פרשני:בבלי:מגילה כא א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מגילה כא א

חברותא[עריכה]

שנינו במשנתינו: ולעריפת העגלה.
מנלן?
אמרי דבי רבי ינאי: משום ד"כפרה" כתיב בה ("כפר לעמך ישראל") - כקדשים, והקרבת קדשים, הא ילפינן לעיל דביום היא.
שנינו במשנתינו: ולטהרת מצורע.
מנלן?
דכתיב: "זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו".
שנינו במשנתינו: כל הלילה כשר לקצירת העומר וכו'.
מנלן? דאמר מר: קצירה וספירה - בלילה, והבאה - ביום (וילפינן לה במס' מנחות ס"ו ע"א מקראי).
שנינו במשנתינו: ולהקטר חלבים ואברים.
מנלן?
דכתיב: "על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר".
שנינו במשנתינו: זה הכלל, דבר שמצותו ביום כשר כל היום.
והוינן בה: האי דקתני זה הכלל - לאתויי מאי?
ומבארינן: לאתויי סידור בזיכין וסלוק בזיכין  119  (שתי כפות מלאות לבונה) הבאים עם לחם הפנים, שנעשה דווקא ביום, וכרבי יוסי.

 119.  האי דנקט סידור וסילוק בזיכין, ולא נקט סידור וסילוק הלחם, היינו משום דפשיטא מלתא דכי הדדי נינהו, ולאשמועינן, דאפילו סידור בזיכין שלא בזמנו - פוסל. ריטב"א.
דתניא: רבי יוסי אומר: אם סילק את המערכה הישנה של לחם הפנים בשחרית (בשחר), וסידר את המערכה החדשה ערבית  120  - אין בכך כלום, אף על פי שהיה במשך היום זמן שהיה השלחן בלא לחם.

 120.  האי ערבית - לא בערב ממש קאמר, אלא לפנות היום. דהא כתיב: "ביום השבת יערכנו". וגם במשנה משמע דכשר כל היום דווקא, ולא בלילה. רש"ש.
ומה אני מקיים "ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד", דמשמע שצריך שיהא תמיד לחם על השלחן?
מהאי קרא ילפינן שלא ילין  121  השולחן בלילה בלא לחם (ורבנן פליגי התם אדרבי יוסי, וסברי דאף ביום אסור שיהא השלחן בלא לחם).

 121.  כך נראה שהיתה גירסת רש"י הכא, וכן הוא בגמ' מנחות. אבל הגירסא בגמ' שלפנינו "שלא יהא".
שנינו במשנתינו: דבר שמצותו בלילה - כשר כל הלילה.
והוינן בה: האי כללא - לאתויי מאי?
ומבארינן: לאתויי אכילת פסחים, שמצותה כל הלילה, ודלא כרבי אלעזר בן עזריה.
דתניא, כתיב: "ואכלו את הבשר בלילה הזה". אמר רבי אלעזר בן עזריה: נאמר כאן: "בלילה הזה", ונאמר להלן גבי מכת בכורות: "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה". מה להלן - עד חצות, כדכתיב התם: "כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים וגו'", אף כאן - עד חצות דווקא מותר לאכול את קרבן הפסח, ותו לא  122 .

 122.  אמנם גם לשיטת חכמים עשו סייג, ואוכלין רק עד חצות. ורשב"ג פליג, ואית ליה דאוכלין כל הלילה. ועיי' בתוס' (ד"ה לאתויי), שכתבו, דנראה דהלכה כראב"ע, ולהכי צריך למהר לאכול מצה בלילי פסחים קודם חצות. ושמא דווקא בקדשים עשו רבנן סייג, אבל באכילת מצה - לא. ועיי' בצל"ח בברכות (ט' ע"א).

מתניתין:

הקורא את המגילה, יכול לקראה בין עומד ובין יושב  1  .

