פרשני:בבלי:מגילה ח ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מגילה ח ב

חברותא[עריכה]

דלאו דינא הוא. דאשה שראתה דם יום אחד או שנים בתוך אחד עשר יום שבין נדה לנדה, דדינא הוא ששומרת היא יום אחד נקי כנגד יום ראיה, וטובלת מיד - תוכיח. שהרי היא מטמאה משכב ומושב ביום ששומרת, ואינה טעונה ספירת שבעה.
ואף אתה אל תתמה על זה, הזב שראה שתים, שאף על פי שמטמא משכב ומושב, לא יהא טעון ספירת שבעה, ואם כן, אי לאו קרא, לא הוה ידעינן דטעון ספירת שבעה.
להכי, תלמוד לומר: "מזובו וספר". דמשמע, דאף דמקצת זובו (שהוא רק בעל שתי ראיות) - וספר. לימד על זב בעל שתי ראיות - שטעון ספירת שבעה.
אמר ליה רב פפא לאביי: מאי שנא האי "מזובו וספר" - דחשבינן ליה רבוי, ומרבי ביה זב בעל שתי ראיות לספירה, ומאי שנא אידך, האי "וכפר עליו הכהן לפני ה' מזובו"
- דחשבינן ליה מיעוט, וממעט ביה לעיל זב בעל שתי ראיות מקרבן?
אמר ליה: על כרחך דהכא - לרבויי אתא, דאי סלקא דעתך דהאי "מזובו וספר" - למעוטי לזה שראה שתים הוא דאתא, לישתוק קרא מיניה, וממילא נדע דבעל שתי ראיות אינו טעון ספירה, דמהיכא נילף לה?
וכי תימא דאתיא מדינא כדלעיל, דאם מטמא משכב ומושב, ודאי יהא טעון ספירה?
הא דחינן לה התם, ואמרינן דשומרת יום כנגד יום תוכיח, שאף על פי שמטמאה משכב ומושב - אינה טעונה ספירת שבעה!
אם כן, מהיכי תיתי למימר, דזב בעל שתי ראיות צריך ספירה - דבעינן למעוטי ליה מקרא? אלא, על כרחך דאיפכא הוא, דמהאי קרא ילפינן דבעי ספירה.
וכי תימא, והא האי קרא ד"וכי יטהר הזב מזובו" מיבעי ליה למדרש: "מזובו" - ולא מזובו ונגעו, כדדרשינן לעיל, דמונה מיד כשפסק מזובו, אף שלא פסק עדיין מצרעתו, ואם כן, היאך נילף מהך קרא לרבויי ספירה?
אם כן, דרק להך דרשא אתא קרא, ליכתוב קרא רק: "וכי יטהר הזב", ולישתוק. דמדכתיב "וכי יטהר הזב", ולא "וכי יטהר" סתמא, איכא למילף דסגי בטהרה מזובו, ואין צריך ליטהר גם מנגעו כדי לספור.
והך דהוסיף וכתב קרא "מזובו" - למה לי?
על כרחך, לימד על זב בעל שתי ראיות שאף הוא טעון ספירת שבעה.
מתניתין:
אין חילוק בין דיני מצורע מוסגר, שאין בנגעו סימני צרעת גמורים, ולכן הסגירו הכהן למשך שבעה ימים, למצורע מוחלט, שנראו בו סימני טומאה, או שפשה הנגע בתוך ימי הסגרו, והוחלט למצורע - אלא פריעה בשערו, ופרימה בבגדיו  280 . דכתיב במצורע מוחלט: "בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע". ואילו מצורע מוסגר - אינו חייב בהם.

 280.  בתוס' במועד קטן (ז' ע"א, ד"ה אמר רבי) הביאו, דשיטת רש"י, שמצורע מוסגר - אסור בתשמיש המטה. והקשו עליו ממתניתין דהכא, דמשמע דלענין תשמיש המטה - שוין מוסגר ומוחלט. והיינו, דלמ"ד דמוחלט מותר, כש"כ שמוסגר מותר, ולמ"ד דמוחלט אסור, ה"ה שמוסגר אסור. עיי"ש.
אין בין מצורע שנעשה טהור מתוך (אחר) הסגר, למצורע שנעשה טהור מתוך החלט, אלא חיוב תגלחת, ושילוח צפרים, האמורים בעניין מצורע, שנעשים רק בטהור מתוך החלט, ולא בטהור מתוך הסגר  281 .

