פרשני:בבלי:מגילה ז ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מגילה ז ב

חברותא[עריכה]

שלח ליה רבי אושעיא:  קיימת בנו רבינו את המקרא: "ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים", שהרי שלחת לנו שתי מנות - ונתקיים "משלוח מנות", והוי גם "מתנות לאביונים", משום דרבי אושעיא היה עני (ואתי רבי אושעיא למימר, דאפשר לקיים באותו משלוח את שתי המצוות)  243 .

 243.  והמהרש"א כתב, דהיינו, דמנה משמע כל דהו (ולכך בעי תרי לאיש אחד), אבל מתנה בעי שיעור נתינה, ומשום ששלח לו מתנות גדולות, שלח ליה דקיים בהו נמי "מתנות לאביונים". אבל הטורי אבן מסיק, דא"א לצאת באותו משלוח יד"ח שתי המצוות, דהכי משמע בירושלמי. והאי דשלח ליה: "קיימת בנו רבינו משלוח מנות ומתנות לאביונים" - אסיפא דקרא סמיך, למימר דקיים מתנות. עיי"ש (ובקונטרס אחרון כתב לחדש, דכששולח אחד לחבירו, קיימו שניהם מצות מ"מ, דע"י שניהם נעשית המצוה. והיינו דקאמר רבי אושעיא: "קיימת בנו", דהיינו בי ובך - "משלוח מנות"). אבל רש"י לא גרס: "ומתנות לאביונים" (וכן גורסין הב"ח והגר"א). ולגירסתו, אתא רבי אושעיא למימר דיוצאין יד"ח משלוח מנות גם במשקה. וכ"כ הט"ז והפר"ח והמג"א (סי' תרצ"ה). והריטב"א גרס: "קיימת בנו רבינו ומתנות לאביונים". והיינו שלא היתה המתנה חשובה בעיניו (וס"ל דמשלוח מנות בעינן שיהא דבר חשוב, וכ"כ הח"א בסי' קכ"ה סל"א. ועיי' בביאור הלכה סי' תרצ"ה, ד"ה חייב לשלוח, שהביא את דברי הח"א, דאם שולח לעשיר דבר פחות - אינו יוצא ידי משלוח מנות. וסיים, דנכון ליזהר בזה לכתחילה), אבל קיימת בנו "ומתנות לאביונים", דסגי כל מתנה בש"פ. וכן גרס התוס' רי"ד, ופירש דשלח לו כך, מפני שהיתה המתנה נראית לו מועטת, כדרך העניים. (והר"ן כתב, דמשלוח מנות הוא לחבירו עשיר, ולהכי בעינן שתי מתנות לאדם אחד, שהם שיעור חשוב, אבל מתנות לעניים - די במתנה אחת, שגם זה חשוב לגבייהו). ובירושלמי גרסינן הכי: "רבי יודן נשייא שלח לרבי הושעיה חדא עטם וחד לגין דחמר. שלח ואמר ליה: קיימת בנו ומתנות לאביונים ! חזר ושלח ליה חד עוגל וחד גרב דחמר. שלח ואמר ליה: קימת בנו ומשלח מנות איש לרעהו". וכך גרס רבינו חננאל הכא. ולכאורה, האי דאמר ליה מתחילה שקיים בו ומתנות לאביונים, ולא קיים בו משלוח מנות, היינו משום דס"ל להירושלמי דמשקה אינו בכלל מנה, וא"כ שלח לו רק מנה אחת. ולכן אח"כ הוסיף לו עוד מנה, ואז שלח לו שקיים בו משלוח מנות. וזה דלא כהט"ז שהובא לעיל. ובאמת הכי איתא בהגהות שכר שכיר על המעשה רב (סי' רמ"ט). שהביא את דברי הט"ז דלעיל, וכתב, דזהו רק לגירסת הבבלי שלפנינו, אבל לגירסת הירושלמי משמע, דמשקה אינו בכלל מנה. עוד משמע מהירושלמי, דמשלוח מנות א"צ שישלח דווקא בבת אחת את שתי המנות, ואפשר לצאת גם אם שולח את המנות בזה אחר זה. אמנם החיד"א (בככר לאדן) כתב, שיש לשלוח בבת אחת. ובחוג הארץ למהר"י אלגאזי נסתפק בזה.
רבה שדר ליה למרי בר מר ביד אביי  244 , מלא טסקא דקשבא (שק מלא תמרים), ומלי כסא קמחא דאבשונא (קמח מחטין שנתייבשו בתנור בעודן כרמל, וקמח שלהן מתוק לעולם).

