פרשני:בבלי:סוכה נו ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוכה נו ב

חברותא[עריכה]

/span>
והוינן בדברי רבי יהודה: והני תרתי שתי חלות שנוטל המשמר הנכנס יותר מהמשמר היוצא - מאי עבידתייהו? עבור מה מגיע להם יותר!?
ומשנינן: אמר רבי יצחק: הם נוטלים אותן בשכר הגפת דלתות בערבית, שפתח אותן המשמר היוצא ולא הגיפם.
והוינן בה: ונימא ליה, יאמר היוצא למשמר הנכנס: דל בדל!
"דל" משמעותו "הסר". והיינו, הסר ובטל עתה בכניסתך הנהגה זאת, כדי שיסירו מעליך את ההנהגה זאת ביציאתך. כי אם אתה נוטל עתה שתי חלות יותר, הרי בשבת הבאה, בסוף המשמרת, תקבל שתי חלות פחות. ומדוע שלא תקבל שש חלות הן בכניסתך והן ביצאתך, ותיטול כמוני בשוה.
אמר תירץ אביי במשל: מי שאמר לחבירו ליטול במתנה משדהו דלעת, ונותן לו את האפשרות לתולשה עתה בתחילת גידולה, כשהיא קטנה (הנקראת "בוצינא"), או להמתין עד שתגדל ותהיה לדלעת גדולה (הנקראת "קרא"), ואז יתלשנה ויטלנה במתנה - מוטב לו שיטלנה כבר עתה, למרות שהיא עדיין קטנה.
כי בוצינא הקטנה הניתנת לו כבר עתה - טבא, עדיפה לו מאשר קרא, מלהמתין וליטלה כשתהיה דלעת גדולה. כי שמא יתחרט בו הנותן, או שמא לא יצטרך לה המקבל בעתיד.
וגם ביחס לחלוקת לחם הפנים, עדיף לקבל עתה מיד, מאשר להמתין עד השבוע הבא.
אמר רב יהודה: ובעורות שני הכבשים הקרבים בשבת למוספין של שבת - חולקין המשמר היוצא והמשמר הנכנס בשוה, כמו שהם מתחלקים בלחם הפנים.
מיתיבי לרב יהודה מברייתא, ששנינו בה:
משמרה היוצאת עושה תמיד של שחר ומוספין.
משמרה הנכנסת עושה תמיד של בין הערבים ובזיכין.
ואילו "בעורות מוספין חולקין" - לא קתני בברייתא זו!
ומשנינן: האי תנא של ברייתא זו - בחלוקה לא קא מיירי, אלא רק בסדר העבודה של המשמרות.
אמר הקשה רבא: והא תנא דבי שמואל, דמיירי בחלוקה, ובכל זאת "במוספין חולקין" לא קתני בדבריו, ומשמע שלא חולקין בהן.
דתנא דבי שמואל: משמרה היוצאת - עושה תמיד של שחר ומוספין.
משמרה הנכנסת - עושה תמיד של בין הערבים, ומסלקים את לחם הפנים ושמים לחם פנים חדש במקומו, ומקטירין את הבזיכין.
ארבעה כהנים היו נכנסין שם, לעזרה, לצורך הורדת הלחם והנחת לחם חדש במקומו, שנים ממשמר זו היוצא ושנים ממשמר זו הנכנס.
ולאחר הקטרת הבזיכין (שהם ה"מתירים" של הלחם), חולקין לחם הפנים בין שתי המשמרות.
ואילו "במוספין חולקין" לא קתני בה.
ומסקינן: תיובתא דרב יהודה - תיובתא.
שנינו במשנה: הנכנסין חולקין בצפון.
תנו רבנן (לפי גירסת רש"י אין גורסים "תנו רבנן" אלא הגמרא מבארת את טעם המשנה):
משמר הנכנסין חולקין ביניהם את לחם הפנים המגיע לחלקם, בצפון העזרה, כדי שיראו שהן נכנסין לצפון, והצפון הוא העיקר, שבו נשחטים קדשי קדשים.