 1.  רש"י והר"ן והריטב"א סוברים, דאין צריך לעמוד בקריאה אפילו לכתחילה. אבל בטור (סי' תר"צ) איתא: "בין עומד בין יושב - יצא". משמע דיצא בדיעבד, אבל לכתחילה - צריך עמידה. וכתב הב"ח, דלפי זה, בקריאת התורה - אפילו בדיעבד לא יצא בישיבה. דהא איתא בגמ': "מה שאין כן בתורה". אמנם המג"א (סי' קמ"א) פליג עליה. וברמב"ם (פ"ב מהל' מגילה הל"ז) ובשו"ע איתא: "אבל לא יקרא בצבור יושב לכתחילה מפני כבוד צבור". ועיי' בבה"ל שם, שהביא בשם המטה יהודא, דסמיכה מותר. וכתב, דנראה דבשעת הדחק - יש לסמוך על זה. ועיי' בלחם משנה שדן בשיטת הרמב"ם, אי ביחיד קורא בישיבה לכתחילה, או דווקא בדיעבד. ועיי' בטורי אבן.
בין אם קראה אחד, ובין אם קראוה שנים יחד - יצאו. ולא אמרינן הכא: "תרי קלי לא משתמעי" (והטעם יבואר בגמ').
מקום שנהגו לברך לאחר קריאת המגילה - יברך  2  . והיכא דנהגו שלא לברך - לא יברך. כלומר, אין צריך לברך.

 2.  הריטב"א הביא, דבירושלמי (פ"ב ה"א) איתא, דרשאי להיות אחד קורא ואחד מברך. והיינו דווקא בברכות שלאחריה, אבל שלפניה - קורא עצמו חייב לברך. אבל בהגהת אשר"י כתב בשם או"ז, דאפילו לפניה יכול אחר לברך. והיינו, דנחלקו הראשונים בברכות שאחריה, אי הוו על הקריאה, או דהוו על הנס. עיי' בר"ן וברשב"א בברכות (דף י"א). אבל הברכות שלפניה - ודאי אקריאה קאי. וטעם האו"ז, משום דשומע - כעונה. ועיי' בעמק ברכה עמ' מ"ה ובזכרון שמואל סי' ל"ג. עוד כתב הריטב"א, דמה שנהגו לכתוב הברכות בגופה של מגילה - אין בכך כלום. והכור לזהב דייק כן מהירושלמי, דאיתא התם: "ומעשה בר"מ, שקראה מיושב, ונתנה לאחר ובירך אחריה". דלאיזה צורך נתנה לזה שבירך? אלא ודאי דהברכות היו כתובות בה. ובמחבר (סי' תרצ"א סק"ט) משמע דלא יכתבן לכתחילה במגילה, וכ"כ שם המ"ב.
בימי שני וחמישי, ובשבת במנחה, שתקן עזרא  3  שיהו קורין בתורה, קורין שלשה קרואין, כהן לוי וישראל. אין פוחתין מהן, משלשה קרואין, ואין מוסיפין עליהן.

 3.  כך פירש רש"י. ותמה הברכי יוסף, הא במס' בבא קמא (פ"ב ע"א) מסקינן, דמשה תיקן קריאת התורה, ועזרא רק תקן שיקראו ג' גברי י' פסוקין !
ומאי טעמא דאין מוסיפין עליהן?
בשני וחמישי - משום בטול מלאכה, שהרי ימי מלאכה הן.
ובשבת - משום שכל היום היו רגילין לדרוש, והיו מתפללין מנחה רק סמוך לחשכה, ואם יוסיפו על הקרואין, יקשה לציבור העיכוב.
וכן, אין מפטירין  4  בנביא  5  בהני זימני, משום הני טעמי. בשבת - משום דטורח הוא לציבור. ובשני וחמישי - משום ביטול מלאכה.

 4.  בטעם ההפטרה בנביא, הביא התוי"ט (פ"ג מ"ד), דבספר התשבי כתב, שמצא כתוב, שאנטיוכוס הרשע גזר על ישראל שלא יקראו בתורה ברבים. מה עשו ישראל, לקחו פרשה א' מהנביאים שענינה דומה לאותה פרשה - וקראוה. ועתה, אעפ"י שבטלה הגזירה - המנהג הזה אינו בטל.   5.  והביא הר"ן: "כתב רב האי גאון, שמנהגות חלוקות הן בענין להפטיר בשבת במנחה, ועדיין יש בפרס ומדי הפטרות ידועות לשבת במנחה וכו"'. עיי"ש. ועיי' בתוס' ד"ה הקורא.
הפותח והחותם בתורה - מברך לפניה ולאחריה. כלומר, הפותח - מברך לפניה, והחותם - מברך לאחריה, ושאר הקרואין לא מברכין כלל  6  (וטעם מנהגנו שכל העולים מברכים - יבואר בגמרא). בראשי חדשים ובחולו של מועד, קורין ארבעה. אין פוחתין מהן, ואין מוסיפין עליהן, משום דאיכא בהני זימני ביטול מלאכה, דאף בחולו של מועד - מלאכת דבר האבד מותרת. ואין מפטירין בנביא משום האי טעמא גופיה (דביטול מלאכה).

