פרשני:בבלי:יבמות י א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יבמות י א

חברותא[עריכה]

וסימניך לששת האחים:
תחילה היו ארבעה אחים יחד בעולם.
ושנים מאחים נשאו שתי אחיות.
מת האח הראשון, שהיה נשוי אחת האחיות.
נולד האח החמישי, ומצא את אשת הראשון כשהיא לא מיובמת, ונאסרה עליו עולמית כדין אשת אחיו שלא היה בעולמו.
ויבם האח השלישי מארבעת האחים את אשת הראשון.
מת האח השני, הנשוי את האחות השניה.
נולד האח השישי, ומצא את אשת הראשון כשהיא מיובמת, והיא אינה נאסרת עליו לפי רבי שמעון ("יבם ואחר כך נולד").
ויבם האח הרביעי את אשת האח השני.
ומתו האח השלישי והאח הרביעי, ונופלות שתי האחיות לפני האח החמישי והאח הששי.
לאח החמישי - אסורה האחות שהיתה נשואה בעבר לאח הראשון, שהרי כשנולד הוא מצאה לא מיובמת, ונאסרה עליו עולמית באיסור אשת אחיו שלא היה בעולמו.
אך האחות השניה מותרת לו, שהרי היתה לו ישיבה בעולם יחד עם האח השני.
ולאח הששי - מותרת אשתו של הראשון, שהרי מצאה מיובמת.
אך אסורה לו אשתו של השני, כדין אשת אחיו שלא היה בעולמו, שאסורה עליו עולמית.
וכאמור, אפשרות שכזו היא רק לרבי שמעון.
כי לפי רבנן, בכל ענין אסורות שתי האחיות על האח החמישי והאח הששי כדין אשת אחיו שלא היה בעולמו.
כי יבומן של האחיות על ידי האחים האחרים אינו מונע את איסורן כאשת אחיו שלא היה בעולמו לאחים הנולדים.
וכיון שתני רבי חייא, שבכל הנשים האמורות במשנתנו, אם הן היו שתי אחיות הנשואות לשני אחים, אני קורא בהן "האסורה לזה מותרת לזה", וזה יתכן באשת אחיו שלא היה בעולמו רק לפי רבי שמעון - הרי שמשנתנו שונה גם דברים שהם בפלוגתא.
וחוזרת השאלה: מדוע אמר רבי על לוי, כאשר שאל אותו מדוע לא שנה התנא גם את אמו אנוסת אביו, ולפי רבי יהודה - "כמדומה לי שאין לו מח בקדקדו"!?
ומכח קושיה זו, מסבירה הגמרא באופן אחר את דברי רבי:
אלא, לרבי - הני כללי של רבי חייא, לית ליה!  1 

 1.  הקשו התוס' מדוע אין המשנה מונה גם איסור אשת איש, שהוא ערוה הפוטרת צרתה. וכגון המגרש את אשתו על תנאי שלא תנשא לאדם בשם ראובן, והלכה האשה ונשאת לשמעון, אחי ראובן. ומת שמעון, והרי היא נופלת ליבום לפני ראובן. והיא אסורה להתייבם לו, כי אם תיבעל לו יתבטל גיטה, ותהיה אסורה לו משום אשת איש. ונאמרו בראשונים כמה וכמה תירוצים ליישב את הקושיא הזאת. האחד, שאין היא ערוה לראובן, שהרי אין היא אסורה עליו עתה באיסור אשת איש, שהרי מגורשת גמורה היא, אלא שאם תיבעל יפקע גיטה למפרע, ותמצא שהיא אשת איש. אך כיון שעתה היא איננה אסורה עליו משום אשת איש, אין היא נחשבת כערוה הפוטרת מיבום, וכערוה הפוטרת צרתה. השני, גם אם נאמר שיש בה את פטור הערוה של אשת איש, שהרי מכח זה שהיא תעשה לערות אשת איש באם תתייבם, היא אינה מתייבמת, בכל זאת אין צרתה נחשבת כצרת ערוה של אשת איש. כי ערות אשת איש תחול בה רק אם תתייבם לאחר מות הבעל, ואין ערוה פוטרת את צרתה, אלא אם כן חל עליה שם ערוה בשעת הנפילה ליבום, כשמת הבעל. ולא כשהיא נאסרת באיסור ערוה אחר מות הבעל, בשעה שתתייבם לו. והרשב"א בתחילת המסכת הוסיף, שמסתבר שאפילו היא עצמה צריכה חליצה, ואין אני קורא בה "כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה". שדין זה נאמר רק במקום שאינו עולה ליבום מחמת שם ערוה שיש עליה, אבל לזאת אין שם ערוה, אלא התנאי הוא שגרם לה שלא תוכל להתייבם, שאם תתייבם נמצא שבטל גיטה, ואין היא יבמה הנופלת ליבום כלל. אלא שהביא הרשב"א שהרמב"ן הסתפק בדבר, "ומטין דבריו" שהיא עצמה אינה צריכה חליצה, היות וכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה, וכתב על כך הרשב"א: "אין דעתנו מכרעת במקומו".
