פרשני:בבלי:מגילה כה א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מגילה כה א

חברותא[עריכה]

"יברכוך טובים"  113 , הרי זו דרך המינות. מפני שאומר שדווקא טובים יברכו לה', ואינו כולל רשעים בשבחו של מקום  114 . וחכמים למדו מהחלבנה, שמנאה הכתוב בין סממני הקטורת למרות שריחה רע, שצריכין להיות כולם באגודה אחת  115 .

 113.  המלאכת שלמה הביא, דפירש ר"ת, דהיינו כגון שבברכת מודים, שבמקום: "וכל החיים יודוך סלה" - אומר: "וכל הטובים יהללוך" (וכך הביא הריטב"א בשם תוס', דדווקא בתפילה איכא איסורא, אבל שלא בתפילתו - אין בכך כלום, כדכתיב בתהלים: "וחסידיך יברכוך". וכתיב נמי: "אך צדיקים יודו לשמך"). ובתוס' הרא"ש כתב, שר"ת היה רגיל לשלוח לבני אדם בכתבים של רשות: "ועל כן יברכוך טובים". אמנם הביא הריטב"א, דיש מפרשים, שהאיסור הוא כשאומר לחבירו: "יברכוך טובים", והיינו משום שכשאומר בלשון רבים - משמע כשתי רשויות.   114.  המאירי מביא, דהקשו על פירוש רש"י, הא כתיב בתהלים: "וחסידיך יברכוך"? ותירצו, דהא כתיב ברישא דההוא קרא: "יודוך ה' כל מעשיך".   115.  כך פירש רש"י. והר"ן פירש, דבאותו זמן היו אפיקורסין שהיו מאמינין בב' רשויות, אחד מיטיב, ואחד מריע. והאומר "יברכוך טובים", משמע, יברכוך אותן שאתה מיטיב להם. והרי זו אפיקורסות, שנראה שאינו אלוה אלא להם (והכי איתא בירושלמי פ"ד ה"י, עיי"ש). והטורי אבן הביא, דרבינו יונה (בסוף פ"ה דברכות) פירש דה"ק: הטובים, דהיינו אותם שהשפעת עליהם טובה, הם יברכוך. וזה דרך אפיקורס, שאומר דמשום דכתיב: "ואכלת ושבעת וברכת", דוקא השבעים יש להם לברך, ולא לאחרים (והריטב"א כתב, דדרך מינות הוא זה שאומרים שאינו חייב לברך עד שישבע, והרי חכמים דקדקו עד כזית ועד כביצה. והכי איתא בעוד ראשונים). עוד פירש המאירי, דה"פ ד"יברכוך טובים": הטובים, דהיינו השלוים והשקטים מדאגות ואנחות - הם יברכוך. אבל העניים - במה יברכוך? והוא דרך מינות. עיי"ש שהביא עוד פירושים.
האומר: על קן צפור יגיעו רחמיך, דהיינו, שאומר: כשם שרחמיך מגיעין על קן ציפור - כך חוס ורחם עלינו,
וכן האומר: על טוב יזכר שמך, שנודה לך דווקא על טובותיך,
וכן האומר: מודים, מודים, שאומר שתי פעמים "מודים" כשכורע,
בכל הני - משתקין אותו. וטעמא מפרש בגמרא.
המכנה בעריות, שאומר שפרשת עריות דברה בכינוי (וכינוי לשון היפך הוא, שמהפך דיבורו לשבח או לגנאי), ולא נתכוונה לעריות ממש, אלא, כשאמר הכתוב: "ערות אביך וערות אמך לא תגלה"
- הכוונה למגלה קלון אביו וקלון אמו, שציוה הכתוב שלא לגלות דבר קלון שבהם  116  - משתקין אותו.

 116.  כך פירש רש"י. והרמב"ם בפירוש המשניות מפרש, דהיינו שכינה בלשון נסתר במקום לשון נוכח. שאמר במקום "אביך ואמך ואחותך" - "אביו ואמו ואחותו". ועיי' בטורי אבן שתמה עליו.
האומר: "ומזרעך לא תתן להעביר למולך" - לא תתן לאעברא בארמיותא, דהיינו, שאומר שכוונת הכתוב לומר, שלא תבוא על הנכרית, ותוליד בן לעבודה זרה - משתקין אותו בנזיפה  117  .

