פרשני:בבלי:זבחים קיז א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

זבחים קיז א

חברותא

אם כן,  נמצאו זבין וטמאי מתים משתלחין בשילה חוץ למחנה אחת בלבד, והוא מחנה שכינה ששניהם אסורין בו, ומחוצה לו שניהם שוין, שכך הוא הדין: טמא מת אסור במחנה שכינה ומותר במחנה לויה, וזב אסור במחנה לויה ומותר במחנה ישראל, ומכיון שהיה שם רק מחנה ישראל (מלבד מחנה שכינה), הרי נמצא ששניהם מותרים להיות במחנה אחד, וזה לא יתכן, שהרי התורה אמרה "ולא יטמאו את מחניהם",  157  ודרשינן מ"מחניהם" דמשמע שתי מחנות: תן מחנה לזה לזב, ומחנה לזה לטמא מת, שלא יהיו שניהם באותה מחנה.

 157.  התשב"ץ (ח"ג קלז) תמה איך היו הלוים מותרים בנשותיהם במדבר, והרי בעל קרי אסור במחנה לויה. ובמשך חכמה (ריש במדבר) תירץ שקדושת מחנה לויה היתה רק סביב המשכן, אך מקום אהליהם היה בחלק קרוב יותר למחנה ישראל, ונחשב רק כערי הלויים, אך לא היה בו קדושה נפרדת לאסור בה בעל קרי, וראה עוד בסמוך.
אלא ודאי, היה שם מחנה לויה, ומחנה ישראל לא היה בשילה ונמצא שאין שניהם משתלחין לאותה מחנה, שהרי הטמא מת משתלח ממחנה שכינה ומותר במחנה לויה, ואילו זב משתלח גם ממחנה לויה.
אמר ליה רבא לאביי: אלא מאי אמרת מחנה ישראל לא הואי בשילה, אם כן, נמצאו זבין ומצורעין משתלחין למקום אחד!  158  כי בשילה אפילו המצורע - שדינו להיות משולח גם ממחנה ישראל - מותר בכל מקום חוץ ממחנה לויה, כיון שלא היה מחנה ישראל, ונמצא שהוא יושב באותו מקום שיושב הזב, וזה לא יתכן, שהרי התורה אמרה במצורע "בדד ישב" שלא ישב טמא אחר עמו?!  159 

 158.  במקדש דוד (א סק"ב, כ סק"ב) כתב שעשר קדושות שנמנו בריש מסכת כלים, אי אפשר שתהיה קדושה חמורה בלי קדושה קלה, ואי אפשר לקדש את העזרה קודם ירושלים, כי אין קדושת מחנה שכינה בלי קדושת מחנה ישראל. ודבריו נסתרים מסוגיין שהוצרך רבא להוכיח משילוח מצורע שיש מחנה ישראל, ולא נקט מסברא שאין מחנה שכינה בלי מחנה ישראל. וכן מבואר לעיל (סב, א תוד"ה ואחד) שקדושת הבית קיימת גם אם קדושת הארץ בטלה. וראה באוצר הספרי (להגר"מ זמבא) בענין קדושת עבר הירדן שדן בזה בהרחבה.   159.  בקרן אורה תמה שהרי בנוב וגבעון לא היו ג' מחנות ונמצא שכל הטמאים משתלחין למחנה אחד, ותירץ שרק מקום מנוחה או נחלה טעון ג' מחנות. ובעולת שלמה כתב שבגלגל לא עשו ג' מחנות, כי לא הוצרכו להם אלא בשילה שהיה בזמנו מחנה ישראל, וכיון שהיה אחר כיבוש וחילוק נהגו בו בתי ערי חומה שמשלחים מביניהם מצורעין.
אלא אמר רבא: לעולם כולהו תלתא מחנות הוו  160 , בשילה. ומאי "לא היו אלא שתי מחנות" ששנינו בברייתא: לקליטה!  161  - שלא נהגה שם תורת מחנה לויה לענין שתקלוט לתוכה את ההורג נפש בשגגה.

