פרשני:בבלי:יבמות יג א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יבמות יג א

חברותא[עריכה]

ורב זביד אמר: אין לידת בנים אפשרית בלא הבאת סימנים!
והיינו, שהבאת הסימנים של שתי שערות בשנה הי"ב, גם לפני שמלאו לה שתים עשרה שנים ויום אחד, נחשבת לסימני גדלות לפי רב זביד. וכל היולדת בתוך שנת הי"ב, חזקה עליה שכבר הביאה שתי שערות, והרי היא נחשבת גדולה, ולפיכך אינה יכולה עוד למאן.
ופרכינן: ונבדוק עתה אם יש בה את הסימנים של שתי שערות, ולמה לנו להסתמך על החזקה שכל היולדת הביאה סימנים!?
ומשנינן: אפילו אם נבדקנה עתה ונמצא שאין בה סימנים, חיישינן שמא כבר היו בה סימנים, ונשרו לאחר מכן, ולכן עתה אין רואים אותם.
ומסתמכים אנו על כך שכל היולדת בנים, חזקתה שכבר הביאה סימנים, ולכן אין טעם לבדוק את סימניה, שהרי גם אם לא נמצאם, נחשיבה לגדולה, מכח החזקה הזאת, ושוב אינה יכולה למאן.
ופרכינן: הרי נחלקו בדבר במסכת נדה (מו א) אם בדקנוה כשמלאו לה י"ב שנה ויום אחד, ולא נמצאו בה סימנים, האם חיישינן שמא היו בה סימנים, ונשרו או לא. ואם כן:
הניחא למאן דאמר שאפילו בדקנוה ולא מצאנו לה סימנים, "חוששין שמא היו לה סימנים, ונשרו", שפיר אמרינן שכל היולדת חזקתה שהביאה סימנים, וגם אם נבדקנה ונמצא שאין לה סימנים, חיישינן שמא היו לה סימנים, ונשרו.
אלא למאן דאמר אם לא מצאו בה סימנים, אין חוששין שמא היו ונשרו - מאי איכא למימר? מדוע לא נבדקנה עתה אם יש לה סימנים?
ומשנינן: אפילו למאן דאמר "אין חוששין"
- משום צער לידה כן חיישינן, כי שמא היו בה סימנים, ונשרו מחמת צער הלידה.
שנינו במשנה: כיצד פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן.
והוינן בה: מנהני מילי שגם צרת "צרת ערוה" אסורה?
אמר רב יהודה, דאמר קרא: (ויקרא יח) "ואשה אל אחותה לא תקח - לצרור".
היה הכתוב יכול לומר "לצור", ואמר "לצרור" - התורה ריבתה צרות הרבה.
ואילו רב אשי אמר: צרת "צרת ערוה", סברא היא שתהיה אסורה, ואין צורך ללמוד זאת מכתוב מיוחד.
כי צרה של ערוה, מאי טעמא אסירא?
היות ד"במקום ערוה" קיימא.
שהרי הערוה אוסרת את צרתה, שתהא אסורה להתייבם כמותה.
ונמצא, שיסוד דינה של "צרת ערוה" נובע מחמת היותה עומדת בשעת נפילתה הראשונה ליבום ב"מקום" שיש בו ערוה ליבום.
ואם כן, אם התייבמה "צרת הערוה" לאח אחר, המותר בה, ומת האח ההוא, והרי היא חוזרת ונופלת לפני היבם (שכבר נפטרה ממנו בנפילה הראשונה מחמת היותה אז "צרת ערוה") הרי היא עצמה, שאינה מתייבמת, נחשבת עתה "ערוה ליבם".
והיא עצמה אינה מתייבמת עכשו, שהיות ובפעם הראשונה שנפלה לפניו היא היתה אסורה עליו, שוב אין לו היתר בה, עולמית.
ומעתה, גם צרת הצרה, אשת האח השני, הנופלת עמה עתה לפני האח השלישי, נמי
- ב"מקום ערוה" קיימא!
שהרי אשת האח השני, נופלת עתה יחד עם צרת הערוה מהאח הראשון, שהיא ערוה בפני עצמה בנפילה השניה, מהאח השני.