 117.  ובתפארת ישראל כתב, דהיינו דווקא בכה"ג, שמתרגם לא תתן לאעברא בארמיותא, דמשמע מדבריו דדווקא על הארמית אסור לבוא, אבל משאר אומות - שרי. אבל אם יתרגם שלא יבעל בת כל האומות - שפיר דמי. דכן תרגם יונתן בן עוזיאל. והתוספות יו"ט הביא, דבערוך איתא הכי: "האומר מזרעך וכו' בארמיותא. פירוש, לא תתן מזרעך באומה ידוע שמעבירין זרעם למולך, כגון ארמיים. שאתה גורם להעביר זרעך למולך. ומכלל דבריו משמע, ששאר האומות, שאין מעבירין זרעם למולך - מותר ! לפיכך משתקין אותו בנזיפה. אלא פירוש הכתוב כתנדבר"י: בישראל הבא על הגויה והוליד בן לע"ז הכתוב מדבר, דלא שנא מולך משאר ע"ז". עיי"ש.
וטעמא, שהרי הוא עוקר הכתוב ממשמעו, שהוא חוק לאמוריים להעביר בניהם לאש. וזה המתרגם: "לא תתן לאעברא בארמיותא", נותן כרת לבא על הנכרית, ומחייב חטאת על השוגג, ומיתת בית דין על המזיד (דהכי כתיב בנותן מזרעו למולך). ובאמת אינו כן  118 .

 118.  והכי הוא דינא: אם בעל נכרית בפרהסיא, בפני עשרה בני אדם או יותר, קנאין פוגעין בו (רמב"ם פי"ב מאיסורי ביאה ה"ד). ואם לא עשה בפרהסיא, אם בעל דרך זנות, לוקה מכת מרדות מדברי סופרים, גזירה שמא יבוא להתחתן בם (רמב"ם שם ה"ב). ואם בעל דרך אישות, לוקה מהתורה.
גמרא:
והוינן בה: בשלמא האומר: "מודים, מודים" משתקין אותו - משום דכשאומר כך - מיחזי כמודה לשתי רשויות.
והאומר: על טוב יזכר שמך נמי משתקין אותו, משום דמשמע על טוב - אין, יזכר שמך. ועל רע - לא. והא לאו הכי הוא, דתנן: חייב אדם לברך על הרעה ברכת ברוך דיין האמת - כשם שהוא מברך על הטובה ברכת הטוב והמטיב.
אלא האומר: "על קן צפור יגיעו רחמיך", מאי טעמא משתקין אותו?
פליגי בה תרי אמוראי במערבא: רבי יוסי בר אבין, ורבי יוסי בר זבידא.
חד אמר: היינו טעמא, מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית. שאומר שחס הקדוש ברוך הוא על העופות, ועל הבהמות לא חס  119 .

 119.  במאירי פירש להך ד"האומר על קן צפור יגיעו רחמיך וכו"', דהיינו, שהוא מייחד השגחה פרטית על בעלי חיים. ובאמת אינו כן, שהרי אמר הנביא כמתרעם: "ותעשה אדם כדגי הים" ! הורה שאין השגחה פרטית בבע"ח, רק לאדם לבדו. ועיי"ש שכתב דזהו הפירוש של "מטיל קנאה במעשה בראשית".
וחד אמר: מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים, שאומר שציוה הקדוש ברוך הוא מצוה זו - מפני שריחם על קן ציפור. ובאמת - אינן אלא גזירות, כדי להטיל עלינו עולו, ולהודיע שאנו עבדיו ושומרי מצוותיו  120 .

