פרשני:בבלי:מגילה יט א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מגילה יט א

חברותא[עריכה]

קנקנתום - חרתא דאושכפי, סם שצובעין בו מנעלים שחורין.
דיפתרא - דמליח וקמיח במים, ולא עפיץ, שאינו מעובד בעפצים.
נייר - מחקא, מין עשבים, ועשוי על ידי דבק.
שנינו במשנתינו: עד שתהא כתובה אש ורית.
מנלן?
דכתיב: "ככתבם וכזמנם", דהיינו שתהא כתובה כפי שהיתה כתובה בזמנם, שהיתה כתובה אשורית.
שנינו במשנתינו: עד שתהא כתובה וכו' על הספר ובדיו וכו'.
מנלן?
אתיא "כתיבה" - "כתיבה"  68 . כתיב הכא: "ותכתב אסתר המלכה"  69 . וכתיב התם: "ויאמר להם ברוך מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה ואני כותב על הספר בדיו".

 68.  כתב הריטב"א, דהאי דלא ילפינן לה מדנקראת המגילה "ספר", היינו משום שנקראת גם "אגרת".   69.  בקסת הסופר (סי' כ"ח) נסתפק אי אשה כשרה לכתוב את המגילה. ובלשכת הסופר (שם) הביא מהכא ראיה, שיכולה לכתוב את המגילה. דהא מדכתיב "ותכתב אסתר המלכה" - מוכחינן דבעינן שיהא בספר ובדיו ! (והכי נמי איתא בפמ"ג במ"ז סי' תרצ"א סק"ב). אמנם בספר מקראי קודש - דחה את ראייתו. דהא במס' ע"ז (כ"ז ע"א), מקשינן על המ"ד דאשה כשרה למול: "והכתיב: ותקח צפורה צור וגו"' ! ? ומתרצינן: "דאמרה לאיניש אחרינא - ועבד". וא"כ, הכא נמי איכא למימר, דאמרה אסתר לאדם אחר לכתוב.
מתניתין:
בן עיר  70  , שזמנו לקרות את המגילה בי"ד, שהלך לכרך שזמנו בט"ו, וכן בן כרך שהלך לעיר, אימתי קורא את המגילה?

 70.  התפארת ישראל תמה, מה שייכות משנה זו למשניות שלפניה ושלאחריה, דטפי הוה ליה למנקטא לעיל בפרק קמא.
אם עתיד לחזור למקומו (בגמ' מפרש אימתי עתיד לחזור) - קורא כמקומו  71  .

 71.  הקשה הטורי אבן (לעיל ב. עיי"ש) הא הוי "לא תתגודדו"? עיי"ש שהאריך. והחת"ס (ה. ד"ה מגילה) תירץ, דבאמת צריך לצאת חוץ לעיר, ולקרות שם.
ואם לאו - קורא עמהן, עם בני המקום שהוא שם עתה.
ומהיכן קורא אדם את המגילה ויוצא בה ידי חובתו?
רבי מאיר אומר: צריך לקרות את כולה.
רבי יהודה אומר: מ"איש יהודי".
רבי יוסי אומר: מ"אחר הדברים האלה גידל המלך אחשורוש את המן".
גמרא:
אמר רבא: הא דאמרן דבן כרך שהלך לעיר ועתיד לחזור למקומו - קורא בט"ו, לא שנו אלא כשעתיד לחזור לכרך בלילי ארבעה עשר, שיצא מהעיר קודם עלות השחר, דאז אינו צריך לקרות עמהם בלילי י"ד, אף על פי שעדיין הוא שם, שהרי אינו פרוז אפילו ליום אחד, שהרי ביום כבר לא יהיה שם.
אבל אם אין עתיד לחזור בלילי י"ד, אף על פי שעתיד לחזור ביום, הוי פרוז בן יומו, וחשיב פרוז, ולהכי קורא עמהן בליל י"ד וביום י"ד.
והוא הדין להיפך, בבן עיר שהלך לכרך. אם עתיד לחזור בליל ט"ו, שלא יהא שם כלל ביום ט"ו, הרי לא הוי מוקף אפילו ליום אחד, ולהכי קורא בכרך כמקומו, ביום י"ד. אבל אם אין עתיד לחזור בליל ט"ו, אין קורא בי"ד, אלא ממתין וקורא עם בני הכרך בט"ו, שהרי הוא מוקף בן יומו  72 .