 281.  הקשה השפת אמת, הא בכל מקום מדייקת הגמ': הא לענין פלוני - זה וזה שוין. והכא מאי אתא תנא לאפוקי? ובפיה"מ להרמב"ם כתב, דנשתוו שניהם לענין טהרה במים. ותמה השפת אמת, הא מפורש כן בתורה, וליכא רבותא (וכתב שם בהגה"ה, דבמאירי כתב, דלענין קרבנות זה וזה שוין. אבל רש"י בגמ' (ד"ה לטהור מתוך החלט) לא כתב הכי). עיי"ש שהאריך.
(ואיירי מתניתין רק ביום טהרתו. דאחר ז' ימים יש עוד חילוק, שמוחלט חייב בקרבנות שהמוסגר אינו מביא).
גמרא:
מדתנן דאיכא בינייהו רק חיוב פריעה ופרימה, משמע, הא לענין דין שילוח  282  מחוץ לחומת העיר שנאמר במצורע, ולעניין חומר טומאה שנאמרה במצורע, שמטמא משכב ומושב, ובביאה לבית - זה וזה שוין. מנהני מילי דאין פריעה ופרימה במצורע מוסגר? דלמא גלי רחמנא במוחלט, והוא הדין במוסגר? וכדחזינן דשוו בדינייהו לענין טומאה ושילוח!

 282.  ברש"י במו"ק (ז' ע"ב, ד"ה מר סבר צוותא) משמע, דמצורע מוסגר אינו משתלח חוץ לג' מחנות. ועיי' בריטב"א שם שהקשה מגמ' דידן, ועיי' שם (בע"א) בתוס' ד"ה אמר רבי.
ומבארינן: דתני רב שמואל בר יצחק קמיה דרב הונא: כתיב גבי מצורע שנטהר מתוך הסגרו: "וטהרו הכהן מספחת היא, וכבס בגדיו וטהר". ומדכתב קרא "וטהר" לשון עבר, ולא כתב "ויטהר" בלשון עתיד, משמע דטהור הוא כבר עוד לפני הטבילה - מפריעה ופרימה דמצורע מוחלט, דלשון "וטהר" משמע - טהור הוא מעיקרא.
אמר ליה רבא לרב שמואל בר יצחק: אלא מעתה, ד"וטהר" - משמע מעיקרא, גבי זב, דכתיב ביה נמי בסוף טהרתו: "וכבס בגדיו וטהר", התם מאי וטהר מעיקרא איכא למימר?
אלא התם על כרחך - הכי קאמר קרא: טהור הוא השתא, לאחר שטבל, מלטמא כלי חרס בהיסט, אף שיראה שוב היום.
ואף על גב דטבילתו של הזב ביום היא, ואי הדר חזי זוב באותו יום - סותר את טהרתו, ומטמא למפרע משכב ומושב, מכל מקום לא מטמא למפרע כלי חרס שהסיט בין טבילה לראיה (ודרשינן לקרא אהיסט כלי חרס, משום דהאי קרא ד"וטהר" - סמוך הוא לקרא ד"אשר יגע בו הזב", דמיניה נפקא לן טומאת היסט דזב, רש"י).
אם כן, הכא נמי, בעניינא דמצורע מוסגר, איכא למימר דהכי קאמר קרא: טהור הוא השתא, לאחר שטבל, מלטמא בביאה לבית.
דאיכא חומרא בטומאת מצורע, שמטמא אדם וכלים הבאים עמו לבית. ואתא קרא למימר, דאף על פי שפשתה אחר כך הצרעת, ובטלה טהרתו, ומטמא למפרע טומאת משכב ומושב - אינו מטמא למפרע בביאה!
וכיון דאיכא למדרשיה הכי, מנא לן דמצורע מוסגר פטור מפריעה ופרימה?
אלא אמר רבא: מהכא ילפינן דאין במוסגר דין פריעה ופרימה:
דכתיב בעניינא דפריעה ופרימה: "והצרוע אשר בו הנגע". ודרשינן להך "בו": דווקא במי שצרעתו תלויה בגופו, דהיינו מצורע מוחלט, שעד שלא יתרפא ממנו נגעו - טמא, נוהגים דינים אלו.
יצא זה, מוסגר, שאין צרעתו תלויה בגופו - אלא בימים. שאם עברו שבעת ימי הסגרו, ולא נמצאו בו סימני טומאה, דהיינו שיער לבן או פשיון, אף על פי שהנגע עומד בעינו - טהור.
אמר ליה אביי: אלא מעתה, דדרשת ד"בו"
- היינו שתלויה בגופו, בהאי קרא ד"כל ימי אשר הנגע בו יטמא וגו' מחוץ למחנה מושבו", הכי נמי דנדרוש הכי: מי שצרעתו תלויה בגופו - הוא דטעון שילוח, ומי שאין צרעתו תלויה בגופו - אין טעון שילוח, ונפטור מוסגר משילוח?!
וכי תימא דאין הכי נמי, דבאמת הכי הוא דינא, דמוסגר אינו משתלח,
והא קתני במתניתין דידן: אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט, אלא פריעה ופרימה. משמע, הא לענין שילוח ולטמויי בביאה - זה וזה שוין?
אמר ליה רבא: באמת "בו" הוי מיעוט, והוה ממעטינן מיניה מוסגר משילוח. אבל, מדהוה ליה לקרא למכתב "ימי", וייתר הכתוב וכתב: "כל ימי", דרשינן: לרבות מצורע מוסגר - לדין שילוח.
ומקשינן: אי הכי  283 , תגלחת וצפרים מאי טעמא לא אתרבו במוסגר? דקתני: אין בין טהור מתוך הסגר, לטהור מתוך החלט, אלא תגלחת וצפרים, שאינם במוסגר?!