 120.  וכתב הרמב"ן בפירוש התורה (דברים כ"ב ו'), דהכוונה, שלא ציוה הקב"ה לעשות כן בגלל שריחם הוא על קן ציפור, אבל ודאי שטעם המצוה כדי ללמדנו את מידת הרחמנות, ושלא נתאכזר. עיי"ש.
ההוא דנחית לפני התיבה לתפילה קמיה דרבה, ואמר הכי: אתה חסת על קן צפור, אתה חוס ורחם עלינו.
אמר רבה: כמה ידע האי מרבנן לרצויי למריה!
אמר ליה אביי: והא "משתקין אותו" תנן!?
ורבה דאמר הכי - לחדודי לאביי הוא דבעא, שרצה שישיב לו כך. ובאמת לא הוה ניחא ליה.
ההוא דנחית קמיה דרבי חנינא. אמר: האל הגדול הגבור והנורא האדיר והחזק והאמיץ.
אמר ליה רבי חנינא: סיימתינהו לשבחיה דמרך?! השתא הני תלתא: "הגדול, הגבור, והנורא", אי לאו דכתבינהו משה באורייתא, דכתיב: "הקל הגדול הגבור והנורא אשר לא ישא פנים", ואתו כנסת הגדולה ותקנינהו למימר הכי (דהכי כתיב בספר עזרא: "ועתה אלקינו הקל הגדול הגבור והנורא וגו'") - אנן לא הוה אמרינן להו מדעתנו. ואת אמרת מדעתך כולי האי?!
משל, למה הדבר דומה:
לאדם, שהיו לו אלף אלפי אלפים דינרי זהב, והיו מקלסין אותו שיש לו דינרי כסף. וכי לא גנאי הוא לו?!  121  אמר רבי חנינא: הכל בידי שמים - חוץ מיראת שמים  122  , שהיא מסורה לאדם  123  להכין את לבו לכך  124  (אף על פי שהיכולת ביד הקדוש ברוך הוא להכין לבבנו אליו, כדכתיב: "הנה כחומר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל". רש"י). שנאמר: "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה"  125  .

 121.  כתב הריטב"א, דזה ראיה שאין גנותו של ש"ץ זה לפי שלא סיים שבחיו של הקב"ה, דא"כ, הול"ל "לאדם שהיו לו אלף וכו' של זהב, והיו מקלסין אותו בת"ק של זהב" ! אלא, הגנות היא, שאין שבחות אלו של בשר ודם, שהם עניינים גופניים, ממין שבחו של הקב"ה. כמש"כ הרמב"ם במורה נבוכים (ח"א פנ"ט).   122.  הקשו התוס', הא אמרינן בכתובות (ל' ע"א), הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים (דהיינו חום וקור) ? ותירצו, דהכא מיירי בתולדות האדם היאך יהיה, אם חכם או טפש, עני או עשיר, גבור או חלש. שדברים אלו נגזרים עליו, חוץ מן היראה. ואילו התם מיירי במאורעות האדם העתידים לבוא עליו אחר שנולד, שגם הם בידי שמים חוץ מצנים ופחים.   123.  כתב החזו"א, דאף שאנו מתפללים: "וישם בלבנו אהבתו ויראתו", זו בידי אדם, שכן עשה השתדלותו בתפילה. ואין אדם פועל מאומה, אלא משתדל, וחשיב כנעשה בידיו.   124.  ובאהל תורה (להאדמו"ר מקוצק) ביאר, דה"ק: "הכל בידי שמים" - שכל הדברים שבעסקי העוה"ז, אם תבקש מהקב"ה, ספק הוא אם ימלא בקשתך. "חוץ מיראת שמים", שאם תבקש - ודאי יתנו לך.   125.  עיי' באור החיים על התורה, שמבאר כוונת הכתוב, לפי שיש שתי דרגות שחפץ ה' מישראל עשות, והם זו למעלה מזו. האחת - היראה, ולמעלה ממנה - האהבה. וקאמר משה, שאין הקב"ה מבקש מהם כי אם ליראה. עיי"ש עוד. והגר"ח מולאזין ביאר (ברו"ח פ"ד מ' כ"ב, ד"ה הילודים), שכאשר יש עליו יראת ה' - אינו ירא משום דבר. אבל אם אינו ירא מהשי"ת - הוא ירא מהברואים, דהיינו חיות רעות ולסטים. ולזה קאמר משה, כיון שעל כרחו של אדם יש לו יראה, הלא טוב לו להפוך היראה לטוב, לירא מאת ה', ואז ינצל מכל היראות שבעולם. עיי"ש.
ותמהינן: מכלל דיראה מילתא זוטרתי היא!?
ומתרצינן: אין. לגבי משה רבינו - מילתא זוטרתי היא  126  . משל, למה הדבר דומה?

 126.  מקשין העולם: וכי משה לא ידע דגבי כלל ישראל - לאו מלתא זוטרתי היא? ! והביא הכלי יקר (על התורה), דיש מתרצים דה"ק: לגבי משה, דהיינו כשהיו עם ישראל אצל משה, שהיה מדריכם במידת היראה - אז מלתא זוטרתא היא. עיי"ש. ועיי' בכתב סופר על התורה מה שביאר בזה. ועיי' באור החיים. ועיי' מה שכתב בזה מהרי"ץ בהקדמת נפש החיים (בהערה).
לאדם, שמבקשין הימנו כלי גדול, ויש לו את אותו כלי, אזי דומה עליו ככלי קטן.
אבל אדם שמבקשין ממנו כלי, ואפילו קטן - ואין לו, דומה עליו ככלי גדול.
אמר רבי זירא: האומר: "שמע שמע" - כאומר: "מודים מודים" דמי  127  .