 72.  כך היא שיטת רש"י. דס"ל, דאם דעתו להשאר באותו מקום עד שיאור היום - נטפל עמהם. (ובשעה"צ סי' תרפ"ח ס"ק י"ז כתב, דיש אחרונים שכתבו, דלא די במה שכוונתו להשאר מעט בתחילת היום, אלא בעינן שיתכון להשאר ביום שיעור זמן שיוכל לקרות המגילה באותה עת). ושיטת הרא"ש, דבין בן עיר שהלך לכרך, ובין בן כרך שהלך לעיר - תליא ביום י"ד. שאם בן כרך היה בליל י"ד ומקצת היום בעיר - קורא עמהן. וכן בן עיר, אם היה בכרך בליל ומקצת י"ד - חיובו בט"ו (ובחזו"א נקט, דתליא במחשבתו בכניסת יום י"ד. דאם נתכוין להתעכב בכרך עד הבוקר, נפטר מי"ד וחשיב מוקף), ואפילו אם יחזור באותו היום לעירו. אמנם איתא בט"ז בסק"ו, דצריך להתעכב בכרך ולקרוא עמהן, ולא לקרוא בעיר בט"ו. והריטב"א כתב, דאם בן עיר מתעכב בכרך עד י"ד בבוקר, כייפינן ליה להתעכב שם ולקרות עמהן בט"ו. ולפ"ז, בן עיר שיצא בליל י"ד לכרך, וישהה שם בי"ד כשיאור היום, חייב לקרות בט"ו - אף אם חזר לעיר. וקשה ע"ז מהירושלמי, דאיתא התם דבן כרך שעקר דירתו לעיר בליל ט"ו - נפטר לגמרי ! וכך הקשה הקרבן נתנאל (אות ש'), וכתב דהבבלי חולק על הירושלמי. עיי"ש. וידוע לתרץ, דבן עיר שחל עליו דין מוקף בן יומו, לא נפקע ממנו דין מוקף בשובו לעירו, דתליא דינו במקום שהותו בי"ד, ולא כמקום מגוריו. משא"כ בן כרך שעקר דירתו לעיר בליל ט"ו, נפקע חיובו שחל עליו מחמת מגוריו, ועתה כבר אינו נחשב בן כרך (וע"ע בט"ז סי' תרפ"ח סק"ו, ובמ"א בתחילת סי' תרפ"ז, ובמ"ב ס"ק ג'). והפמ"ג במשבצ"ז מסתפק, מה יהיה הדין בבן עיר שהלך למקום שקורין בו בב' הימים מספק. וכתב דבי"ד ודאי חייב מספק, ולענין ט"ו, כשדעתו לחזור בט"ו משיאיר היום, לדעת רש"י חייב לקרוא גם בט"ו, כדין מוקף ב"י. אבל להרא"ש - פטור מקריאת ט"ו. והרי"ף כתב: "אמר רבא, לא שנו אלא שעתיד לחזור בליל י"ד, ונתעכב ולא חזר וכו"'. והביאו הרא"ש. עיי"ש. ודעת בעה"מ (כפי שביאר החזו"א ריש סי' קנ"ב), דס"ל להרי"ף, דהאי דבן עיר שהלך לכרך - נתחייב לקרות בט"ו, היינו דווקא אם אכן נתעכב לט"ו. ואף שחשב להיות בכרך רק בי"ד, ולחזור בט"ו. אבל אם לא חשב להיות בכרך אף בי"ד, הוי כבן עיר, אף אם נתעכב לבסוף בכרך עד ט"ו. והרמב"ן במלחמות כתב שהרי"ף נוקט דתליא במחשבתו, אם חשב להתעכב במקום שהלך לשם. ולכן, בן כרך שחשב לחזור בליל י"ד, ונתעכב בעיר בבוקר י"ד, פטור מקריאה בי"ד. וכן בן עיר שהיה בכרך בליל ט"ו, וחשב להשאר שם בבוקר, ונמלך וחזר לעירו, נתחייב כבן כרך, וקורא בעירו בט"ו. והראב"ד סובר כדעת הרא"ש, אלא שמוסיף, שכדי להתחייב בט"ו - צריך להיות בכרך בליל ט"ו, אבל אלא"ה - פטור גם מקריאת ט"ו. ובחזו"א (קנ"ב סק"א, ד"ה ודעת) כתב בדעת הראב"ד, דתליא בדעתו. שדווקא אם הי' דעתו להתעכב בכרך עד שיאור יום ט"ו - מתחייב עמהן. וכתב הרא"ש, דתלוי במה שהיה בדעתו בעת שיצא מביתו. וכתב החזו"א דלאו דווקא הוא, אלא דהזמן הקובע הוא תחילת ליל י"ד. וכן איתא בריטב"א.
אמר רבא: מנא אמינא לה להא, דפרוז או מוקף בן יומו - קורא עמהן?
דכתיב: "על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות". מכדי כתיב כבר: "היהודים הפרזים", למה לי למיכתב תו: "היושבים בערי הפרזות"? אלא, הא קמשמע לן, דפרוז בן יומו - נקרא פרוז  73  .