 244.  הפורת יוסף הקשה, היאך שלח בידו, הא אביי כהן היה, כדאיתא במס' חולין (קל"ג ע"א), והרי אסור להשתמש בכהן (דבירושלמי איתא, דהמשתמש בכהן - מעל) ! ? ותירץ, דשמא משום דרבה ג"כ היה כהן (כדאיתא במס' ר"ה י"ח ע"א) - שרי. ועיי' בבה"ל (סי' קכ"ח ד"ה אסור להשתמש), שכתב דכהן בכהן - אפשר שמותר להשתמש. עוד תירץ, דרב עם תלמידו - שאני.
אמר ליה אביי לרבה: השתא, משקיבל משלוח זה, אמר (יאמר) מרי עלך האי פתגמא: אי חקלאה מלכא ליהוי, אם בן הכפר ייעשה מלך, דיקולא - הסל שהיה רגיל להוליך על ראשו כדי להאכיל את בהמתו כשהיה בן כפר, גם עתה שנעשה מלך - מצואריה לא נחית.
כך אתה, הגם שנעשית מלך וראש בפומפדיתא, אינך שולח למרי - אלא דברים המצויים לכל.
הדר שדר ליה איהו (מרי) לרבה  245  מלא טסקא דזנגבילא, ומלא כסא דפלפלתא אריכא  246  .

 245.  כתב השפת אמת, דמכאן יש להוכיח שהסדר הוא שהגדול שולח קודם לקטן. והטעם, דלא לחשביה הקטן לגדול כמו רעהו (כדכתיב: "ומשלח מנות איש לרעהו"). ורק כשהקדים הגדול ושלח לו, וחשבו "רעהו", הדר שדר ליה איהו. ובספר דרכי הים (דרוש א' לפרשת זכור), הביא בשם מהר"ש אלגאזי, דאף כי מתורת דרך ארץ שהקטן שולח תחילה לגדול, כאן תקנו כדי שיהיה שמחה יותר, שישלח הגדול תחילה. כי לשון "איש" הוא - חשוב, כדי שיהיה שמח הקטן. ולפ"ז ביאר מהר"ש אלגאזי הא דלעיל, דשלח לו רבי אושעיא: קיימת בנו רבינו משלוח מנות. דנתכוון לומר, דאתה - רבינו, ואני - קטן, וקיימת משלוח מנות כדין.   246.  כתב מלא הרועים, דשלח לו דברים אלו, משום דמעלו לכולי גופא. כדאמרינן במס' פסחים (מ"ב ע"ב): "כל מילי דמעלי להאי - קשה להאי. בר מזנגבילא רטיבא ופלפלי אריכתא, דמעלי לכולא גופא.
אמר אביי: השתא אמר מר (אביי): אנא שדרי ליה חוליא (מתוק), ואיהו שדר לי חורפא (חריף)  247 .

 247.  פירש המהרש"א, דשלח לו בדרך בדיחותא. דרבה שלח בכלים גדולים, כשמו (רבה - גדול). ומרי שלח דברים מרים וחריפים כשמו (מרי - מר).
אמר אביי: כי נפקי (כשיצאתי) מבי מר (רבה) לילך לבית מרי, הוה שבענא (הייתי שבע).
כי מטאי (כשהגעתי) להתם, לבית מרי, קריבו לי שיתין צעי  248  (הגישו לי ששים קערות) דשיתין מיני קדירה, ואכלי בהו שיתין פלוגי (חתיכות). ובישולא בתרייתא (התבשיל האחרון שהגישו לי) - הוו קרו ליה: "צלי קדר".