אין הוא סובר אותם, כי אי אפשר לקרוא את "האסורה בזה מותרת בזה" באשת אחיו שלא היה בעולמו, אלא רק לדברי רבי שמעון.
ולדעת רבי, התנא במשנתנו אינו שונה דבר השנוי במחלוקת.
ולפי רבי, מדוברת המשנה בנולד ולבסוף ייבם, והיא לדברי הכל.
רב אדא, הקרוי "קרחינא", שהיה יושב קמיה לפני דרב כהנא, אמר משמיה דרבא:
לעולם, אית ליה לרבי, גם רבי סובר את הני כללי של רבי חייא.
והכי קאמר ליה רבי ללוי, כשהתבטא "כמדומה לי שאין לו מח בקדקדו".
זה שלא שנה התנא במשנתנו ערוות אמו שהיא אנוסת אביו אליבא דרבי יהודה - היות ואין אני יכול לקרוא בה את שני הכללים כאחד (האחד, האסורה לזה מותרת לזה, והשני, שתהיה מציאות של "אחותה שהיא יבמתה").
אלא יתכן לקרוא בה רק כלל אחד, או הראשון או השני.
וכיון שסובר רבי כרבי חייא, שכך היא כונת התנא במשנה, למנות רק את הנשים שאני קורא בהן את שני הכללים כאחד, לכן ענה רבי ללוי, שלא יתכן לשנות בכלל הנשים שבמשנה את אנוסת אביו, כי לא יתכנו בה שני הכללים כאחד:
כי אמו, אנוסת אביו - רק בחדא מתוך שני הכללים משכחת לה, ניתן לקרוא בה אחד משניהם, או זה או זה.
אבל בתרתי, לקרוא בה את שני הכללים כאחד - לא קמשכחת לה.
כי ממה נפשך, כיצד יתכנו בה שני הכללים יחד?
ולדוגמא נוקטת הגמרא אדם בשם "יעקב", שיש לו בנים מכמה נשים, ולכן בניו הם אחים מהאב ולא מהאם.
אי יעקב - שתי אחיות אנס, והוליד מכל אחת מהן בן, והיו ליעקב עוד שני בנים אחרים, מנשים אחרות.
ונשאו שני הבנים האחרים של יעקב את שתי האחיות שאנס יעקב אביהם, ומתו שני האחים.
ועתה, נופלות שתי האחיות, שהן אמותיהן של שני הבנים הנותרים, לפני בניהם (שהוליד יעקב מהן כשאנס אותן).
והרי שתיהן אסורות על שני הבנים. לפי שכלפי כל אחד מהם, אחת מהן היא אמו, והשניה היא אחות אמו, שגם היא ערוה לו.
ולכן, את המציאות של "אחותה שהיא יבמתה" - אכן משכחת לה, מוצאים אותה, כשנופלות לפניו שתי אחיות, כאשר שתיהן יבמות.
(אך כמובן שכאן אין אחת מהן חולצת, לפי ששתיהן ערוה עליו).
אבל את הכלל "האסורה לזה מותרת לזה"
- לא משכחת לה.
שהרי שתיהן אסורות לשני הבנים. האחת אסורה משום אמו, והשניה משום אחות אמו.
ואי יעקב אביהם שתי נשים נכריות, שאינן אחיות, אנס -
וילדו לו שני בנים, ונשאו שתי הנשים הנכריות האנוסות לשני בנים של יעקב מאשה אחרת, ומתו האחים, והרי שתי הנשים הנכריות נופלות לפני בניהם.
"האסורה לזה מותרת לזה" - משכחת לה.
שהרי כל אחד מהבנים מותר בנכרית, אנוסת אביו, ואסור באמו.
אבל "אחותה שהיא יבמתה" - לא משכחת לה! שהרי העמדנו בשתי נשים נכריות.
רב אשי אמר: לעולם, לית ליה לרבי הני כללי של רבי חייא.
ולכן, הטעם שלא לשנות את אמו אנוסת אביו, אינו מפני שאין אני קורא באמו אנוסת אביו את שני הכללים,
וכן סובר רבי שבפלוגתא קמיירי!
והטעם שהוא לא שונה אמו אנוסת אביו, אינו מחמת שבפלוגתא לא מיירי.
ומאי "כמדומה אני שאין לו מוח בקדקדו", דקאמר ליה רבי ללוי?
הכי קאמר ליה: מאי טעמא לא דייקת מתניתין (המשך משנתנו, לקמן יג א), שמוכח ממנה דמתניתין, משנתנו, בשיטת רבי יהודה היא, דאסר באנוסת אביו.