 73.  בשו"ת חתם סופר (או"ח סי' קצ"ד) הביא שהקשו, הא אמרינן בפרק חלק (סנהדרין קי"ב ע"א) גבי עיר הנידחת, ד"יושבי העיר" - היינו שישבו בה ל' יום. ומסקינן התם דבי"ב חודש - נקרא "בני העיר", ובל' יום - נקראין "יושבי העיר". וא"כ הכא, אי הוה כתיב רק "היהודים הפרזים", סד"א דדווקא אלו שישבו בה י"ב חודש, ואצטריך "הישבים" למימר דאפילו היה בה רק ל' יום קורא עמהן. ומנלן דפרוז בן יומו נקרא פרוז? עיי"ש שהאריך.
אשכחן פרוז. מוקף בן יומו דחשיב מוקף - מנא לן?
ומהדרינן: סברא הוא. מדפרוז בן יומו - קרוי פרוז, מוקף בן יומו נמי קרוי מוקף. ואמר רבא: בן כפר, שדינו שמקדים ליום הכניסה, וקרא כבר בזמנו  74 , שהלך לעיר, שדינה לקרות בי"ד, והיה שם בליל י"ד, בין כך ובין כך, בין שעתיד לחזור קודם שיאור היום, ובין שאינו עתיד לחזור - קורא עמהן בלילה  75 .

 74.  כך פירש רש"י. ובתוס' הרא"ש הביא, דר"י לא פירש כן, דבכה"ג שכבר קרא - אין צריך לקרות שוב בעיר. אלא דווקא כשלא קרא במקומו, והיה בעיר ביום הכניסה, וחשב להשאר שם בליל י"ד, אזי חייב לעמוד שם גם ביום י"ד, ולקרוא עמהם.   75.  כך פירש רש"י. ומשמע מדבריו, דאם חזר בלילה, אינו קורא בי"ד. אבל הריטב"א כתב, דמחייבינן ליה להתעכב בעיר ולקרוא שם ביום, דדינו עתה כבן עיר. ואף אם חזר בלילה - קורא בי"ד. ועיי' בתוס'.
מאי טעמא?
משום דהאי בן כפר, מעיקרא דדינא כבני העיר בעי למקרי, שהרי פרוז הוא, ורבנן הוא דאקילו על בני הכפרים שיוכלו לקרוא ביום הכניסה, כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם בכרכין  76  .