 248.  כתב הרש"ש, דנראה דהך "שיתין" - לאו דווקא הוא. כדאיתא בתוס' בב"מ (ק"ז ע"ב ד"ה שיתין), דדרך למנקט בכל מקום שיתין.
ואחר כל זאת, עוד בעאי למיכס צעא אבתרה  249  (והייתי חפץ לכוס גם הקערה אחריו  250 ).

 249.  החת"ס פירש דהאי "שיתין צעי" - קאי אשיתין מסכתות הש"ס. וקאמר אביי: הגם שלמדתי הרבה בבית רבה, כשבאתי לבית מרי, הנאני מדבריו עד שיכולתי ללמוד עוד פעם את הש"ס.   250.  כתב מהרש"א בדרך בדיחותא, דאפשר שהיו עושין הקערה מדבר הנאכל, ולהכי שייך לא כלן.
אמר אביי: היינו דאמרי אינשי: כפין (רעב) עניא - ולא ידע!  251  כך אני, הייתי סבור שאני שבע, ובאמת הייתי רעב.

 251.  כלומר, העני, רגיל להיות רעב, ולכן אינו יודע בעצמו כמה היה יכול לאכול לשבעו. שפתי חכמים.
אי נמי, היינו הך מילתא דאמרי אינשי: רווחא לבסימא - שכיח. כלומר, תמיד מצוי מקום במעיים לדבר מתוק  252 .

 252.  רש"י במסכת עירובין (פ"ב ע"ב) כתב: "כלומר: המעיים מתרווחין לפנות מקום לדבר המתוק".
אביי בר אבין ורבי חנינא בר אבין, הוו מחלפי סעודתייהו דפורים להדדי. שזה היה סועד אצל זה בשנה זו, ובשנה האחרת היו מחליפין  253 .

 253.  כך פירש"י. והקשה הב"י (סי' תרצ"ה), א"כ, הרי לא היו מקיימין בזה מצות משלוח מנות, ומאי אתא הש"ס לאשמועינן בהא דהוו מחלפי סעודתייהו? ותירץ הב"ח, דס"ל לרש"י דכיון דטעם משלוח מנות הוא כדי שיהא שש ושמח עם אוהביו, ולהשכין אהבה ואחוה שלום ורעות, ה"ה אם סועדין יחד בשמחה ורעות, ונפטרין עי"ז מחיוב משלוח מנות. ולפ"ז אין צריך לפרש שהיו עניים, דה"ה בעשירים (והא דנקט שבשנה אחרת היו מחליפין - לאו בדווקא הוא, אלא שכך היה המעשה). ובדרכי משה שם כתב, דאפשר דהיא גופא אתא לאשמועינן, דאין צריך דווקא לשלוח מנות, אלא יוצא גם אם חבירו אוכל אצלו. עיי"ש. ובחידושי אנשי שם כתב, דבאמת היו משלחין מנות בלא"ה, ואתא הש"ס לאשמועינן דעבדי הכי, כדי להרבות שמחה וריעות, שלא יהא כל אחד שמח בביתו לבדו. וכתב דמזה נשתרבב המנהג שהולכין בחבורות מרעין מבית לבית ואוכלין ושותין. (ובאמת הכי איתא כבר ברש"י, על הפסוק "משפחה ומשפחה": "מתאספין יחד ואוכלין ושותין יחד"). וראשונים אחרים (הר"ן והנמו"י. וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מהל' מגילה הלט"ו) פירשו, שאביי ורבי חנינא בר אבין היו עניים, ולא היה להם כדי לשלוח לחבירו ולהשאיר גם לעצמו, ולהכי היו שולחין כל סעודתן זה לזה, כדי שיוכלו לאכול סעודת פורים, ולקיים מצות משלוח מנות.
אמר רבא: מיחייב איניש לבסומי (להשתכר ביין  254 ) בפוריא, עד דלא ידע להבחין בין ארור המן - לברוך מרדכי  255  .