ונמצא, שגם צרת "צרת ערוה" עומדת "במקום ערוה", ומכח זה היא נפטרת מן היבום, ונאסרת על היבם עולמית.
ואם היא תתייבם על ידי אח אחר, ותחזור ותיפול לפני האח שיצאה ממנו בפעם הקודמת משום שהיתה זאת נפילה ב"מקום ערוה", הרי היא עצמה אינה מתייבמת, לפי שנאסרה עליו עולמית בנפילתה הקודמת.
וכיון שהיא עצמה היא ערוה ליבם, הרי גם צרתה, הנופלת עמה, והעומדת "במקום ערוה", אינה מתייבמת. וכך הלאה והלאה.  1 

 1.  עיין בתוספות בדף הראשון בביאור מחלוקת רב יהודה ורב אסי, ובגירסת הגר"א בברייתא בדף ג ב מנין יש ללמוד צרת צרה. האחרונים ביארו בכמה אופנים את נקודת המחלוקת, ואת משמעות "במקום ערוה קיימא". עיין בהערות בדף ב א. ובחידושי רבי נחום אות ריז, הביא שנסתפקו האחרונים אם צרת הערוה היא הפוטרת את צרתה, או שהערוה הראשונה פוטרת את כל הצרות וצרות הצרות הבאות אחריה, לפי שהן מתייחסות כולן אליה, כצרת צרת הערוה הראשונה. וכתב שהדבר תלוי בגירסת הראשונים כאן. גירסת הרי"ף היא: התורה רבתה צרות הרבה אצל ערוה אחת. ולשון זו מורה שהערוה הראשונה היא אשר פוטרת את כל הצרות. ואילו הגירסא של התוס' היא: התורה רבתה צרות הרבה. ולפי זה ניתן לומר שהצרה היא זאת שפוטרת את צרתה, משום שחידשה התורה שגם צרת ערוה יש לה כח לפטור.
שנינו במשנה: כיצד "אם מתו הן (העריות, לפני מיתת האח) - צרותיהן מותרות"?
וכיון שלא חילק התנא בין אם היתה הערוה נשואה בעת ועונה אחת יחד עם הצרה, ובין אם היתה נשואה לו כל אחת בנפרד בפרק זמן אחר, משמע:
ואפילו כנס (נשא) האח המת את הצרה עוד בהיות הערוה נשואה אליו, ורק לבסוף, לאחר ששתיהן היו נשואות לו יחד, גירש את הערוה, בכל זאת אין היא נחשבת לצרת ערוה מכח היותה נשואה לו עם הערוה.
ורמינהו, יש להקשות סתירה מהמשנה בדף ל א, האומרת להיפך:
דתנן: ג' אחים, שהיו שנים מהן נשואים ב' אחיות, ואחד נשוי נכרית
גירש אחד מבעלי אחיות את אשתו.
ואחר שגירש אחד מבעלי האחיות את אשתו - מת הנשוי נכרית.
ואז, כנסה, ייבם את הנכרית, אותו האח המגרש את אשתו (שהיא, כאמור, אחת משתי האחיות!).
ונמצא שהנכרית לא היתה לו נשואה יחד עם האחות, אלא כל אחת היתה נשואה לו בפרק זמן נפרד.
ואחר כך מת האח שייבם את הנכרית, והרי היא נופלת לפני האח שנשוי את האחות -
מותר לו לאח הזה לייבמה, לפי שלא היתה הנכרית צרת ערות אחות אשתו, שהרי אחיו לא היה נשוי לשתיהן בעת ובעונה אחת, אלא כל אחת בנפרד.
זו היא שאמרו חכמים, שאם מתו העריות שהיו נשואות לאח המת, לפני שהוא נשא את צרותיהן, או נתגרשו העריות לפני שנשא האח המת את צרותיהן - צרותיהן מותרות ליבום.
ומוכח מהמשנה ההיא:
טעמא דגירש את הערוה, ורק אחר כך כנס את צרתה, לכן לא נעשתה הצרה "צרת ערוה", והיא מותרת ליבום.
אבל אם כנס את צרת הערוה בעוד הערוה נשואה לו, ואחר כך גירש את הערוה, לא הותרה הצרה ליבום לפי שהיא צרת ערוה.