 283.  כתב המהרש"א, דלישנא ד"אי הכי" מגומגם, דלכאורה הך קושיא לא תליא במאי דאמרינן לעיל מינה ! ? והב"ח לא גרס ליה. אלא דקאי אביי ליתן טעם אדינא דמתניתין, אמאי ליכא דין תגלחת וצפרים במוסגר. עיי"ש. והשפת אמת כתב, דלכאורה קשה, מהיכי תיתי להצריך תגלחת וצפרים למוסגר, הא בקרא כתיב: "וכבס בגדיו וטהר", משמע דתו א"צ כלום ! אלא, דקאי קושית הגמ' אהאי דאמרינן לעיל, ד"וטהר" דקרא, היינו דטהור מטומאה דמעיקרא, או דטהור מלטמא בביאה, וא"כ, ה"ה ל"וטהר" דמוסגר, דאין פירושו שבזה נגמרה טהרתו, אלא רק שלא יטמא למפרע. וא"כ איכ"ל דתגלחת וצפרים נמי צריך.
אמר אביי: משום דאמר קרא: "ויצא הכהן אל מחוץ למחנה והנה נרפא נגע הצרעת וגו' ולקח למטהר שתי צפרים חיות וגו' וגלח את כל שערו". ודרשינן: דווקא במי שצרעתו תלויה ברפואות, דהיינו מוחלט, שנטהר רק לאחר שנרפא הנגע - בו הוא דאיכא תגלחת וצפרים.
יצא זה, מוסגר, שאין צרעתו תלויה ברפואות - אלא בימים, וכדלעיל.
מתניתין:
אין בין דין כתיבת ספרים - תורה נביאים וכתובים, לכתיבת תפלין ומזוזות, אלא חילוק זה  284 : שהספרים - נכתבין בכל לשון  285 , ואילו תפלין ומזוזות - אינן נכתבות אלא אשורית (לשון הקודש  286 ).