 254.  והיינו משום דכתיב: "ימי משתה ושמחה", והרי "יין ישמח לבב אנוש". ועוד, שהרי מצינו שניסי הפורים באו על ידי משתאות היין. אבודרהם. וכן הוא בשו"ת מהר"ם מרוטנברג (סי' רע"ב). וכ"כ הבה"ל בתחילת סי' תרצ"ה. עיי"ש.   255.  עיי' מהרש"א מה שביאר בזה. והרש"ש כתב דנראה שהיה להם פיוט לפורים עפ"י א"ב, וראשיתו ארור המן וכו', והיינו דחייב לבסומי עד שלא יוכל לומר הפיוט הזה מראשיתו לסופו בלי טעות (וכ"כ בספר טעמי המנהגים בשם אבודרהם). ועיי' בספר שפתי חיים (ח"ב), שכתב ביאור נפלא בזה ע"ד הגר"א. וכתב השפת אמת, דנראה, דאין הכוונה שמחוייב להשתכר עד שלא ידע, אלא דכל היום מחוייב לעסוק במשתה, ועד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי - עדיין המצוה עליו. לאפוקי כשהגיע לשיעור זה. אבל ודאי דאפילו קודם שהגיע לשיעור זה - יוצא ידי המצוה. והכי נמי איתא בהגהות יד אפרים, שנתפרש לו בחזון לילה, שצריך להיות בשמחה וחדות ה', ולא ישתכר. ד"עד - ולא עד בכלל". וכן כתב בעמק ברכה בשם הגרי"ס. אמנם כתב שם, דמרש"י לא משמע הכי, אלא שהוא שיעור בשתיה, שמחוייב לשתות - עד שישתכר. וברמ"א (תרצ"ה ס"ב) איתא, די"א דאין צריך להשתכר כ"כ, אלא ישתה יותר מלימודו, ומתוך כך ישן, ולא ידע להבחין בין ארור המן וכו'. והביא המ"ב (ס"ק ה') בשם הפמ"ג, דכן ראוי לעשות. (ובמג"א שם (סק"ג) הביא אהא דאמרינן "אלא ישתה יותר מלימודו", די"א דהיינו עד שלא ידע לחשב שגימטריא של "ארור המן" ו"ברוך מרדכי" - שוה, ששניהם תק"ב. ועיי' בדרשות חת"ס ח"א דף קצ"ח ע"ב). ובילקוט הגרשוני כתב על דרך הלצה בשם המגיד מוילנא, היות והעשירים אינם שבעים רצון מימי הפורים, שאין להם מנוחה מן העניים. ולהיפך, העניים שמחים בימי הפורים. כך שהעשירים מקללים את המן, שהוא גרם להם כל העמל הזה. והעניים מברכים את מרדכי, שעל ידו זכו לברכה. וכאשר האדם שותה, נאמר עליו: "ישתה וישכח רישו", כי אז אינו מרגיש אם הוא עני או עשיר. וזהו שאמרו: חייב אדם לבסומי, עד דלא ידע אם הוא עשיר, מכת האומרים: ארור המן, או שהוא עני, מכת האומרים: ברוך מרדכי.
רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי. איבסום (נשתכרו), קם רבה - שחטיה  256  לרבי זירא  257   258  . למחר, בעי רבה עליה דרבי זירא רחמי - ואחייה (והחייהו)  259 .