 76.  ולעיל (ד' ע"ב) אמרינן במסקנה דטעמא מפני שמספקין. ועיי' בטורי אבן.
אם כן, הני מילי דאקילו עלייהו שאין צריכין לקרות בי"ד, היינו כי איתיה בדוכתיה בליל י"ד. אבל כי איתיה בעיר בליל י"ד, כבני העיר בעי למקרי, שהרי ממילא הוא שם, ואין שייכת התקנה.
איתיביה אביי: בן כרך שהלך לעיר - בין כך ובין כך קורא כמקומו. ואיכא למתמה אהך ברייתא: בן כרך סלקא דעתך דבין כך ובין כך קורא כמקומו? והא באם עתיד לחזור למקומו מבעוד יום תליא מילתא, כדאמרן לעיל! אלא לאו, בבן כפר מיירי ברייתא, וחזינן דבן כפר תמיד קורא כמקומו!?
ומתרצינן: וכי לאו תרוצי מתרצת ללישנא דברייתא, ואמרת דלא מיירי בבן כרך אלא בבן כפר? אם כן, שני נמי ותני בברייתא "קורא עמהן", ולא "קורא כמקומו".
שנינו במשנתינו: מהיכן קורא אדם את המגילה וכו'.
תניא, רבי שמעון בן יוחאי אומר: מ"בלילה ההוא נדדה שנת המלך".
אמר רבי יוחנן: וכולן, כל הני תנאי שנחלקו מהיכן קורא את המגילה, מקרא אחד דרשו. דכתיב: "ותכתב אסתר המלכה ומרדכי היהודי את כל תוקף", חזינן שהקפיד הכתוב להזכיר את כל תוקף.
ובהכי איפליגו:
מאן דאמר דצריך לקרות את כולה, סבר ד"כל תוקף" היינו תוקפו של אחשורוש, והרי מתחילת המגילה עד סופה מוזכר תוקפו.
ומאן דאמר מ"איש יהודי" - תוקפו של מרדכי.
ומאן דאמר מ"אחר הדברים האלה" - תוקפו של המן.
ומאן דאמר מ"בלילה ההוא" - תוקפו של נס  77  .

 77.  רש"י בפירוש המגילה כתב: "את כל תקף - תקפו של נס של אחשורוש, ושל המן, ושל מרדכי ושל אסתר". ולכאו' כתב דלא כחד מהנך תנאים, אלא נקט כולהו יחד, וגם הוסיף את אסתר ! וכתב הרנת יצחק, דהנה כתבו המפרשים, דהא דצריך לקרות את כולה, היינו משום שעל כל פרט בפני עצמו - אפשר לומר שהיה על פי טבע. ורק ע"י צירוף כל המאורעות יחד - יש לראות שהכל עפ"י השגחה ונס. וא"כ י"ל, דבאמת פסק רש"י כר"מ, דצריך לקרותה כולה. אלא שרש"י בא לבאר, דבאמת גם ר"מ ס"ל בעיקר הדבר כרשב"י, דצריך לקרות תוקפו של נס. אלא דצריך לקרות תוקפם של כולם, משום דרק ע"י קריאת כולה - רואין תקפו של נס.
רב הונא אמר מהכא, בהאי קרא איפליגו. דכתיב: "ומה ראו על ככה ומה הגיע אליהם". ופירושא דהאי קרא, דהמגילה נכתבת ונקראת להודיע לדורות "מה ראו" באותו זמן לעשות מה שעשו, ומפרש "על ככה", ומפרש "מה הגיע אליהם", לעושים, לבסוף.
ובהכי איפליגו:
מאן דאמר כולה - דריש לקרא הכי: מה ראה אחשורוש שנשתמש בכלים של בית המקדש? על ככה - משום דחשיב שבעים שנין ולא איפרוק ישראל מגלותן (כדלעיל י"א ע"ב). ומה הגיע אליהם - דנשתכר וקטל את ושתי  78  .