ואילו במשנתנו מוכח, שאפילו אם היתה הערוה נשואה לאח המת יחד עם צרתה בעת ובעונה אחת, כיון שהתגרשה הערוה, שוב אין צרתה נחשבת לצרת ערוה, והיא מותרת להתייבם.
כיון שאין צרת ערוה נאסרת אלא בשעת הנפילה ליבום, כאשר היא נופלת יחד עם הערוה.
אמר רבי ירמיה: תברא, יש "לשבור", לחלק בין שתי המשניות, ולומר שבהכרח: מי, התנא ששנה משנה זו - לא שנה משנה זו, האחרת. אלא:
האי תנא שבמשנתנו, סבר: המיתה של הבעל היא המפלת את היבמה ליבום, אך בחייו אין נשותיו נחשבות כ"נופלות ליבום", אם ימות.
ולכן, אין הערוה אוסרת את צרתה אלא רק בשעת הנפילה ליבום, שאז חל עליה שם "צרת ערוה", בנפילה המשותפת של הערוה ושלה, ליבום.
וכיון שהתגרשה הערוה לפני מיתת האח, שוב אין נפילה משותפת של הערוה עם צרתה ליבום, אלא הצרה בלבד היא הנופלת ליבום.
וכיון שבשעת הנפילה היא לא מקבלת את השם של צרת ערוה, הרי היא מותרת להתייבם.
ואילו האי תנא, שבפרק שלישי, סבר: נשואין הראשונים של האח המת, הם המפילים את נשותיו ליבום.
והיינו, שהנשואין שנושא אדם את אשתו, אינם רק נישואין כלפיו, כאשתו בחייו, אלא הם גם הגורם שתיפול לפני אחיו ליבום, כהמשך לנישואיה עמו.
ונמצא, שהחל משעת הנשואין, נחשבות נשותיו כמי שהן בגדר "נופלות ליבום".
ולכן, אם היה נשוי אשה שהיא ערוה על אחיו, יחד עם צרתה - נאסרת הצרה באיסור צרת ערוה מחיים. ואפילו אם לאחר מכן הוא יגרש את הערוה, ובשעת מיתתו תיפול ליבום רק הצרה, הרי היא אסורה באיסור של צרת ערוה.  2 

 2.  נישואין "הראשונים" - אין הכונה לנישואין ראשונים, אלא הוזכרו "הראשונים" להוציא מדברי רבי אלעזר, לקמן קח ב, הסובר שהמגרש אשה והחזירה, הרי היא נאסרת ליבם, כיון שעמדה עליו באיסור אשת אח שאין לה היתר ליבום, בזמן גירושיה. ולכן נקט התנא, שהנשואין "הראשונים" הם המפילים ליבום, ולא נאסרה עליו בשעת גירושיה. (עיין תוס' ותוס' הרא"ש). גם אם נסבור שנישואי האח הם המפילים ליבום, אין הכונה שמשעת נישואי האח מתחילה הזיקה ליבם, שאין הזיקה של היבמה ליבם חלה אלא בשעת מיתה. קובץ הערות ו-ג. ומלשון רש"י ד"ה ותנא, משמע שכל הדין של נישואין מפילים, מתבטא בכך שכיון שנעשתה שעה אחת "צרת ערוה" הרי היא אסורה עליו עולמית. וזהו חידושו של מי שסובר "נשואין מפילים", שהיא מקבלת שם "צרת ערוה" עוד משעת נשואין של האח, ולא רק בנפילה, במיתתו. ואם היו לאח בנים, ומתו בחייו, הרי אפילו למאן דאמר נישואין מפילים, אינה נאסרת עליו עולמית באיסור "ערות אשת אח שיש לה בנים", על אף שהנשואין מפילים, ואינה דומה לצרת ערוה שנאסרת עולמית, גם אם לכשימות הבעל אינה צרת ערוה עוד. וטעם הדבר, לפי שגם בשעה שיש לה בנים הרי יש בה דין נפילה ליבום, על הצד שימותו הבנים לפני מותו! אך "צרת ערוה", משעה שחל עליה שם שכזה בחיי בעלה, למאן דאמר נישואין מפילים, הרי היא אסורה עולמית מכח השם הזה, ואין בה דין נפילה ליבום עוד. קובץ הערות ו-ג. חזו"א קלא ו. אך מצינו בירושלמי ג ח, שהוכיח מהדין שאם מתו הבנים היא זקוקה ליבום, שאין נשואין מפילים גם לענין צרת ערוה! הרי שהשווה הירושלמי ביניהם.