 256.  כתב המאירי, דהך "שחטיה" - מלשון סחיטה הוא, כלומר שמעכו. והך דלקמן דאחייה רבה, היינו מלשון "ותחלימני והחייני" (ישעיה ל"ח ט"ז), דהיינו - שריפאו. והמהרש"א כתב, דלא שחטו ממש, אלא שהשקהו הרבה יין, עד שחלה ונטה למות (אבל הר"ן המובא דלהלן, למד כפשוטו). והיעב"ץ כתב, דבאחיזת עיניים עבד הכי. אלא דאעפי"כ נתעלף רבה מחמת זה, והוצרך רבה לבקש עליו רחמים. (עוד כתב שם, דשמא עשה כך משום שהיו שמחים מאד, וכתיב: "בכל עצב יהיה מותר", לכן עשה רבה כך כדי להעציבם). ובחתם סופר (עמ"ס נדה כ"ג ע"א) על דברי הגמ': "עד כאן הביא ר' ירמיה לר' זירא לידי גיחוך - ולא גחיך" כתב: "נראה דמשום גדר ערוה נגע ביה, דשחוק וקלות ראש - מרגילין לערוה וכו'. ונראה, דלפי חסידותו של ר' זירא, כל המביאו לידי גיחוך - היה בעיניו כאילו הרגילו לערוה ח"ו. ואולי לזה כיוונו חז"ל במתק לשונם (הכא): "רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים וכו', קם רבה שחטיה לרבי זירא וכו"', פירוש, שהביאו לידי גיחוך במשתה היין, והיה דומה בעיני רבי זירא כאילו ח"ו היה משוחטי הילדים וכו' (עפ"י נדה י"ג ע"א). ויש ליישב גם "בעי רחמי ואחייה", פירוש, בתשובה גמורה על הנ"ל". עיי"ש.   257.  כתב הר"ן בשם רבינו אפרים, דמהכא מוכח דנדחה הא דאמרן לעיל "חייב אדם לבסומי וכו"'. (ודלא כהרי"ף שפסק דחייב לבסומי). והקשה הפר"ח, א"כ, אמאי לשנה אחרינא אמר ליה: "לא כל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא", הא נתבטל כבר הך דחייב לבסומי, וממילא לא יסתכן כבר ! ועיי' בתשובת החתם סופר (או"ח סי' קצ"ו) מה שתירץ.   258.  כתב בעל מדרש שמואל על הפסוק (ט' כ"ב): "כימים אשר נחו בהם היהודים מאיביהם וגו' לעשות אותם ימי משתה ושמחה", דאפשר שכיון לומר, דבאמת טבע העולם הוא, שבאריכות הימים ובהמשך הזמן, ישתכחו הדברים לפחות באיכותן. ואף אם בשעת הנס עשו משתה ושמחה כדת וכהלכה, היינו לפי שהיו הימים עצמם שנחו בהם היהודים מאויביהם. אבל אח"כ, בכל שנה ושנה, אפשר שלא יעשו את השמחה כאיכות אותם הימים. לכן אמר הכתוב: "כימים אשר נחו בהם היהודים", כלומר, כי בכל שנה ושנה יעשו משתה ושמחה - כאותם הימים שנחו בהם היהודים. והראיה לזה מהך דהכא, דעד כדי כך היה ריבוי שמחה, עד דשחטיה רבה לר' זירא.   259.  בבן יהוידע הביא, דהרב פתח עינים נסתפק בהך עובדא, אי הותרה אשתו של רבי זירא לשוק, וצריכה קידושין שוב או לא. עיי"ש.
לשנה הבאה, אמר ליה רבה לרבי זירא: ניתי מר, ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי!
אמר ליה רבי זירא: לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא, וחושש אני שמא לא ייעשה לי נס כדאשתקד.
אמר רבא: סעודת פורים שאכלה בלילה, דהיינו - בליל פורים  260 , לא יצא ידי חובתו.

 260.  כתב הריטב"א, דהא דלא יצא ידי סעודת פורים אם אכלה בלילה שלאחריו - מ"לא יעבור" נפקא. אבל המאירי כתב, דאיירי בתרווייהו.
מאי טעמא?
משום ד"ימי משתה ושמחה" כתיב. משמע דבעינן לעשות המשתה והשמחה - ביום דווקא.
רב אשי הוה יתיב קמיה דאמימר בבית המדרש ביום הפורים. נגה (נתאחר היום) ולא אתו רבנן לבית המדרש.
אמר ליה אמימר לרב אשי: מאי טעמא לא אתו רבנן  261  ?