 6.  כתב הר"ן, דהיינו משום שכולה חדא מצוה היא.
ואף בימים אלו, שמוסיפין בהם קרואין, רק הפותח והחותם בתורה - מברך לפניה ולאחריה, ואין הקרואין הנוספים מוסיפין ברכה לפניה ולאחריה  7 .

 7.  עפ"י תוס' ד"ה הפותח.
זה הכלל:
כל שיש בו מוסף ואינו יום טוב - קורין ארבעה, והיינו, ראש חודש וחולו של מועד  8 . ובימים אלו, אין פוחתין, ואין מוסיפין, ואין מפטירין - וכדלעיל.

 8.  כתב הרא"ש במס' מועד קטן (פ"א סי' א'), דהכא משמע, דאין איסור מלאכה מדאורייתא בחולו של מועד, מדאינו יום טוב. ועוד, מדכייל ליה בהדי ראש חודש, דאין בו איסור מלאכה - אלא מנהג לנשים. ועיי"ש דמסיק, דמלאכת חול המועד לא מתסרא - אלא מדרבנן. וכ"כ התוס' במס' חגיגה (י"ח ע"א, ד"ה חולו של מועד). אמנם הביאו שם התוס', דגבי הא דאיתא במס' פסחים (קי"ח ע"א): "כל המבזה את המועדות - כאילו עובד עבודה זרה", וילפינן לה התם מקרא, כתב הרשב"ם: "כגון עושה מלאכה בחולו של מועד". וכתבו התוס', דהא ליתא, דהא מדרבנן הוי !
ביום טוב - קורין חמשה.
ביום הכפורים - קורין ששה.
בשבת - שבעה.
ובימים אלו, אין פוחתין מהן, אבל מוסיפין עליהן  9 , ומפטירין בנביא.

 9.  כתב התוי"ט, דאכולהו קאי. שבכולן מוסיפין - אם ירצו. אבל הר"ן כתב, דדווקא בשבת מוסיפין, משום דליכא יומא דעדיף מיניה. ועיי' בתוס' רעק"א שתמה על זה, ונשאר בצע"ג. ובשו"ת הריב"ש (סי' פ"ד) הביא דיש מפרשים כהר"ן, דדווקא בשבת מוסיפין. אבל ביו"ט - אין מוסיפין, שלא להשוותו לשבת. וכתב, דלפי זה, בשמחת תורה, היה אסור להוסיף. ומסיק, דשרי להוסיף גם ביו"ט. והכי נמי איתא ברמב"ם (פי"ב מהל' תפילה הלט"ז). והרמ"א (סי' רפ"ב ס"א) כתב, דנהגו לא להוסיף ביום טוב, מלבד בשמחת תורה, דנהגו להוסיף. וכתב שם המשנה ברורה, דהיינו טעמא, כדי שיזכה כל אחד לקרוא בתורה בעת סיום התורה. ומשו"ה, אוקמי אדינא, כרוב הפוסקים, שמתירין להוסיף ביו"ט.
ואף שמוסיפין בימים אלו קרואים, רק הפותח והחותם בתורה - מברך לפניה ולאחריה.
גמרא:
תנא: מה שאין כן בקריאת התורה, שאין קוראה בציבור - אלא מעומד  10 .

 10.  המאירי הביא, דבירושלמי (פ"ד ה"א) איתא, דאסור אפילו בסמיכה. דכשם שניתנה התורה באימה, כך צריך לנהוג בה באימה. וכתב, דמכאן סמכו קצת חכמים למחות על החזן שסומך על הבימה. אלא, שאפשר לסמוך על הא דאיתא להלן: "משמת ר"ג ירד חולי לעולם וכו"'. וכן בתוס' בזבחים (י"ט ע"ב, ד"ה עמידה) כתבו שלא לסמוך. וכן פסק המחבר (סי' קמ"א סעיף א'), דאסור לסמוך, אלא אם כן הוא בעל בשר (והמ"ב הוסיף, דה"ה חולה או זקן). ועיי"ש עוד מש"כ במ"ב.
מנהני מילי?
אמר רבי אבהו: דאמר קרא, דאמר ליה קודשא בריך הוא למשה: "ואתה פה עמד עמדי", וכי הא דדייק ואמר רבי אבהו: אלמלא מקרא כתוב - אי אפשר לאומרו. כביכול - אף הקדוש ברוך הוא בעמידה. דהא אמר הקדוש ברוך הוא למשה "עמד עמדי", וכביכול עמד אף הוא כאדם.
חזינן דבעינן עמידה כשקורא ומשמיע לאחרים, דהא הקב"ה עמד כשהשמיע למשה  11 .