רבא אמר: לעולם חד תנא הוא השונה את משנתנו ואת המשנה בפרק שלישי. ואין סתירה בין המשניות.
ואל תדייק מלשון המשנה בפרק שלישי "וזו היא שאמרו שאם מתו או נתגרשו צרותיהן מותרות", שערוה אוסרת את צרתה אפילו מחיים.
היות ובנוסח של "זו, ואין צריך לומר זו", קתני לשתי המשניות:
תחילה אמר התנא את משנתנו "זו", שאם מתה הערוה לפני מיתת האח, אין היא אוסרת צרתה אפילו אם היתה הערוה נשואה יחד עם הצרה. לפי שאין צרת ערוה נאסרת אלא אם כן היתה לה נפילה משותפת בשעת מיתת הבעל, יחד עם הערוה.
ואחר כך שנה התנא בפרק שלישי, ואמר "אין צריך לומר זו", שאם אפילו בחיי האח המת לא היתה הערוה נשואה לו יחד עם הצרה, אלא תחילה גירש האח המת את הערוה, ורק אחר כך הוא נשא את צרתה, שאין היא נקראת צרת ערוה, ומותרת להתייבם.
שנינו במשנה: וכל שיכולה למאן ולא מיאנה, צרתה חולצת ולא מתייבמת.
והוינן בה: ותמאן השתא!
שיכולה היא הערוה למאן עכשו בקדושי בעלה המת, בהיותה זקוקה ליבם (מדרבנן), ולומר: אינני רוצה את הקידושין שקדשוני אחי ואמי!
ובכך יעקרו למפרע קידושיה של הערוה, ויתברר שאין צרתה צרת ערוה, ותתייבם צרתה!
לימא, מסייעא ליה משנתנו, שלא אמרה את האפשרות הזו, של מיאון לאחר מיתה, לרבי אושעיא.
דאמר רבי אושעיא: קטנה שהתקדשה מדרבנן על ידי אמה ואחיה, ומת בעלה, ועשה בה יבמה מאמר, שהם קידושין שתקנו חכמים לכל יבם, שיקדש את אשתו בקידושי כסף לפני שיבוא עליה - ממאנת היא למאמרו של היבם, ואינה צריכה ממנו גט למאמרו.
(אך אם עשה היבם מאמר ביבמה גדולה, היא צריכה גט למאמרו, ואינה יוצאת ממנו בחליצה בלבד).
ואינה ממאנת לזיקתו של היבם אליה.
להפקיע את קידושיה לאחיו שמת, למפרע, ולהפקיע את זיקתה אל היבם, ולצאת בלי חליצה.
ומוכח במשנתנו כדבריו, שאין מיאון אלא בבעל, מחיים. ולא בזיקה ליבם, לאחר מיתה. ואין אפשרות שתעקור הערוה לאחר מיתת הבעל את נשואיה למפרע, על ידי מיאון, ותותר בכך צרתה.
ודוחה הגמרא: לא! אין ממשנתנו סיוע לדברי רבי אושעיא. כי לעולם היא ממאנת גם בזיקת היבם, ואף עוקרת אז את נישואיה לאחיו המת, למפרע.
וצרת ערוה - שאני.
ומשנתנו, שאנו מחמירים בה שלא תמאן, שלא תעקור נשואיה ותתייבם צרתה, היא חומרה מיוחדת, כדי שלא יבואו להקל בצרת ערוה:
דתני רמי בר יחזקאל: קטנה שמיאנה בבעל בחייו - מותרת לאביו.
לפי שעקירת נשואיה למפרע על ידי המיאון, מתירה אותה בקרובות הבעל, ומעתה היא מותרת בחמיה.