 261.  במג"א (סי' תרפ"ו סק"ב) הביא דמהרי"ל לא היה מגיד ההלכות בתענית אסתר, משום שטרודין לקנות צרכי הפורים. וכתב דהגמ"נ הוכיח מגמ' דידן, דאפילו ביום הפורים היו רגילין ללמוד לפני רבם. ותמה החתם סופר, דדלמא היינו לפי סברתו של רב אשי, דאפשר למיכל מאורתא, משא"כ לדידן ! עיי"ש.
אמר ליה רב אשי: דלמא טרידי בסעודת פורים, ולכן אינם באים.
אמר ליה אמימר: וכי לא הוה אפשר להם למיכלה לסעודת פורים באורתא (בערב, מאתמול), ועל ידי כן היו יכולים להיות פנויים ביום ללמוד?
אמר ליה רב אשי: מי לא שמיע ליה למר הא דאמר רבא: סעודת פורים שאכלה בלילה - לא יצא ידי חובתו?!
אמר ליה: וכי באמת אמר רבא הכי?
אמר ליה: אין!
תנא אמימר להא מילתא מיניה דרב אשי - ארבעין זימנין, ודמי ליה כמאן דמנח בכיסיה  262  (כמו שמונח בכיסו).

 262.  כתב מהר"ץ חיות, דהיינו כדאמרינן בתענית (ח' ע"א) דר"ל הוה מסדר מתניתיה ארבעים זימני, כנגד ארבעים יום שבהם נתנה תורה. ועיי' במהרש"א שם, שכתב דהיינו טעמא, משום שגם משה סדרן ארבעים יום, ולכל הפחות פעם אחת בכל יום. וכתב בשם מוהר"ז מוילנא, דהאי דאמר "כמאן דמנח בכיסיה", היינו דאם מונח בכיסו של אדם, שוב עשוי למשמש בו כל שעה, לדעת אם עדיין נמצא שם (כדאמרינן בב"מ כ"א ע"ב).
מתניתין:
אין חילוק בין יום טוב לשבת לענין איסור והיתר, אלא במלאכת צורך אוכל נפש בלבד  263  . שבשבת אסור לעשות מלאכת אוכל נפש, וביום טוב - מותר. (אבל לענין עונשין - איכא בינייהו טובא, דבשבת - עונשו סקילה וכרת, וביום טוב - לאו גרידא).

 263.  הקשה רעק"א, לפמש"כ הב"י (בסי' רמ"א) דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט, וכן כתב הרמב"ן (הובא בב"י סי' תקכ"ו), דאין ביו"ט איסור שביתת עבדו, אמאי לא חשיב במתניתין הני נ"מ בין שבת ליו"ט?
גמרא:
מדקתני דרק מלאכה לצורך אוכל נפש הותרה ביום טוב, משמע, הא לענין מלאכת מכשירי אוכל נפש, כגון לעשות סכין לצורך אוכל נפש - זה וזה שוין, שבין בשבת ובין ביום טוב - אסור.
אם כן, מתניתין - דלא כרבי יהודה אתיא.
דתניא: אין בין יום טוב לשבת - אלא אוכל נפש בלבד. דבשבת אסור, וביום טוב - שרי. רבי יהודה מתיר לעשות אף מכשירי אוכל נפש ביום טוב.
והשתא מבארינן לפלוגתייהו: מאי טעמא דתנא קמא, דסבר דרק מלאכת אוכל נפש הותרה ביום טוב?
דאמר קרא בעניינא דיום טוב: "אך אשר יאכל לכל נפש - הוא לבדו יעשה לכם". ודרשינן: דווקא "הוא" - אוכל נפש עצמו - יעשה לכם, ולא מכשיריו!
ורבי יהודה אמר: אמר קרא: "לכם". ודרשינן: לכם - לכל צורכיכם, ואפילו מכשירין.
ומקשינן: ואידך (תנא קמא) נמי, הכתיב "לכם", ומאי דרש ביה?
ומבארינן: הוא דרש להאי קרא הכי: "יעשה לכם" - למעוטי אתא. לכם דווקא - ולא לנכרים, לכם דווקא - ולא לכלבים  264  .