 127.  איתא בירושלמי (פ"ד ה"י), דהיינו דווקא בציבור (הריטב"א גרס "בש"ץ"), אבל ביחיד - לית לן בה, וחוזר ואומר כמה פעמים - עד שיכוין. וכתב הריטב"א, דמ"מ כל שאפשר לכוין בפעם אחת - הדור לו יותר.
מיתיבי: הקורא את שמע וכופלה - הרי זה מגונה. משמע, מגונה הוא דהוי, אבל שתוקי
- לא משתקינן ליה!?
ומתרצינן: לא קשיא. הא דאמרן דמגונה הוא, כגון דאמר מילתא מילתא - ותני לה, שאומר תיבה - ושונה אותה, שאין בזה משמעות שתי רשויות, אלא מגונה וסכל הוא.
ואילו הא דאמרינן דמשתקין אותו - כגון דאמר פסוקא פסוקא - ותני לה  128  .

 128.  ותוס' בברכות (ל"ד ע"א ד"ה אמר פסוקא) הביאו דר"ח מפרש איפכא. ועיי' בשפת אמת.
אמר ליה רב פפא לרבא: ודלמא מעיקרא לא כיון דעתיה, והשתא כיון דעתיה, ולהכי חזר על הפסוק? אמר ליה: וכי מנהג חברותא (חבירו) הוא נוהג כלפי שמיא?! שמדבר בלא כוונה, וחוזר וכופלו, ומראה לו שלא כיון בראשונה!?
אי לא מכוין דעתיה - מחינא (מכים) ליה בארזפתא דנפחא (מקבת, פטיש גדול) - עד דמכוין דעתיה!  129 

 129.  כתב המאירי, דהיינו דווקא בשליח צבור, שהוא מצוי לכוין ביותר. אבל ביחיד - אין משתקין אותו, דשמא לא כיון יפה, והרי צריך לחזור אם לא כיון בפסוק ראשון. אבל אם כופל משם ואילך, אפילו ביחיד - משתקין אותו. עיי"ש.
שנינו במשנתינו: המכנה בעריות משתקין אותו.
תנא רב יוסף: שמתרגם "ערות אביך וערות אמך" - קלון אביו וקלון אמו, שלא יגלה דבר קלון שבהם.
שנינו במשנתינו: האומר ומזרעך לא תתן להעביר וכו'.
תנא דבי רבי ישמעאל לפרושי למתניתין: דאמר: בישראל הבא על הכותית, והוליד ממנה בן לעבודה זרה - הכתוב מדבר.
מתניתין:
מעשה ראובן, דהיינו הך דכתיב: "וישכב את בלהה פלגש אביו" - נקרא בבית הכנסת, ולא מתרגם  130  , משום דחיישינן לגנותו של ראובן  131  (והר"ן פירש, דחיישינן לגנותו של יעקב  132 ).

 130.  כתב הרמב"ם (פי"ב מהל' תפילה הל' י"ב), דהיינו דווקא בציבור. וכ"כ המאירי, דיחיד בביתו - אין לך דבר שאינו מתרגם.   131.  עיי' בטורי אבן שהקשה, הא אמרינן לקמן בגמ', דהא דמעשה עגל הראשון נקרא ומתרגם, אעפ"י שיש בו גנותן של ישראל, היינו משום דכש"כ דניחא להו דתהוי להו כפרה, וא"כ, הכא נמי גבי ראובן נימא הכי? ותירץ, דראובן שאני כיון שעשה תשובה (כדאיתא במדרש רבה פרשה פ"ד), ונתכפר לו, ולהכי תו לא צריך כפרה. ועיי"ש מה שתירץ עוד.   132.  וביאר המהרש"א, דס"ל להר"ן הכי, משום שמדמה ליה לעניינא דאמנון, דאמרינן ביה דדווקא היכא דכתיב "אמנון בן דוד" - לא מתרגמינן, משום דחיישינן לגנותו של דוד. אבל לגנותו של אמנון עצמו - לא חיישינן. אבל כתב המהרש"א, דנראה דלא דמי, דבראובן שייך שפיר דחיישינן לכבוד עצמו, שהרי הוא עשה תשובה, ואמרינן בגמ' בשבת (נ"ה ע"ב): "כל האומר ראובן חטא - אינו אלא טועה". עיי"ש.
מעשה תמר ויהודה  133  - נקרא ומתרגם.