ולכן, לא יתכן לפיו שישא אח אחר את אמו אנוסת אביו, וממילא לא תיתכן נפילה ליבום של אמו אנוסת אביו.
דקתני בהמשך משנתנו: שש עריות, שהן חמורות מאלו החמש עשרה עריות שבמשנתנו, וחומרתן הוא מפני שהן נשואות לאחרים ולא לאחים, לפי שהן אסורות על כל האחים בשוה - צרותיהן מותרות!
לפי שאין צרת ערוה אסורה אלא במקום יבום, ובשש העריות שאינן יכולות להנשא לאף אחד מן האחים, אין בהן נפילה ליבום. ולפיכך אינן אוסרות צרותיהן שהיו יחד עמהן נשואות לאדם אחד.
ואלו הן: אמו, ואשת אביו, ואחות אביו, וכולי.
והוינן בה: מאי "אמו"? באיזה אופן היא נאסרה משום ערות אמו?
אילימא אמו שהיא נשואת אביו?
היינו אשת אביו, ואין לשנותה כערוה בפני עצמה!
אלא לאו, אמו שהיא אנוסת אביו.
וקתני: "מפני שהן (ששת העריות החמורות) נשואות לאחרים".
ויש לנו לדייק: דוקא לאחרים, אין, יכולות הן להיות נשואות.
אבל לאחין - לא יתכן שתינשא אמו אנוסת אביו!
מאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא, שאנוסת אביו אסורה להנשא לאחים? רבי יהודה הוא, דאסר באנוסת אביו להנשא לכל האחים, בלאו.
ומשום הכי לא תני ליה לדין אמו אנוסת אביו במשנה הקודמת שפוטרת צרתה, שהרי לא יתכן שתנשא אמו אנוסת אביו, לפי שהיא אסורה באיסור לאו על כל האחים, מדין אנוסת אביו.
אמר ליה רבינא לרב אשי: לרבי יהודה, נמי משכחת לה שש עשרה צרות ערוה - בצרת אמו אנוסת אביו.
דאי עבר אחיו על הלאו האוסר לקחת את אנוסת אביו, ונסיב, נשא את אנוסת אביו, ומת, ונפלה אמו, אנוסת אביו, ליבום!
ומשנינן: "דאי", שהוא דבר איסור שיתכן רק בדיעבד - לא קתני.
אמר ליה רב אשי לרב כהנא: בלא "דאי", שלא עבר האח המת בנשואיו - נמי משכחת לה לאמו אנוסת אביו, שתפול לפניו ליבום, ותאסור צרתה:
כגון: יעקב אנס בעבירה את כלתו, אשת ראובן בנו, והוליד ממנה בן, שהוא ממזר, שהרי כלתו אסורה עליו באיסור כרת.
ונמצא, כי הבן הממזר, שהולידה כלתו של יעקב ממנו - הוא אחי בעלה, ראובן!
ומת ראובן בלא בנים.
ונפלה לה אשת ראובן ליבום קמי ברה, לפני בנה הממזר, שהוא אחי בעלה!
ומיגו דאיהי, אשת ראובן, אסירה להתייבם לבנה, משום ערות אמו צרתה נמי אסירה להתייבם, שהרי היא צרת ערות אמו.
וכאן לא עבר ראובן אחי המת שום איסור, אלא נעשו העבירות על ידי אחרים.
אמר ליה רב כהנא לרב אשי: רק ב"אחותה (באחווה) דהתירא", שנוצרה האחווה של האחים בהיתר, קמיירי מדבר הכתוב בפרשת יבום - "כי ישבו אחים יחדו".
אבל באחותה דאיסורא, שנוצר האח הממזר באיסור - לא קמיירי!
ואין כאן נפילה ליבום כלל.
ומוסיפה הגמרא: ואף על פי כן, למרות שהשיב רבי ללוי, על טענתו שיש למנות את אמו אנוסת אביו במשנתנו, ש"כמדומה אין לו מח בקדקדו", בכל זאת, בדקה, הוסיף אותה לוי במתניתין.
דתני לוי: אמו - פעמים שהיא פוטרת צרתה,
ופעמים אינה פוטרת צרתה.
כיצד?
היתה אמו נשואת אביו, ו"נשאת" לאחיו מאביו (על אף שמצד ערות אמו היא מותרת לאחיו, לפי שהוא נולד מאם אחרת, אסורה היא עליו בכרת, מצד ערות אשת אביו). ומת אחיו מאביו -
זו היא אמו, שאין פוטרת צרתה! לפי שלא תפסו באמו כלל קידושי אחיו, שהרי היא אסורה לו מצד אשת אביו.

דרשני המקוצר[עריכה]