 264.  וכתב הריטב"א, דודאי דגם לר"י ס"ל להך דרשה, אלא דסבר דתרתי ש"מ.
ואידך (רבי יהודה) נמי, הא כתיב "הוא", ומאי דריש מיניה?
ומבארינן, דהכי דרש רבי יהודה: דלכאורה קשיא, הא כתיב "הוא" - דמשמע למעט, וכתיב "לכם" - דמשמע לרבויי!
אלא, הכי מוקמינן להו להני קראי:
כאן - האי דכתיב "הוא", דמשמע דדווקא אוכל נפש עצמו, ולא מכשירין - במכשירין שאפשר לעשותן מערב יום טוב. כגון סכין שנפגמה מערב יום טוב, והיה יכול לתקנה מבעוד יום. דמכשירין כאלה - אסור לעשות ביום טוב.
כאן - האי דכתיב "לכם", דמשמע דשרי לכל צרכיכם - במכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב, כגון סכין שנפגמה ביום טוב עצמו  265 .

 265.  כתבו תוס' ועוד ראשונים, דמשמע דגבי אוכל נפש עצמו, אין חילוק בין אפשר לעשותו מעיו"ט או לא, דבכל גווני שרי. ותוס' חילקו דדווקא דבר המתקלקל אם עושהו מאתמול - מותר לעשותו ביו"ט. אבל אם עדיף טפי אם עשאו מאתמול - אסור. אמנם רש"י בביצה (כ"ג ע"ב, ד"ה אין צדין) כתב, דיש חילוק באוכל נפש, בין היכא דאפשר לעשותו ביו"ט לבין היכא דא"א (ועיי' בתוס' שם ג' ע"א, ד"ה גזירה). והרמב"ם (פ"א מהל' יו"ט הל' ה') כתב דמדרבנן אסור לעשות מלאכה שהיה אפשר לעשותה מעיו"ט, ולא היה בה הפסד ולא חסרון. אמנם בכלבו (סי' נ"ח) משמע דאסור מה"ת.
מתניתין:
אין חילוק בין שבת ליום הכפורים לענין עשית מלאכה, אלא, שזה - שבת - עונש זדונו (חילול שבת שעשה במזיד) ניתן בידי אדם, דהיינו מיתת בית דין, וזה - יום הכפורים - זדונו בכרת שהוא בידי שמים  266 .

 266.  כתבו הראשונים, דהא דלא נקט במתניתין, שיום הכפורים אסור באכילה ושתיה, משא"כ בשבת, משום דהא לא נצרכא, דזהו עיקרו של יום הכפורים.
גמרא:
מדקתני דחלוקין רק לענין עונש עשית מלאכה, משמע, הא לענין חיוב תשלומין, כגון שהדליק את גדישו של חבירו בשבת או ביום הכפורים, זה וזה שוין - ופטור, מפני שאין חיוב תשלומין עם חיוב מיתה.
וילפינן לה, מדכתיב בנוגף אשה הרה ויצאו ילדיה: "ולא יהיה אסון - ענש יענש", שעונשין אותו בממון. משמע, הא אם יהיה אסון, שמתה האשה - לא יענש בממון, שהרי חייב מיתה.
מני מתניתין?
על כרחך, כשיטת רבי נחוניא בן הקנה היא.
דתניא: רבי נחוניא בן הקנה היה עושה את יום הכפורים כשבת - לעניין תשלומין. דאמרינן הכי: מה גבי שבת, העושה מלאכה, מתחייב בנפשו, שענוש מיתת בית דין - ופטור מן התשלומין, אם הזיק את חבירו בשעת עשיית המלאכה, הוא הדין דאף העושה מלאכה ביום הכפורים, מתחייב בנפשו, שענוש כרת  267  - ופטור מן התשלומין.

