פרשני:בבלי:יבמות מ א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יבמות מ א

חברותא[עריכה]

שבתחלה, קודם שהוקדשה המנחה, היא היתה עליו בכלל היתר.
אך משהוקדשה המנחה, היא נאסרה באכילה עד שתיקמץ, ויוקטר הקומץ.
וחזרה והותרה לאכילה, משנקמצה והוקטר קומצה.
יכול תחזור להיתירה הראשון, וכפי שיתבאר.
תלמוד לומר: "מצות תאכל, במקום קדוש" - מצוה!
ומדייקת הגמרא: בשלמא לרבא, דאמר, הא מני ברייתא זו בשיטת מי היא אמורה? - שיטת רבנן היא, ולדבריו קתני בה "מצוה" (שהיא רק הקדמה לכתחילה), ולא "למצוה" (שמשמעותה מצוה דוקא ולא היתר!), ניחא.
כי הכא, לגבי אכילת שיירי המנחה, הכי קאמר:
"מצות תאכל במקום קדוש" - מצוה.
שבתחלה לפני שהוקדשה המנחה היא היתה עליו בכלל היתר, רצה אוכלה, רצה אינו אוכלה.
ובאמצע דברי הברייתא תמהה הגמרא: כיצד אומרת הברייתא "רצה אוכלה, רצה אינו אוכלה"?
וכי אפשר לומר את הצד ש"רצה אינו אוכלה"!?
והכתיב לגבי אכילת הקדשים, בחלק המגיע לכהנים (שמות כט):
"ואכלו אותם אשר כופר בהם", מלמד הכתוב, שהכהנים אוכלים את הקרבן, והבעלים של הקרבן, מתכפרין באכילת הכהנים את קרבנם כפרה שלימה!
ואם כן, חייבים הכהנים לאכול את הקרבן, ואת שיירי המנחה, כדי שתהיה כפרה שלימה לבעלים המביאים אותה.
ואיך אמרת "רצה אינו אוכלה"? אלא בהכרח, שכך אמר התנא בברייתא: רצה הכהן שעשה את עבודות המנחה לאכול אותה - הוא עצמו אוכלה.
ואם רצה - כהן אחר אוכלה!
תלמוד לומר: "מצות תאכל במקום קדוש"
- מצוה על הכהן העובד את עבודות המנחה שהוא יאכלנה, יותר מאשר כהן אחר.
אלא לרב יצחק בר אבדימי, דאמר ברייתא זאת בשיטת אבא שאול היא, וגורסים בה "למצוה", לעיכובא, ולא "מצוה" לכתחילה, תיקשי:
הכא, באכילת שירי המנחה - מאי "תרי גווני, איכא!?
אלו שתי אפשרויות יש כאן, כמו ביבמה (למצוה ושלא למצוה), שתוכל לומר שבא התנא למעט מן הפסוק את הצד השני?
וכי תימא, שאומרת הברייתא שתי אפשרויות, רצה - לתאבון אוכלה, רצה - אכילה גסה אוכלה.
תלמוד לומר "מצות תאכל", ללמד שרק אכילה לתיאבון כשירה ולא אכילה גסה.
אי אפשר לומר כך.
כי אכילה גסה - מי האם שמה אכילה, עד שיצטרך הכתוב למעט אותה במיעוט מיוחד?
ועצם דין אכילה, כבר נלמד מהפסוק הראשון "ואכלו אהרן ובניו"!?
והאמר ריש לקיש: האוכל אכילה גסה, שנפשו של אדם קצה בה, ביום הכיפורים - פטור מעבירת "כל הנפש אשר לא תעונה". היות שאף אכילה גסה נקראת עינוי, כיון שהוא מזיק את עצמו באכילה שכזו.
וחוזרת בה הגמרא, ומביאה שתי אפשרויות אחרות.
אלא, כך הן שתי האפשרויות בשיירי המנחה:
רצה - מצה אוכלה, רצה - חמץ אוכלה.
תלמוד לומר "מצות תאכל", ולא חמץ!
ופרכינן: הרי דין זה, שאין אוכלים את המנחה אלא כשהיא אפויה מצה ולא חמץ, כבר ידענו מפסוק אחר.
והכתיב: (ויקרא ו) "לא תאפה חמץ - חלקם נתתי אותה".
ואמר ריש לקיש בדרש פסוק זה: המנחה עצמה לא תאפה חמץ, ואפילו חלקם של הכהנים, שיירי המנחה לאחר שנקמצה, גם היא לא תאפה חמץ!
ומכח פירכה זו, מביאה הגמרא שתי אפשרויות אחרות:
אלא, רצה - כשהיא אפויה מצה, אוכלה.
רצה - חלוט (חולטים את העיסה בתוך מים רותחים תחילה, ולאחר מכן אופים את העיסה החלוטה, מצה), אוכלה.
תלמוד לומר "מצות תאכל", ולא חלוט!
והוינן בה: האי "חלוט" - היכי דמי? כיצד אתה מחשיב את המצה הנאפית לאחר חליטה? אי מצה היא - הא מצה היא!