 284.  הרמב"ן כתב לדקדק ממשנה זו, דקריאת התורה היא דווקא בס"ת כשר, וכמו בתפלין ומזוזות, דאף קוצו של יוד מעכב, מדלא תנן במתניתין כל חילוק בזה בין ס"ת לתו"מ. והר"ן לקמן (בפ"ב) כתב דאינה ראיה, דהכא מיירי לענין מצות כתיבת ס"ת לעצמו, ובזה באמת אות אחת מעכבת, וכמו בתו"מ. אבל לענין לצאת ידי חובת קריאה, באמת יש הבדל ביניהם. ועיי' במרומי שדה שהאריך בזה. הקשה הרש"ש, הרי יש עוד נ"מ ביניהם, שתפילין ומזוזות אין נכתבין שלא כסדרן, ואילו ס"ת - נכתב שלא כסדרו ! וכן הקשה בתוס' רעק"א. ותירץ הרש"ש, דכיון דאיתא בפתחי תשובה (סי' רע"ו סק"כ), דבאותיות השם שייך שלא כסדרן אפילו בס"ת, להכי לא פסיקא ליה. עוד כתב, דהיינו משום דפרשת סוטה אינה נכתבת - אלא כסדרה. עיי"ש מה שכתב עוד. ועיי' בפורת יוסף. וע"ע בחי' רעק"א.   285.  כתב הריטב"א, דה"ה דנכתבין בכל כתב. וכ"כ הרמב"ם בפירוש המשנה. ועיי' בטורי אבן שמחדש, דאם כתב ס"ת כדי לקיים מצוותה, דהיינו הך מצווה דחייב אדם לכתוב ס"ת לעצמו, ברור הדבר דאין יוצא יד"ח אלא בכתובה בלה"ק. ובמנ"ח (סי' תרי"ג, בסופו) כתב דדבר זה צ"ע.   286.  ואיתא בירושלמי, דנקרא אשורית - משום שמאושר בכתבו. ופירש שם בקרבן העדה, דהיינו שהוא משובח ומפואר בכתבו, שהוא נאה. א"נ - משום שעלה עמהן מאשור, שהוא הכתב שנשתנה ע"י המלאך בימי דניאל, ובו כתב עזרא את התורה. וכן הוא במס' סנהדרין (כ"ב ע"א). ועיי' בריטב"א (בתחילת המסכת, ב' ע"ב), שכתב, דאין הכוונה שזה היה כתבם של בני אשור מעיקרא, ונטלוהו בני ישראל כשעלו משם, שזהו תימה גדול, שכתב זה, שיש בכל קוץ שבו תלי תלים של הלכות - כתבם של בני אשור ! ? אלא, שבאמת לשון וכתב זה כבר היה ידוע לאבות ובנ"י קודם מתן תורה, אבל מתוך קדושת הכתב ההוא, לא היו כותבים בו דברי חול. וכשגלו לאשור, למדו בני אשור כתב זה מבני ישראל, או שלמדו כתב זה קודם לכן מספרי הקודש - וחמדוהו להם, ובני ישראל הורגלו בו עמהם בגלותם, וכשעלו משם - נטלוהו עמהם. ובראש יוסף כתב, שלשון הקודש נמסר לאשור, שיצא מעצת הפלגה. והכי איתא ברש"י על החומש (בראשית י' י"א): "כיון שראה אשור את בניו שומעין לנמרוד, ומורדין במקום לבנות המגדל - יצא מתוכם".
רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף בספרים, לא התירו חכמים שיכתבו בכל לשון (בנוסף ללשון הקודש), אלא דווקא בלשון יוונית (וטעמא מפרש בגמרא).
גמרא:
מדלא קתני חילוק ביניהם, אלא לענין כתיבה בכל לשון, משמע, הא לענין שצריך לתופרן דווקא בגידין (הלכה למשה מסיני היא בתפילין ומזוזות  287 ), ולענין לטמא את הידים, שגזרו חכמים על ספרי הקדש שמטמאין את הידים (כמבואר לעיל, דף ז' ע"א) - זה וזה שוין (ובמסכת מכות נחלקו אי ספר תורה שתפרו בפשתן כשר, ומתניתין אשמועינן כמאן דפסל, רש"י).

 287.  כך כתב רש"י. ובגליון הש"ס הביא, שבשו"ת חוות יאיר (סי' קצ"ב אות י"ג) כתב דלשון רש"י צ"ע, דהא במזוזות לא שייך תפירה ! אבל בפתחי תשובה (יו"ד סי' רפ"ח סק"ד) הביא, דבתשובת רעק"א כתב, דמשמע מרש"י דידן, דאם תפר שתי חתיכות עור ואח"כ כתב עליהן מזוזה - כשרה. וכתב דכן משמע נמי מלשון הרמב"ם (הל' תו"מ וס"ת פ"ה הל"א), שכתב: "כתבה בשני עורות - אעפ"י שתפרן, פסולה". משמע דאם היו תפורין קודם הכתיבה - כשרה. ובריטב"א איתא, דאפילו אם נקרעה המזוזה יכול לתפרה בגידין. וכן אם כתבה בשני עורות, ואחר כך תפרן - כשרה.
שנינו במשנתינו: וספרים נכתבין בכל לשון וכו'. ורמינהו מברייתא דלקמן: מקרא הכתוב בתורה בלשון מקרא, דהיינו בלשון הקדש - שכתבו בלשון תרגום, וכן הכתוב במקרא בלשון תרגום, כגון "יגר שהדותא" (וכן ספרי דניאל ועזרא הכתובים בלשון ארמית) - שכתבו בלשון מקרא, וכן אם לא שינה את הלשון, אבל כתבו בכתב עברי, דהיינו כתב של בני עבר הנהר (ובמסכת סנהדרין הוא נקרא "כתב ליבונאה") - אינו מטמא את הידים. עד שיכתבנו דווקא בכתב אשורית (שהוא הכתב שלנו), ועל הספר (קלף), ובדיו. ולא בדברים אחרים הראויים לכתיבה.
חזינן דאין הספרים נכתבין בכל לשון!?

דרשני המקוצר[עריכה]