 160.  בקרן אורה כתב שגבול מחנה ישראל בשילה הוא "בכל הרואה" כדין אכילת קדשים שם, וכן הוכיח השפת אמת מקושית רבא שהבין כי אין מחנה ישראל כי אין לו מחיצה ונמשך בכל הרואה, והסיק שזה גבול המחנה. אך הגרי"ז (עה"ת פר' ראה) כתב שמסוגיין משמע כי אף אם לא היה מחנה ישראל בשילה היה אפשר לאכול בכל הרואה, ומוכח כי "כל הרואה" הוא חוץ למקום הקדוש בקדושת מחנה ישראל, ורק העיר שילה עצמה היתה מחנה ישראל, שהרי הירושלמי (מגילה פ"א הי"ב) דן מהו "הרואה" את העיר שילה או את המשכן, והנידון הוא אם די בראיית מחנה ישראל. וכן הוכיח מתוס' בשבועות (טו) שכתבו כי חומת שילה לא היתה קדושה כמחנה ישראל, ומשמע שתוך העיר הוא גבול מחנה ישראל בשילה. וראה עוד להלן (קיח, ב). ולביאורו נמצא שכל הנידון בסוגיין הוא רק לגבי שילוח טמאים חוץ למחנה, אך קק"ל נאכלין גם כשאין מחנה, אולם רבינו חננאל פירש בדברי אביי: מסתברא במחנה לויה הואי "משמע מיניה דלא הוו אוכלין קק"ל אלא בשתי מחנות", ובמסקנא פירש "אלא ודאי ג' מחנות הוו לשילוח טמאים ולאכילת קדשים" ולדבריו נמצא שגם בשילה לא אכלו אלא במחנה ישראל ו"כל הרואה" בכללו.   161.  בפשטות כוונת הגמרא שבמדבר גם מחנה לויה קלט, ובשילה בטלה קליטת מחנה לויה אף שיש מחנה לויה לענין שילוח טמאים אך מחנה ישראל אינו קולט לא בשילה ולא במדבר. אולם בשפת אמת צידד ש"שני מחנות לקליטה" הן מחנה שכינה בגג המזבח, ומחנה ישראל שכולל בתוכו את ערי המקלט, ודחה, שהרי גג מזבח של שילה אינו קולט (כמבואר ברמב"ם פ"ה מרוצח). ויתכן עוד, שבמדבר קליטת מחנה לויה היתה מפני קדושתו, וכשבאו לארץ בטל דין זה וכל ערי הלויים קולטות, ושוב אין צורך בדין "מחנה לויה" וכוונת הגמרא כי משילה ואילך לא היו אלא שתי מחנות, אך ראה במשך חכמה (שמות כא) שמחנה לויה בטל בימי שילה מפני שמכשול פסל מיכה בא על ידי לוי ונתחלל כבוד מחנה לויה ולכן לא קלטה את הרוצחים, ומשמע שגם בארץ היתה קולטת מפני קדושתה.
ודייקינן: מכלל, דבמדבר הואי קלטה מחנה לויה?
ומסקינן: אין! והא תניא (בניחותא:) נאמר בהורג נפש בשוגג "ושמתי לךמקום אשר ינוס שמה " ודרשינן מ"לך: ףבחייך! כאן הבטיח הקב"ה למשה שיזכה בחייו להבדיל שלש ערים למקלט.
ומתיבות "לך מקום" דרשינן: במקומך! דהיינו, המקום שלך, שהוא מחנה לויה, אף הוא יקלוט את הרוצח.
ומתיבות "אשר ינוס שמה" דרשינן: מלמד שהיו ישראל גולין במדבר! ולהיכן היו גולין? שהרי לא היו ערי מקלט במדבר, למחנה לויה, כאמור, שאף הוא קולט! - מכאן אמרו:  162  בן לוי שהיה דר בעיר מקלט, (שהרי כל ארבעים ושמונה עיר של הלויים היו ערי מקלט) שהרג בשוגג, הרי הוא גולה מפלך לפלך, מעירו לעיר מקלט אחרת, שאף "לך" דהיינו, הלויים אף על פי שכבר נמצאים הם.

 162.  רש"י פירש דדריש ביה נמי הכי, ושמתי לך מקום אף הלויים גולים". וביאר העולת שלמה שכוונת הברייתא כי דרשו מ"לך מקום" שגם בן לוי גולה. וכך פירש הריטב"א במכות (יב, ב). אך בסמוך פירש"י "פלכו קולטו דומיא דמדבר", והיינו שכוונת הברייתא ללמוד ממה ש"מגלין במדבר למחנה לויה" שלוי גולה בתוך פלכו. (וכן הביא הריטב"א שם בשם רש"י). וראה עוד בסמוך.
ואם גלה לתוך פלכו בתוך עירו משכונה לשכונה, פלכו קולטו  163  בדיעבד.