ואין לנו סיבה לחשוש ולגזור שתהיה אסורה בו מחמת שנראית בעבר כלתו. לפי שמעתה, לאחר שמיאנה בבעלה בחייו, שוב אין היא נחשבת בעיני אנשים ככלתו של חמיה לשעבר.
אבל אם לא מיאנה בבעלה בחייו, ומת בעלה, ורק אז מיאנה ביבם - אסורה לאביו.
ואף על פי שבמיאונה היא עקרה את קידושיה לבנו, עדיין אסורה היא לו.
אלמא, היות ולא מיאנה בבעלה מחיים, משעת נפילה ליבום (בשעת מיתת הבן - האח), כיון שהיא נופלת לפניו מחמת נישואי אחיו, היא נראית לאנשים ככלתו.
כי כל עוד בעלה בחיים, נראים לכל נשואי הקטנה, שהם מתקנת חכמים, כנשואין שאינם גמורים.
ולכן אם מיאנה בו, לא ראו חכמים שיש לחוש ולהמשיך לאסור אותה בקרוביו, כי לא יבוא הדבר לידי תקלה.
אבל אם היא לא מיאנה בו, ומת בעלה, והוזקקה מכח נשואיה ליבם, היא נראית אז בעיני האנשים כאילו היתה נשואה לבעלה נשואין גמורים.
ולכן, אם נבוא להתיר אותה בעקבות המיאון לקרובי בעלה, יש לחשוש שיבואו אנשים להקל באיסור קרובי הבעל ביבמה.
כי אפילו אם תמאן, ותעקור קידושיה למפרע, הרי כלפי האנשים, היא נראתה בשעת מיתת הבן - האח, ככלתו של היבם. ולכן גזרו עליה שתהיה אסורה לחמיה אפילו אם מיאנה.
הכא נמי בענין צרת ערוה, משעת נפילה שנזקקה הערוה ליבם, נראית צרת הערוה כצרת בתו.
ולכן אמרו חכמים, שלא תמאן הערוה ותתיר צרתה. כי לאחר מיתת הבעל ונפילה ליבום, נראים נשואיה של בתו כנשואים גמורים. ואם תמאן הבת ונתיר את צרתה ליבם, יבואו האנשים להתיר את צרת הבת להתייבם.
מתניתין:
א. שנינו במשנה בתחילת המסכת את חמש עשרה העריות שפוטרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום, כשנופלות עמהן ליבום.
וכאן אומרת המשנה, שיש שש עריות "חמורות" מאלו החמש עשרה, וחומרתן היא בכך שבהן אין כל אפשרות שיפלו יחד עם צרותיהן ליבום מאחד האחים, מפני שלעולם הן נשואות רק לאנשים אחרים, ואינן נשואות לאחים של היבם.
וכיון שהן אסורות על כל האחים בשוה, ולא יתכן שאחד האחים ישאנה בהיתר, ותפול ליבום לפני אח אחר באיסור - לכן צרותיהן, שהיו נשואות יחד עמהן, לאנשים אחרים, מותרות!
לפי שלא נאמר איסור "צרת ערוה" אלא במקום יבום, שמנעה התורה את יבומה של צרת הערוה, ובכך היא נשארת עולמית באיסור ערוה של אשת אח שלא הותר ליבום, והרי היא כערות אשת אח שיש לו בנים.
אך לא אסרה תורה את "צרת הערוה" בתורת איסור חדש, ולא אמרה תורה שכל ערוה אוסרת את צרתה מחמת שהיתה נשואה יחד עמה בבית אחד.
ואלו הן ששת העריות החמורות, האסורות על כל האחים בשוה, ולכן אין בהן נפילה ליבום מאח לאח, וממילא אין בהן איסור של צרת ערוה.
אמו, ואשת אביו, ואחות אביו, אחותו מאביו, ואשת אחי אביו, ואשת אחיו מאביו.
ב. בית שמאי מתירין הצרות של חמש עשרה העריות לאחים, שאין להם את האיסור של צרת ערוה, אפילו במקום יבום, לפי שאינם דורשים "לצרור" לצרת ערוה.
ובית הלל אוסרים את הצרות של העריות לאחים.

דרשני המקוצר[עריכה]