 11.  כך פירש התוי"ט. עיי"ש. והמהרש"א פירש, דהא דבעינן עמידה, ילפינן לה רק מהך דכתיב: "ואתה פה עמד עמדי". והך דמייתי: "אלמלא מקרא כתוב וכו' כביכול אף הקב"ה בעמידה", איצטריך ליה באידך דרבי אבהו, לאשמועינן דאף הרב - בעמידה.
ועוד דייק ואמר רבי אבהו מהאי קרא: מנין לרב שלא ישב על גבי מטה, וישנה לתלמידו היושב על גבי קרקע  12  , אלא, או ישבו שניהם על גבי המטה, או שניהם על גבי קרקע,

 12.  הביא המאירי, דכתבו התוס' (אינם לפנינו), דהיינו דווקא בגירסא, אבל לעיין בסברא - רשאי הרב לישב למעלה.
שנאמר: "ואתה פה עמד עמדי". חזינן דתרווייהו, הרב והתלמיד, צריכין להיות באותו מקום בישיבתם או בעמידתם.
תנו רבנן: מימות משה ועד רבן גמליאל, לא היו למדין תורה - אלא מעומד  13  .

 13.  הקשה הרשב"א, הא אמרינן בב"מ (פ"ד ע"ב), דר"ג (כך גרס הרשב"א. אבל לפנינו הגירסא רשב"ג. ועיי' בקרבן נתנאל, שכתב משום כך, שתלמיד טועה כתב כן בשם הרשב"א) וריב"ק הוו יתבי אספסלי וכו', חזינן דבימי ר"ג למדו תורה מיושב, והכא אמרינן דעשו כך רק משמת ר"ג ! ? עיי"ש. והשפת אמת כתב, דאפשר דהיינו דווקא בתורה שבכתב, אבל תורה שבע"פ - היו לומדין מיושב.
משמת רבן גמליאל - ירד חולי לעולם, והיו למדין תורה מיושב מחמת חולשה.
והיינו דתנן: משמת רבן גמליאל - בטל כבוד תורה  14  .

 14.  ביאר בילקוט הגרשוני, דכוונת חז"ל, דעד זמנו של ר"ג היו למדים מעומד, כלומר, שהיתה להם אפשרות לפרנס את עצמם (כדאיתא בחז"ל על הפסוק: "ואת כל היקום אשר ברגליהם" - זה ממונו של אדם, שמעמידו על רגליו). והיות ולא היו צריכים שום חיזוק מאחרים, היו מכובדים בעיני העם, והיו דבריהם נשמעים. אבל משמת ר"ג, ירד חולי לעולם. כלומר, שלא היה להם ממון - שמעמיד את האדם על רגליו, והיו למדים מיושב. כלומר, שהיו נסמכין על בעלי בתים, שתמכו בידם כדי שיוכלו לישב באהלה של תורה. ועי"כ בטל כבוד תורה, כי חכמת המסכן בזויה, ודבריו אינם נשמעים. וזהו שאמרו: משמת ר"ג - בטל כבוד תורה.
כתוב אחד אומר במשה: "ואשב בהר". וכתוב אחד אומר: "ואנכי עמדתי בהר". קשו קראי אהדדי!?
אמר רב: עומד - ולומד מפי הגבורה, יושב - ושונה שוב לבדו מה שלמד.
רבי חנינא אמר: לא עומד ממש היה, ולא יושב ממש, אלא שהיה שוחה  15  .

 15.  כמשתחוה, ואפשר דהיינו משום כבוד שכינה. מהרש"א.
רבי יוחנן אמר: באמת עומד היה, והאי דכתיב: "ואשב בהר" היינו שנתעכב שם, שאין ישיבה - אלא לשון עכבה (עיכוב). שנאמר: "ותשבו בקדש ימים רבים", והיינו, שנתעכבו שם ימים רבים.
רבא אמר: רכות, דברים רכים ונוחין שקל לאדם לשמען - שמען משה מעומד, וקשות - שמען מיושב.
שנינו במשנתינו: קראה אחד קראוה שנים יצאו וכו'.

דרשני המקוצר[עריכה]