 163.  רש"י פירש שלכתחילה גולה לאחד מערי חביריו (והיינו מפלך לפלך), ובדיעבד אם גלה בעירו משכונה לשכונה, נקלט, ובתוס' פירשו עוד, שגם לכתחילה אין צריך לצאת מעירו, אלא שאם גלה בעירו אינה יכול לצאת מתחומו ולחזור לשכונה שיצא ממנה, ואילו בעיר אחרת יכול ללכת בכולה. ומשמע כי לפירוש רש"י גם שכוונתו שיצא ממנה נחשבת בתוך התחום, וכל העיר בכלל הגלות, ולתוס' רק שכונתו שיצא ממנה היא חוץ לתחום, ואין תחומו בתוך השכינה שגלה אליה כעיר אחרת. וראה תוס' במכות (יב, ב) שכתבו "שלא יצא משכונה לשכונה" ובמנחת חנוך ביאר שתחומו בשכונה שגלה אליה, אך בערוך לנר כתב כי חוץ משכונתו נהרג ע"י גואל הדם, והיינו דוקא כשחזר לשכונה שיצא ממנה. והרמב"ם (פ"ז מרוצח ה"ה) פירש, שבן לוי גולה לעיר אחרת, אך "אם הרג חוץ מערי הלויים וברח לעירו הרי זה קולטו" ומשמע שהנידון תלוי במקום ההריגה ולא במקום ישיבת הרוצח, ולכן יכול לגלות לעירו, אך אם הורג בתוך אחת מערי הלויים, אפילו אינו דר בה צריך לברוח לאחרת. ונמצא שלביאור רש"י ותוס' גורסין ברח "בפלכו", והלימוד ממדבר שנקלט "בפלכו" אך להרמב"ם גרסינן ברח "לפלכו" והלימוד ממדבר שבן לוי גולה מעירו לעיר אחרת, ויתכן שנחלקו בגדר מחנה לויה במשכן אם יש בכולו קדושה, ואין בו חילוק בין מקום למקום ואין ללמוד ממנו אלא שבן לוי גולה בתוך פלכו, או שחלוק מקום השמירה שהוא קדוש משאר מחנה לויה שדינו כערי הלויים, (וכדברי המשך חכמה לעיל) ורק מקום קדוש קלט ובארץ בטל דין זה וכל ערי הלויים קולטות ולמדו ממדבר שלוי צריך לגלות ממחנה לויה אחד למשנהו.
והוינן בה: מאי קרא המלמד כי אפילו פלכו קולטו אף שלא גלה מחוץ לעירו?
ומבארינן: אמר רב אחא בריה דרב איקא: נאמר "כי בעיר מקלטו ישב" ודרשינן מיתור תיבת "מקלטו", שהיה יכול לכתוב "כי שם ישב", ובהכרח כוונת הכתוב ללמד כי גם: עיר שקלטתו כבר דהיינו שהיה דר בה קודם שהרג, אף היא קולטתו עכשיו כשיגלה משכונה לשכונה.
שנינו במשנה: באו לגלגל הותרו הבמות.
בברייתא שלפנינו יתבארו דיני הקרבנות בשעת היתר הבמות. והדין נחלק בשני סוגי במות: א. במת צבור שנקראת "במה גדולה". ב. במת יחיד שכל אחד בנה לעצמו, היכן שרצה, והיא נקראת "במה קטנה". ונחלקו התנאים, אלו מהקרבנות קרבו בבמת צבור, ואלו בבמת יחיד, ואלו שלא קרבו כלל.
תנו רבנן: כל קרבן שנידר ונידב שהביאוהו בנדר או בנדבה היה קרב בבמה קטנה (וכל שכן בבמה גדולה). אבל קרבן שאין נידר ונידב אלא הוא קרבן חובה, בין שהוא קרבן ציבור בין שהוא קרבן יחיד אין קרב בבמה קטנה, שהרי היחיד אינו מקריב קרבנות חובותיו כלל בשעת היתר הבמות  164  אפילו בבמה גדולה, ואילו הציבור אינו מקריב קרבנותיו כלל בבמה קטנה, נמצא שקרבנות חובה אינן קרבין בבמה קטנה, אבל בבמה גדולה הוקרבו קרבנות חובה של הציבור.

 164.  במקדש דוד (כ, א) ובמשך חכמה (ד, ו) העירו כי בימי נוב וגבעון לא יכלו זבות ויולדות להטהר בקרבן יחיד, ונמצא שלא אכלו נשים קרבן פסח. ובקרן אורה צידד לבאר בירושלמי מגילה (טז ע"א) שאשה לא נאמר בה "ישרות תקריבו" כי היא צריכה להקריב חובתה כשהיא יולדת. עוד העיר המקדש דוד (שם) שגם פר של יום כפור לא יכל להקרב בנוב וגבעון כי קרבן יחיד הוא, וראה במשנה למלך (פ"א מקרבן פסח ה"ג) וקרן אורה (להלן קיח, א) שדנו אם גם חובות יחיד שקבוע להם זמן לא קרבו בבמה. ונפקא מינה לעולת ראיה, ותמוה שהרי המשנה למלך (פ"ג מאבל ה"י) הביא ירושלמי (חגיגה פ"ב ה"ב) שהביאו עולת ראיה בזמן שמת דוד המלך, ואז הרי היה המשכן בגבעון, ועולת ראיה היא קרבן יחיד שקבוע לו זמן, ושמא סבר כרבי יהודה שיחיד מקריב חובתו בבמה גדולה.
קרבן מנחה וקרבנות נזירות, קריבין אף הן בבמה קטנה, כי הם נחשבים כדבר שנידר ונידב, דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים: לא קרבו ליחיד אלא עולות ושלמים  165  בלבד אבל מנחה ונזירות  166  לא הקריב היחיד כלל אף בבמה גדולה, ובזה חולקין חכמים על רבי מאיר.