 133.  כך פירש רש"י, דקאי על מעשה תמר ויהודה. אבל הר"ב והרמב"ם (בפיה"מ) פירשו, דהיינו מעשה אמנון ותמר. והאי דאמרינן לקמן במתני': "מעשה דוד ואמנון נקראין ולא מתרגמין", היינו היכא דכתיב אמנון בן דוד, כדאיתא בגמ' לקמן.
מעשה עגל הראשון, דהיינו, עד "וישרף באש" - נקרא ומתרגם. ואילו מעשה העגל השני, דהיינו מה שחזר אהרן וסיפר, דכתיב התם: "ואשליכהו באש ויצא העגל הזה" - נקרא ולא מתרגם. משום דחיישינן שמא יטעו עמי הארץ, ויאמרו שהיה בו ממש, שהרי יצא מאליו  134 , ובאמת אינן מבינין המקרא.

 134.  כך פירשו רש"י והר"ן. ותוס' פירשו דהיינו משום גנותו של אהרן. וכן פירשו הרא"ש והרי"ף.
ברכת כהנים, ומעשה דוד  135  ואמנון - נקראין ולא מתרגמין  136  .

 135.  הכסף משנה (פי"ב מהל' תפילה הל' י"ב) מפרש דהיינו מעשה דוד ובת שבע. עוד כתב שם, דנראה שלא היה להם באותו זמן הפטרות קבועות כמונו היום (שהרי אנחנו לא מפטירין במעשה דוד ואמנון), אלא כל אחד היה מפטיר ענין שנראה לו שהוא מתייחס לפרשה. וגם בזמננו יש חילוק מנהגים בהפטרות.   136.  והר"ב והרמב"ם גורסין על מעשה דוד ואמנון: "לא נקראין ולא מתרגמין". ועיי' בתוי"ט.
אין מפטירין במעשה מרכבה  137 . ורבי יהודה - מתיר.

 137.  כתב הרמב"ם בפיה"מ, דהיינו טעמא, כדי שלא ישאלו ההמון כשישמעו אותה, ולא יוסיף להם אלא ספק.
רבי אליעזר אומר: אין מפטירין ב"הודע את ירושלם את תועבותיה"  138 .

 138.  וכתבו הרמב"ם והרע"ב, דהיינו משום כבודה של ירושלים. והקשה עליהם התוי"ט, א"כ, אמאי לא פליג ר"א נמי גבי מעשה עגל הראשון, ואי דהתם ס"ל דניחא להו דתהוי להו כפרה, הכא נמי נימא, דניחא להו לאנשי ירושלים, דתהוי להו כפרה ! ? וביאר לפי מה שכתב הלבוש (או"ח סי' תצ"ג), דבפרשה זו כתיב נמי: "מכורתיך ומולדתיך בארץ הכנעני, אביך האמורי ואמך חתית". וזה ודאי גנות וכדי בזיון וקצף, לבזותן מעיקר מולדתן. וזה מה שאמר לו ר"א לאותו אדם (לקמן בע"ב): "צא ובדוק בתועבות אמך", כלומר, בעיקר מולדתך.
גמרא:
תנו רבנן: יש מקראות שנקרין - ומתרגמין. ויש שנקרין - ולא מתרגמין. ויש שלא נקרין - ולא מתרגמין  139  .

 139.  איתא בתוספתא (פ"ג סוף אות י"ט), דהיינו דווקא לענין לקרוא בציבור, אבל הסופר (מלמד תינוקות) - מלמד כדרכו (וביאר שם המנחת בכורים, דדווקא בציבור אין קורין, משום דאיכא בזיון טפי).
אלו המקראות שנקרין ומתרגמין (בל"ת עק"ן נשפ"ה סימן):
מעשה בראשית - נקרא ומתרגם.
ותמהינן: פשיטא!?
ומבארינן: מהו דתימא, ניחוש דלמא אתו אינשי לשיולי: מה למעלה - מה למטה,

דרשני המקוצר[עריכה]