וכיצד אתה ממעט חלוט מ"מצות תאכל"?
ואי חלוט לא מצה היא, אין צורך בפסוק כדי למעטו.
שהרי "ואכלוה מצות" - אמר רחמנא בפרשת שמיני, ואין צורך ב"מצות תאכל" כדי למעט חלוט.
ומשנינן: לא. לעולם אימא לך חלוט - מצה היא.
ולהכי תנא שנה ביה קרא נוסף, באכילת שיירי המנחה, "מצות תאכל" - לעכב! שאף על גב שיש להחשיב חלוט שנאפה כמו מצה שנאפתה בלי חליטה, בכל זאת בשיירי המנחה יש לאפות אותה בלי לחלוט אותה תחילה. (תוס')
ותמהה הגמרא: אלא "חלוט מצה היא", דקאמרינן, שאמרנו בברייתא שיש צורך בפסוק "מצות תאכל" כדי למעטו מאכילת שיירי מנחה - למאי הלכתא!? דהיינו, היכן נחשב חלוט למצה, עד שצריך הפסוק "מצות תאכל" למעטו, לומר שבשיירי מנחה הוא מצה שאינה ראויה!?
ומשנינן: מה שאמרנו שחלוט מצה היא, הכונה היא לומר, שאדם יוצא בה ידי חובתו באכילת מצה בפסח, אף על פי דחלטיה לעיסה במים רותחים מעיקרא.
כיון דהדר אפייה שחזר ואפאה אחרי חליטתה בתנור - "לחם עוני" קרינא ביה, ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח.
מתניתין:
א. החולץ ליבמתו, לא הפסיד בכך את חלקו בירושת אחיו המת, אלא הרי הוא כאחד מן האחין לנחלה.
ב. ואם יש שם אב - נכסים של אב. שהוא קודם בירושה לאחים.
ג. הכונס את יבמתו - זכה בנכסים של אחיו המת, והם שלו, אפילו גירשה למחר.
רבי יהודה אומר: בין כך ובין כך, בין אם יבמה אחד האחים ובין אסלא יבמה, אם יש שם אב - נכסים הנופלים מירושת האח המת הם של אב בלבד, ולא של היבם.
גמרא:
שנינו במשנה שהחולץ ליבמתו הרי הוא כאחד האחים לנחלה.
והוינן בה: פשיטא שלא הפסיד החולץ את חלקו!?
ומשנינן: סלקא דעתך אמינא, שחליצה במקום יבום קיימא, והרי הוא כאילו קנאה ושילחה, ונשקול החולץ כולהו נכסי של אחיו המת, כמו מי שמייבם אותה.
קא משמע לן שהרי הוא כאחד האחים, ואינו נוטל את הכל.
ותמהינן: אי הכי, שחידוש המשנה הוא שאין החולץ זוכה בכל הנכסים, מדוע נקטה המשנה "הרי הוא כאחד מן האחים"?
והרי "אינו אלא כאחד מן האחים" מיבעי ליה למשנה לומר.
ואילו לשון המשנה משמע, שהחידוש הוא שיש לו בכלל זכיה כאחד מן האחים!?
ומשום הקושיה הזאת אומרת הגמרא הסבר אחר:
אלא, סלקא דעתך אמינא, הואיל ואפסדה החולץ מיבום, לקנסיה לחולץ שלא יירש את חלקו בנכסי המת.
קא משמע לן משנתנו שהחולץ אינו מפסיד את חלקו.
שנינו במשנתנו: אם יש שם אב - נכסים של אב.
דאמר מר (במסכת בבא בתרא קטו א) האב קודם בירושת בניו לכל יוצאי ירכו.
שנינו במשנתנו: הכונס את יבמתו זכה בנכסים של אחיו.
והוינן בה: מאי טעמא? והיינו, מנין לנו שהיבם זוכה מיד בכל הנכסים ולא האב, שהוא הקודם בירושה לכל יוצאי ירכו. ואולי זוכה האב בכל הנכסים, כדינו להיות קודם לכל יוצאי ירכו, ורק משמת האב יזכה היבם בכל הנכסים.
ומשנינן: (דברים כה) "יקום על שם אחיו" אמר רחמנא, ומשם למדנו את הדין שהיבם זוכה בנכסי האח המת.
כי בנחלה שעוברת אליו, הוא מקים את שם אחיו, שנחלתו נקראת על שמו, כאשר הוא מייבם את אשתו.
והרי קם שמו של המת בשעה שמיבם את אשתו, ולכן באותה שעה הוא זוכה גם בנחלתו.
שנינו במשנה: רבי יהודה אומר: בין כך ובין כך, אם יש שם אב, נכסים של אב.
אמר עולא: הלכה כרבי יהודה.
וכן אמר רבי יצחק נפחא: הלכה כרבי יהודה.
ואמר עולא, ואיתימא רבי יצחק נפחא: מאי טעמא דרבי יהודה האומר שהאב זוכה בנכסים?