 165.  בעולת שלמה כתב שרבי מאיר לא הזכיר תודה, כי היא קרבה גם בתורת שלמים, ונכללת ב"שלמים". (וכדלעיל ד, א) ותמה על הרש"ש שכתב במנחות (פ, א) שאין תודה באה בנדבה אלא רק על ד' דברים שחייב להודות עליהם. ודחה טעמו, שעל אלו ד' דברים חייב להביאה, אך יכול לנדבה גם כשלא אירעו לו. וכן נקט גם הקרן אורה וראה עוד בע"ב.   166.  אף שלשון חכמים אינו מוכח שחלקו על עולה ושלמים של נזירות אלא רק על מנחה, ראה בע"ב שפשוט לגמרא שנחלקו בה בנזירות. ובקרן אורה דקדק מסוגיא בפסחים (לח, ב) ובירושלמי מגילה, שלא נחלקו בזה רבי שמעון ורבנן אלא רק אמוראים.
רבי יהודה אומר: כל הקרבנות שהצבור והיחיד היו מקריבין באהל מועד שבמדבר שהיה שעת איסור במות והקריבו שם כל הקרבנות הן נדבה והן חובה היו מקריבין גם כן בבמה גדולה שבאהל מועד שבגלגל שהוא שעת היתר במות, וסובר רבי יהודה שהיחיד מקריב קרבנות חובותיו בבמה גדולה אף שלא מקריבם בבמה קטנה  167 , ומשמע מדבריו שבדין זה חולק הוא על רבי מאיר וחכמים, ונמצא כי לדעתם לא הקריב היחיד חובותיו כלל אף בבמה גדולה.

 167.  יתכן שנחלקו אם במה גדולה טעונה היתר במות, ולפיכך סברו ת"ק ורבי מאיר שגם בה נאמר המיעוט "ישרות" תביאו ולא חובות. אך רבי יהודה סבר שרק במה קטנה טעונה היתר, ואילו גדולה דינה כמשכן ומקדש ואינה צריכה היתר ולא התמעט בה הבאת חובות יחיד. (וכבר הבאנו לעיל קיד, א נשחלקו בזה אמוראי) וזה גם הטעם שנחלקו במקור דין זה להלן אם "בעיניו" נסוב דוקא על במת יחיד לרבי יהודה (אך של ציבור היא בכלל המקדש), ואילו רבנן סברו שגם במה גדולה היא בכלל "בעיניו", וראה עוד בהמשך הסוגיא.
שואל רבי יהודה: מה בין אהל מועד שבמדבר לבין אהל מועד שבגלגל? מאחר שאמרנו ששוין הם לענין הקרבנות שהוקרבו בהם.
ומשיב: אהל מועד שבמדבר לא היו במות מותרות אז לכל יחיד, אהל מועד שבגלגל היו הבמות מותרות ליחיד. וגם בזמן הגלגל כשהקריב כל אדם על במתו שבראש גגו דהיינו במת יחיד, לא היה מקריב עליה אלא עולה ושלמים בלבד ולא מנחה ונזירות, ובזה סבר כדעת חכמים לעיל, (וכן לא הקריב היחיד שם חובותיו).
וחכמים אומרים: כל הקרבנות שהצבור היו מקריבין באהל מועד שבמדבר היו מקריבין גם כן בבמה גדולה שבאהל מועד שבלגל שלגבי הציבור אמנם אין חילוק ביניהם, וכאן וכאן בין בבמה גדולה ובין בבמה קטנה לא קרבו ליחיד אלא עולה ושלמים בלבד שהיחיד לא הקריב חובותיו אף בבמה גדולה, נמצא שלגבי היחיד לא הושוו אהל מועד שבמדבר לאהל מועד שבגלגל, וכן לא הוקרבו ליחיד מנחה ונזירות לחכמים, (ודעת חכמים אלו כדעת חכמים דלעיל ולהלן יתבאר לענין מה נחלקו).

דרשני המקוצר