 78.  הכא איתא שהרג אחשורוש את ושתי (והכי נמי איתא במד"ר), וכן איתא הגירסא בעין יעקב (גמ' י"ב ע"ב): "שנשחטה ערומה בשבת" (ובמהר"ש די אוזידא איתא: "נגזר עליה שתשרף ערומה"). וכתב במנות הלוי, דילפינן לה מדכתיב הכא: "אשר נגזר עליה", וכתיב בישעיהו (נ"ג ח'): "כי נגזר מארץ חיים". ובספר נפלאות חדשות, הביא בשם מוהר"ר גבריאל, דילפינן לה מדכתיב הכא: "אחר הדברים האלה כשך חמת המלך", וכתיב במשלי (ט"ז י"ד): "חמת מלך מלאכי מות". אבל הרבה מפרשים כתבו שלא הרגה, אלא רק גזר עליה שלא תבוא עוד אל המלך, עיי' במנות הלוי (א' י"ט). ועיי' בחת"ס בדרשות (ח"א דף ר"ה ע"ב).
ומאן דאמר מ"איש יהודי" דריש הכי: מה ראה מרדכי דאיקני בהמן? על ככה - דשוי המן נפשיה עבודה זרה  79 . ומה הגיע אליהם - דאתרחיש ניסא.

 79.  כתב רש"י בסנהדרין (ס"א ע"ב, ד"ה נעבד כהמן): "דאי לאו הכי, לא היה מרדכי מתגרה בו, והיה כורע ומשתחוה לו".
ומאן דאמר מ"אחר הדברים האלה" דריש הכי: מה ראה המן שנתקנא בכל היהודים? על ככה - משום דמרדכי לא יכרע ולא ישתחוה. ומה הגיע אליהם - ותלו אותו ואת בניו על העץ.
ומאן דאמר מ"בלילה ההוא" דריש הכי: מה ראה אחשורוש להביא את ספר הזכרונות? על ככה - משום דחשב: מאי האי דזמינתיה אסתר להמן בהדיה למשתה (כדלעיל ט"ו ע"ב). ומה הגיע אליהם - דאתרחיש ניסא.
אמר רבי חלבו אמר רב חמא בר גוריא אמר רב הלכה כדברי האומר שצריך לקרות את כולה.
ואפילו למאן דאמר דסגי למקרי מ"איש יהודי", על כל פנים צריכה שתהא כתובה כולה לפניו.
ואמר רבי חלבו, אמר רב חמא בר גוריא, אמר רב: מגילה נקראת "ספר", דכתיב: "ונכתב בספר". ונקראת גם "אגרת"  80  , דכתיב: "את אגרת הפורים"  81 .

 80.  כתב הר"א אבן עזרא (הובא במהר"ש די אוזידא, ט' כ"ו), ד"אגרת" הוא מלשון הכתוב (משלי ו' ח'): "אגרה בקיץ מאכלה". והיינו, שהיא אוגרת ואוספת דברים הרבה.   81.  כתב הריטב"א (ד"ה מנא ה"מ), דלענין דברים שבגופה, כגון שרטוט ודיו - עשאוה כספר. ולענין דברים שחוץ לגופה, כגון לקראה בין עומד ובין יושב - עשאוה כאגרת. וגבי תפירה, שאינה ממש מגופה ולא מחוץ לגופה לגמרי, הויא כספר וכאגרת, וכדלהלן. וכ"כ הר"ן. ועיי"ש שדן לענין עבוד הקלף, אי בענין לשמה כס"ת, או דלמא כיון שאין דבר זה ניכר בגוף המגילה, לא חשיב דבר שבגופה. עוד כתב הריטב"א, דכיון שנקראת אגרת, נהגו לקרותה בלי פיסוק טעמים, ובלא הפסק פסוקים. וכ"כ בתוס' הרא"ש, דמה"ט הר"ר יונה קראה פעם בנגונים שונים. וגם להכי יש בני אדם שקורין אותה ומדלגין טעם הקריאה. ובשבלי הלקט קצ"ח הביא בשם הר"א אבן עזרא, שלא להפסיק בסוף פסוק. וכ"כ הרוקח, דהמנהג הוא שלא לנשום בין פסוק לפסוק, לפי שנקראת אגרת (ועיי' במ"ב סי' תר"צ סקנ"ב, שכתב שבכל המגילה יפסיק בין פסוק לפסוק רק כדי נשימה, מפני שצריך לקרותה כאגרת).
מהאי דנקראת ספר, ילפינן שאם תפרה בחוטי פשתן - פסולה. אלא צריך לתפרה דווקא בגידין, כדין ספר תורה  82  (דאיכא מאן דאמר הכי במס' מכות י"א ע"א).