והרי משעה שייבם האח את אשת המת קם שמו של המת, וצריכה נחלתו לעבור ליבם, שיש בכך משום הקמת שם המת אצל האח שייבם את אשתו?
משום דכתיב כתוב אחר, בפרשת יבום: (דברים כה) "והיה הבכור אשר תלד".
ומלמד הכתוב הזה שדינו של היבם הוא כ"בכור": מה בכור האחים אין לו חלק בנכסי האב בחיי האב, אף האי יבם נמי, אין לו חלק בנכסים הראויים לירש על ידי האב (שבכל מקום הוא קודם לכל יוצאי ירכו) בחיי האב.
ולכן, לא זוכה היבם בנחלת המת, אלא במקום שאין אב.
שמא תאמר, כיון שקראה התורה ליבם "בכור": אי מה בכור נוטל פי שנים לאחר מיתת האב, אף האי יבם נמי נוטל פי שנים לאחר מיתת האב, ויטול היבם את חלקו ואת חלק אחיו המת בנכסים שמוריש האב?
תשובתך: מידי, האם "יקום על שם אביו" כתיב? הרי "יקום על שם אחיו" כתיב, ולא "על שם אביו"!
וכיון שירש האב את הנסים של המת, הרי מעתה, כשמת האב, אין הוא מוריש את נכסי האח המת אלא את נכסיו שלו, ואין ליבם חלק בהם כדי להקים את שם אחיו במת בירושתם.
והוינן בה: לרבי יהודה, הסובר שאם האב קיים הוא היורש, ואז לא מתקיימת הקמת השם של המת על ידי העברת נחלתו ליבם, אימא נאמר שרק היכא דליכא אב דלשקול נחלה, כשאין אב הלוקח את הנחלה של המת לעצמו, אלא היא עוברת לאח המייבם, המקים לאחיו שם - רק אז תתקיים מצות יבום, היות שאז יש הקמת שם לאח המת, בהעברת נחלתו לאח המייבם.
אבל היכא דאיכא אב, (דלא) שקיל היבם נחלה - לא תתקיים מצות יבום!?
ומשנינן: מידי, האם יבום בנחלה שנוחל היבם את נכסי המת תלה רחמנא?
אין זה כך!
אלא יבומי מיבמי, זו היא המצוה.
ואי איכא נחלה - שקולי, נוטל היבם את נכסי המת.
ואי לא, אם היבם אינו נוחל, אלא האב - לא שקיל היבם.
יתיב רבי חנינא קרא קמיה דרבי ינאי, ויתיב וקאמר: הלכה כרבי יהודה.
אמר ליה רבי ינאי: פוק, צא, קרי קרייך לברא, וקרא את הקריאה שאמרת לפני בחוץ, ולא כאן, כי היא אינה נכונה, היות ואין הלכה כרבי יהודה.
תני תנא קמיה דרב נחמן: אין הלכה כרבי יהודה.
אמר ליה רב נחמן: אלא כמאן הלכה? - בהכרח, כרבנן!
ואם כן, משנתך שאתה שונה שאין הלכה כרבי יהודה פשיטא היא! שהרי יחיד ורבים - הלכה כרבים!?
אמר ליה זה ששנה את האימרה הזאת לפני רב נחמן: האם אסמייה, אסלק את האימרה הזאת ממשנתי שאני שונה, לפי שפשיטא היא!?
אמר ליה: לא. אל תסלק אותה ממשנתך!
כי משנה זו היא "משנה הצריכה". אלא, שאתה שינית את דבריה, ומחמת השינוי היא נהיתה ל"משנה שאינה צריכה". אך אם תתקנה, ותחזירה ללשון ששנו לך, היא תחזור להיות "משנה צריכה".
כי את - "הלכה כרבי יהודה" אתנייך, שנו לך!.
ונמצא שהיא אימרה ("משנה") שצריך לשנותה, שיש בה חידוש, שהלכה כיחיד.
ומוקשה הוא דאקשי לך, כיצד יתכן שהלכה כרבי יהודה, והרי הלכה כרבים ולא כיחיד!?
ואפכת, ושנית "אין הלכה כרבי יהודה".
ולמאי דאפכת - שפיר אפכת. והיינו, שפיר עשית בכך שהפכת לה, היות ואין הלכה כרבי יהודה.
אך על אף שאתה צודק במה שגרם לך להפוך ולשנות את הגירסא, לא זו היא הגירסא הנכונה במשנה זו.
אלא, יש לך לשנותה כמו ששנו לך אותה, שהלכה כרבי יהודה, ולכן היא משנה הצריכה.
אך אנו לא סוברים שהלכה כאותה משנה, אלא הלכה כחכמים.
מתניתין:
במשנה זו מתבארת תקנת חכמים, לאסור על יבם שחלץ ליבמתו, את קרובות חלוצתו, כאילו היתה החלוצה אשתו.
ובצורה דומה תיקנו על היבמה שנחלצה, שתהיה אסורה בקרובות החולץ, כאילו היה בעלה.
החולץ ליבמתו -
הוא אסור בקרובותיה, והיא אסורה בקרוביו!

דרשני המקוצר[עריכה]