ומשמר היוצאין חולקין את לחם הפנים המגיע לחלקם בדרום העזרה, כדי שיראו שהן יוצאין.
שנינו המשנה: משמרת בילגה - לעולם חולקת בדרום.
תנו רבנן: מעשה במרים בת בילגה (שהיתה בת לכהן ממשמרת בילגה, ונקראה בילגה), שהמירה דתה, והלכה ונשאת לסרדיוט אחד ממלכי יוונים.
ובימי מתתיהו בן יוחנן, החשמונאי, כשנכנסו יוונים להיכל, היתה מבעטת בסנדלה על גבי המזבח, ואמרה: לוקוס לוקוס (זאב זאב) - עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל שמקריבים עליך קרבנות, ואי אתה עומד עליהם להצילם בשעת הדחק!?
ולאחר שניצחו החשמונים, כששמעו חכמים בדבר, קבעו את טבעתה של משמרת בילגה, שלא יוכלו לפותחה, ויזדקקו להשתמש בטבעת של המשמרות האחרות, וסתמו את חלונה בבית החליפות.
ויש אומרים טעם אחר לקנס שהוטל על משמרת בילגה:
משמרתו של בילגה היתה שוהה מתעכבת מלבא לעבודה במקדש, ולא הגיעה בזמן שנועד לה. והוכיחה בכך שאין העבודה במקדש חביבה עליה.
וכיון ששהתה משמרת בילגה מלבוא - נכנס, התעכב מלצאת, ישבב, "אחיו" של בילגה (ראש המשמר הקודם למילגה), והמשיך ושימש משמר ישבב בעבודה תחתיו של משמר מילגה.
אף על פי שכל שכיני הרשעים לא נשתכרו (וכפי שיבואר בהמשך הגמרא שכאשר "אוי" לרשע "אוי" גם לשכינו) - שכיני בילגה נשתכרו!
לפי שבילגה לעולם חולקת בדרום, בין בכניסתה ובין ביציאתה, ואילו משמר ישבב, אחיו של משמר בילגה, חולק לעולם בצפון, אף ביציאתו, כדי להבדילו ממשמר בילגה הנכנס באותה שבת תחתיו, וחולק אפילו בכניסתו בדרום.
ושבח הוא לישבב להיות תמיד מחולקי צפון.
והוינן בה: בשלמא למאן דאמר שקנסו את בילגה משום שהיתה משמרתו שוהה לבא - היינו דקנסינן לכולה משמר.
אלא למאן דאמר שקנסו אותו משום מרים בת בילגה שהמירה דתה. תיקשי: וכי משום ברתיה בתו שסרחה - קנסינן ליה לדידיה לאביה!? והרי אין לקנוס את האב משום בתו, וכל שכן שאין לקנוס לכל המשמר!?
אמר אביי: אין. אכן יש לקונסם.
וטעמו של דבר, כדאמרי אינשי "שותא דינוקא צורת דיבורו ושיחתו של ילד קטן המהלך בשוקא אינה משל עצמו, אלא היא או משיחתו דאבוה או דאימיה. והיינו, אילמלי שמעה את הדיבורים אודות ביזוי העבודה מאביה היא לא היתה אומרת זאת מעצמה.
ועדיין הוינן בה: וכי משום אבוה ואימיה - קנסינן לכולה משמרה?
אמר אביי: קנסו אותם לפי הכלל, האומר: כאשר אוי לרשע - אוי גם לשכינו.
ולמדנו זאת מבית המצורע, שחולצים גם את אבניו של השכן, למרות שלא נראה בו הנגע.
ועוד למדים אנו מכאן, כי כאשר טוב לצדיק - טוב גם לשכינו. שהרי מידה טובה מרובה ממידת פורענות.
שנאמר (ישעיהו ג) "אמרו צדיק כי טוב, כי פרי מעלליהם יאכלו".