 267.  כך פירש רש"י, שכתב: "דאיסור כרת - כמיתת ב"ד". ותמה הטורי אבן, אם כן, אמאי נקט רבי נחוניא: "היה עושה את יוהכ"פ כשבת", הוה ליה למימר: "היה עושה חייבי כריתות כחייבי מיתות ב"ד". ובקונטרס אחרון הביא, דבירושלמי איתא להדיא, דדווקא ביוהכ"פ מיירי ר' נחוניא. ופליג עליה ר"ש בן מנסיא, ואמר: מחוייבי כריתות כמחוייבי מיתות ב"ד. מה נפק מן ביניהון? ר' אחא וכו' נערה נדה ביניהון. ר' מנא אומר אף אחות אשתו ביניהון. והחילוק, דבאלו יש היתר לאיסורן. חזינן דר' נחוניא ביוהכ"פ דווקא מיירי. אבל הרש"ש הוכיח דהבבלי פליג אירושלמי.
תנן התם, במסכת מכות: כל חייבי כריתות - שלקו, כגון שהתרו בהם עדים על לאו שעונשו כרת, ולקו - נפטרו מידי כריתתן, ושוב אין בית דין של מעלה נפרעין מהן. שנאמר: "ונקלה אחיך לעיניך", ודרשינן: כיון שלקה, הרי הוא נקי מעבירה זו - כאחיך  268 . דברי רבי חנניה בן גמליאל.

 268.  דליכא לאוקמי קרא בסתם חייבי מלקיות, דהא פשיטא שלאחר שלקה - הרי הוא כאחיך, שהרי נתכפר ! על כרחך דמיירי קרא בחייבי כריתות, וקמ"ל דכיון שלקה, הרי הוא כאחיך - ונפטר מידי הכריתות. טורי אבן.
אמר רבי יוחנן: חלוקין עליו חביריו - על רבי חנניה בן גמליאל, וסבירא להו דאף על פי שלקה - חייב כרת. ולא פירש רבי יוחנן מי הם אותם שנחלקו עליו, והיכא פליגי.
אמר רבא, אמרי בי רב: תנינא להא מילתא דחלוקין עליו חבריו - במתניתין דידן.
דתנן: אין בין יום הכפורים לשבת, אלא, שזה זדונו בידי אדם, וזה זדונו בהכרת  269  .

 269.  כתב המלאכת שלמה, ד"הכרת" - היינו מלשון "הכרת תכרת הנפש וגו"'. ואינו שם דבר.
ואם איתא להאי דינא, דכשלקו - נפטרו מידי כריתתן, הא אידי ואידי בידי אדם היא, שהרי גם ביום הכפורים לוקין, ואינם בכרת?
על כרחך, דפליג תנא דמתניתין - אדרבי חנניה בן גמליאל, וסבר, דחייבי כריתות שלקו - אין נפטרין מידי כריתתן.
אמר רב נחמן: ליכא ראיה ממתניתין דחלוקין עליו חבריו. דאיכא למימר דמתניתין הא מני, רבי יצחק היא, דאמר: מלקות בחייבי כריתות - ליכא, ואפילו אם התרו בו. דלאו שניתן לאזהרת כרת - אין לוקין עליו. ולהכי שפיר קתני: שזה - זדונו בידי אדם, וזה - זדונו בהכרת.
דתניא, רבי יצחק אומר: כל חייבי כריתות של עריות, בכלל המקרא ד"ונכרתו כל הנפשות העושות" (הכתוב בפרשת עריות שבאחרי מות) היו. ולמה יצאת כרת באחותו, ונכתבה שוב בפרשת קדושים: "ואיש כי יקח את אחותו וגו' ונכרתו וגו'", והרי נכתב כבר בקרא שענשן בכרת?
אלא, לכך יצאת: לדונה רק בכרת - ולא במלקות, ואפילו אם התרו בה (וממנה למדים לשאר חייבי כריתות).
רב אשי אמר: אפילו אי תימא דמתניתין רבנן היא, דסבירא להו דאיכא מלקות בחייבי כריתות, אפילו הכי ליכא למילף מינה, דחלוקין חבריו על רבי חנניא בן גמליאל.
דאף על פי שאם התרו בו, באמת ילקה ויפטר מכרת, עדיין, זה, שבת, עיקר עונש זדונו בידי אדם, ואילו זה, יום הכפורים, עיקר זדונו בהיכרת, אם לא התרו בו. אבל באמת אם התרו בו - איכא למימר דיהיה חייב מלקות, ויפטר מכרת.

דרשני המקוצר[עריכה]