 82.  כתב הר"ן, דהאי דילפינן מגילה מספר תורה, היינו דווקא לדברים הפוסלין בס"ת, כגון תפירה בחוטי פשתן. אבל דברים שאין פוסלין בס"ת, כגון אורך השיטין ומניין הדפים וכו', במגילה כשר - ואפילו לכתחילה. אבל בשו"ת מהר"ם מרוטנברג (סי' שנ"א וסי' קפ"ג) הביא, דבתשובת רבינו תם כתב, דאף לעניין מניין השיטין - יש לה דין ס"ת. אבל מהר"ם מסיק, דאין להקפיד במנין השורות. עיי"ש.
ומהאי דנקראת אגרת, דמשמע שאינה חמורה כספר תורה  83 , ילפינן שאם הטיל בה שלשה חוטי גידין, אף על פי ששאר המגילה תפורה בחוטי פשתן - כשרה  84 . אמר רב נחמן: ובלבד שיהו חוטי הגידין משולשין, דהיינו, שיהא מראש הספר עד תפירת הגיד הראשון - כמרחק שמהגיד הראשון עד הגיד השני.  85  וכן מן הגיד השני לשלישי, וכן מן הגיד השלישי - עד סוף הספר  86 .

 83.  הר"ן כתב, דה"ט, משום שכן דרך האגרות, שאין תופרין בהן אלא מעט.   84.  אבל ספר תורה, אם תפר מקצתו בחוטי פשתן - פסול. כך פירשו מקצת הראשונים. אבל מהרמב"ם (פ"ב הי"א) משמע, שהחידוש שילפינן מדנקראת המגילה אגרת הוא - שאינה צריכה להיות כולה תפורה, אלא אם הטיל בה ג' חוטי גידין - כשרה. משא"כ בס"ת, שצריך שיהא תפור כולו. ולפ"ז, אף מגילה, אם תפר מקצתה בחוטי פשתן - פסולה.   85.  כתב המ"ב (סי' תרצ"א ס"ק כ"א) בשם הח"א, דאם תפר את כולה בגידין, אין צריך לדקדק במנין התפירות.   86.  וכתב בשו"ע (סי' תרצ"א ס"ו), דמפני שיש בעניין זה פירושים שונים (והיינו, פירוש רש"י שהבאנו בגמ'. ושיטת הרי"ף, דעושה שתי תפירות בשני ראשי היריעה, ואחת באמצעה ממש. ושיטת הרמב"ם, שעושה ג' תפירות בראש היריעה, וג' בסופה, וג' באמצעה) צריך לצאת ידי כולם. ולכן יעשה ג' תפירות בראשה של היריעה, וג' סופה, וג' באמצעיתה. ותפירה אחת בחלק הרביעי (כי צריך לשער את היריעה, כאילו נחלקה לד' חלקים) מצד זה, ותפירה אחת בחלק הרביעי מצד האחר. ובזה יצא ידי כל השיטות. (ועיי' במהר"ם שיף שהאריך בעניין זה).
אמר רב יהודה אמר שמואל: הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים, שהיתה מחוברת לספרים אחרים באותה גלילה - לא יצא, משום דבעינן שתהא איגרת לעצמה, דבהכי מיפרסם ניסא טפי, דאם היא בין הכתובים - נראה כקורא במקרא.
אמר רבא: לא אמרן דלא יצא, אלא דלא מחסרא (קצרה) ומייתרא (או ארוכה) המגילה יותר משאר הקלפים המחוברים אליה - פורתא, אבל אי מחסרא ומייתרא פורתא - לית לן בה, שהרי יש לה היכר לעצמה  87 .

 87.  מכאן מוכיח הריטב"א כדברי רב האי גאון, דצריך לפושטה כאגרת כשקוראה. דאלא"ה, אלא קוראה כשהיא כרוכה כס"ת, הרי לא מנכר מלתא. ובספר המנהיג הביא, דשיטת ר' נסים גאון, דכשקוראה בציבור - כורכה כס"ת. ועיי' ברנת יצחק מה שכתב בביאור שיטה זו.

דרשני המקוצר[עריכה]