדים בגזירה שוה: מה להלן, גבי אשם, עצמותיו מותרין להנות מהן, לעשות מהן כלים, שהרי אף בשרו של האשם מותר לכהנים. אף כאן, בקרבן עולה, עצמותיו מ ותרין.
ומבארת הגמרא: גזירה שוה זו, בהכרח שהיא מופני, פנויה לדון ממנה. והייינו, כל מה שהתורה כתבה את המלים האלו זה רק בעד הלימוד של הגזירה שוה, ולא ללימוד אחר. ולכן אי אפשר לפרוך גזירה שוה שכזאת.
דאי לא מופני היא, ולומדים ממלים אלו דין אחר, איכא למיפרך על הגזירה שוה (כי על גזירה שוה שאינה מופנה אפשר לפרוך), מה לאשם, שכן בשרו מותר, ולכן גם עצמותיו מותרין. תאמר בעולה שבשרה אסור, ולכן גם עצמותיה יהיו אסורין.
ומדוע הפסוק הזה הוא מופנה? כי "לו יהיה", קרא יתירא הוא. כי היה הכתוב יכול לומר "עור העולה אשר הקריב לכהן", ולשתוק. וכיון שהוסיף ואמר הכתוב "לו יהיה", משמע שהוא נכתב כדי ללמוד בגזירה שוה מאשם, שעצמות עולה מותר להנות מהן.
ולכן הוצרך רבי ישמעאל ללמוד מ"עור העולה" למעט אונן וטבול יום, והפסוק "לו יהיה" נשאר לו מיותר, כדי שהגזירה שוה תהיה גזירה שוה מופנה, שלא יוכלו לפרוך אותה.
מתניתין:
כל הקדשים, עולה חטאת ואשם, שאירע בהן פסול קודם שהופשט עורם מהם, אין עורותיהן ניתנין לכהנים, אלא נשרפים עם הבשר.
ואם אירע הפסול לאחר הפשיטן, עורותיהן ניתנין לכהנים.
אמר רבי חנינא סגן הכהנים: מימי לא ראיתי עור שהופשט מן הבהמה כשהוא יוצא לבית השריפה להשרף יחד עם הקרבן שנפסל, אלא העור ניתן לכהנים.
אמר רבי עקיבא: מדבריו של רבי חנינא למדנו, שהמפשיט את הבכור ונמצא טריפה, הרי אפילו אם פסול הטריפה היה בו קודם ההפשט של העור, הואיל ולא נודעה הפסול עד אחר הפשט העור, יאותו, יהנו הכהנים בעורו. כי היות שהופשט העור קודם שנודע בו הפסול, סבירא ליה לרבי חנינא סגן הכהנים שעורו ניתן לכהנים (ובגמרא יבואר מדוע נקט התנא בכור).
וחכמים אומרים, אין "לא ראיתי" דקאמר רבי חנינא, ראיה. כי שמא לא אירע בימיו פסול כזה של טריפה שנמצאה אחר שהופשט העור. ואפילו אם אירע, יתכן ששרפו את העור והוא לא ידע מזה. אלא, סוברים חכמים, כיון שהפסול היה בו כבר קודם ההפשט, יצא לבית השריפה.
גמרא:
נאמר במשנה הקודמת: כל שלא זכה המזבח בבשרה. דהיינו, שאירע פסול בבשר הקרבן קודם הזריקה, לא זכו הכהנים בעורה. ולא חילקה המשנה בין אירע הפסול בבשר קודם הפשט העור מהבשר ובין שאירע לאחר הפשט העור.
ומשמע, כי אף על גב דאפשטיה לעור קודם זריקה, והיה העור חלוץ מהבשר, ונפסל הבשר, ורק אחר כך נזרק הדם, מכל מקום, לא זכו הכהנים בעורה.
ודנה הגמרא: מני, כמו מי הולכת משנה זו? הרי בהכרח היא כרבי אלעזר ברבי שמעון, דאמר לקמן, אין הדם מרצה על העור שהופשט מהבשר בפני עצמו. והיינו, אם נפסל הבשר ואין הדם מרצה עליו, הרי אף על העור הוא אינו מרצה, אף על פי שהעור עמד בפני עצמו ואינו נמצא על הבשר, ואינו יוצא העור מידי מעילה להיות ניתר לכהנים.
אך קשה, אימא סיפא, את האמור אצלנו במשנה: כל הקדשים שאירע בהן פסול קודם הפשיטן, אין עורותיהן לכהנים. אך אם אירע הפסול לאחר הפשיטן, שכאשר נפסל הבשר היו העורות בפני עצמן, עורותיהן ניתנין לכהנים.
ומשמע, אפילו אירע הפסול קודם הזריקה.
ואם כן, אתאן, דין זה של הסיפא בהכרח שהוא הולך בשיטת רבי, דאמר לקמן, הדם מרצה על העור בפני עצמו (כאשר הופשט העור מהבשר לפני שאירע הפסול בבשר!). ומשמע, שאפילו אירע הפסול בבשר קודם הזריקה, מכל מקום, זריקת הדם מתירה את העור לבדו, ומוציאתו מידי מעילה, גם אם לא ריצה הדם על הבשר.
ואם כן, שתי המשניות הללו סותרות האחת את השניה. כי רישא היא בשיטת רבי אלעזר ברבי שמעון, ואילו סיפא היא בשיטת רבי, וכפי שתבאר הגמרא היכן הוזכרו שיטותיהם.
ומביאה הגמרא שני תירוצים, האחד של אביי והשני של רבא:
אמר אביי: מדסיפא דמתניתין בשיטת רבי היא, רישא נמי, בשיטת רבי היא. ואין סתירה בין הרישא לסיפא. כי אף על פי שאם אירע שהפשיטו את העור קודם הזריקה, ונפסל הקרבן אחר ההפשט, סובר רבי שזכו הכהנים בעורה, מכל מקום, מודה רבי, שאין הפשט, דהיינו, אין רגילים להפשיט את העור קודם זריקה, לפי שאסור להשהות את הדם זמן מרובה עד אחר הפשט העור.
ולכן, מה שנאמר ברישא של המשנה, "כל שלא זכה המזבח בבשרה, לא זכו הכהנים בעורה", מדובר באופן הרגיל להיות, והיינו כשלא הפשיטו את העור קודם הזריקה, שסתם זריקה, קודם הפשט הוא. אבל אם אכן אירע שהפשיטו את העור קודם הזריקה, הרי גם לפי הרישא הכהנים זוכים בעורה, וכדעת רבי, שהזריקה של הדם, מרצה על העור שהיה חלוץ בפני עצמו, גם בלא שתרצה על הבשר! אלא שהמשנה לא דברה על אופן כזה לפי שאינו מצוי.
רבא אמר: מדרישא דמתניתין בשיטת רבי אלעזר ברבי שמעון היא, סיפא נמי בשיטת רבי אלעזר ברבי שמעון היא.

דרשני המקוצר