פרשני:בבלי:יבמות עו ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יבמות עו ב

חברותא[עריכה]

אבל הא - בת פרעה המלך, שגדלה בבית מלך - לא צריכא ליה לשולחן מלכים של שלמה, וגירות לשם שמים היתה, ולפיכך קיבלוה.
ואכתי תמהינן על שלמה, שנשא את בת פרעה: ותיפוק ליה דהא - בת פרעה - מצרית ראשונה (דור ראשון לגרות) היא, ולא התירה תורה את המצרים אלא בדור שלישי שלהם, כמאמר הכתוב: דור שלישי יבוא להם בקהל ה'. ותיקשי: האיך נשאה שלמה!?  1 

 1.  רש"י פירש קושיית הגמרא באופן אחר: ותיפוק ליה דאפילו גיירה מצרית ראשונה היא, ואפילו הכי קרי ליה חתנות. ותמהו עליו התוספות: וקשה, דפשיטא דשייך בה חתנות דהא תפסי בה קדושין (מאחר שגיירה) ?! והב"ח הביא בשם ספרים אחרים הגורסים ברש"י: דאפילו הוי גיורת הא הוי מצרית ראשונה ואסירא ליה, ולפי ספרים אלו ביאור הקושיא לרש"י היא כמו לתוספות.
וכי תימא ליישב: הנך - האומה המצרית אותה אסרה התורה - אזלי לעלמא (טבעו בים  2 ), והני הגרים במצרים - אחריני נינהו (אומות אחרות הן שבאו וישבו במצרים), ולא אסרה אותם התורה, ולפיכך נשא שלמה את בת פרעה, ואין איסור התורה אלא על ערב רב שנתערבו בישראל.

 2.  וכי אזהר רחמנא מערב רב בלבד. רש"י. והתוספות פירשו באופן אחר: אזלי לעלמא, הלכו ונתיישבו בשאר ארצות.
והא תניא: אמר רבי יהודה: מנימין, גר מצרי, היה לי חבר, מתלמידי רבי עקיבא ואמר מנימין: אני מצרי ראשון, ונשאתי מצרית ראשונה.
ואני אשיא לבני - שהוא מצרי שני - מצרית שניה,  3  כדי שיהא בן בני מצרי שלישי וראוי לבוא בקהל.

 3.  כתב רש"י: שאם אשיאנו מצרית ראשונה, יהא בנה שני לה, דאמרינן בפירקין (לקמן עח א) הלך אחר פסולן; כלומר: והואיל ומצרית ראשונה היא ופסולה יותר מן הבעל, הולכים אחריה, והבן יהיה מצרי שני ואסור לבוא בקהל (וכעין זה כתב רש"י בסוטה ט א). ודברי רש"י אלו תמוהים מן הסוגיא עצמה שהביא רש"י, שלא נמצא שם מי שיאמר: הבן מצרי שני משום "הלך אחר פסולן", והאחרונים נתקשו בזה, ראה שער המלך פרק יד מאיסורי ביאה, וראה מה שכתב הגר"א בביאורו לשולחן ערוך סימן ד.
הרי למדת שאף המצרים הגרים כיום במצרים אסורים הם לבוא בקהל.  4 

 4.  התוספות נתקשו לפי ביאורם, שנידון הגמרא היה משום שהמצרים המקוריים הלכו למקומות אחרים, שאם כן יש לומר שמנימין היה מן המצרים שישבו במקומות אחרים?! ותירצו: דאי מן המצרים שנתיישבו בשאר ארצות לא היה קורהו גר מצרי שלא היו ידועים בשאר ארצות.
אמר תירץ רב פפא: האם אנן משלמה ליקו ונתיב (וכי נעמוד אנו ונקשה משלמה)?!
שלמה - לא נסיב מידי!
לא היו לו נישואין בה, אלא רק דרך אהבה ולא דרך חתנות (תוספות).  5  דהרי כתיב ביה בשלמה: "מן הגויים אשר אמר ה' אל בני ישראל לא תבואו בהם, והם לא יבואו בכם, אכן יטו את לבבכם אחרי אלהיהם - בהם דבק שלמה "לאהבה"!

 5.  לפי דעת התוספות שהקושיא היתה האיך הותר לשלמה לשאת מצרית מאחר שאסרתם תורה, מתבאר מסוגיא זו, שלא אסרה תורה את המצרים אלא דרך חתנות ולא איסור ביאה בעלמא; אבל לשיטת רש"י בביאור הקושיא אין ראיה לדין זה מן הגמרא. וביאור תירוץ הגמרא לפי שיטת רש"י הוא: אפילו אם תימצי לומר שהכתוב קורא חיתון גם במקום דלא שייך חתנות, היינו משום שהם דרים זה עם זו דרך חתנות, אבל שלמה הרי לא דר עמה דרך חתנות כלל וכדמוכח מן הפסוק, וכיון שכן על כרחך שלא קרא הכתוב למעשי שלמה "חיתון" רק משום אהבה יתירה, וכדמסיק הגמרא.
הרי שלא היה זה חיתון.
אלא קשיא מן הכתוב: "ויתחתן שלמה את בת פרעה", ומבואר שנשא אותה שלמה, ולא דבק בה לאהבה בלבד.
ומשנינן: מתוך אהבה יתירה שאהבה - מעלה עליו הכתוב כאילו נתחתן בה.
וכאן שבה הגמרא למבואר לעיל, לפשוט את הספק בפצוע דכא, האם בקדושתו הוא עומד, ממה שלמדנו בברייתא: פצוע דכא מותר בנתינה -
אמר הקשה ליה רבינא לרב אשי: והא אנן לא תנן הכי (גירסת רש"י והב"ח) במשנתנו!
דהא תנן: פצוע דכא וכרות שפכה מותרים בגיורת ומשוחררת.
ומשמע שדוקא גיורת ומשוחררת, שהן מותרות לשאר ישראל, הן בלבד מותרות לפצוע דכא.
הא בנתינה, שאף לשאר ישראל היא אסורה - אסירי פצוע דכא וכרות שפכה!
אמר ליה רב אשי לרבינא: וליטעמיך, שאתה בא לדקדק לשון ממשנתנו, אימא סיפא:
ואינן אסורין אלא מלבוא בקהל.
והרי משמע: הא בנתינה - שרו.
אלא מהא, ממשנתנו - ליכא למשמע מינה, הואיל ומן הרישא משמע כך, ומן הסיפא משמע אחרת.
מתניתין:
עמוני ומואבי שנתגיירו - אסורים לבוא בקהל, ואיסורן הוא איסור עולם (בניהם ובני בניהם, עד סוף העולם).
אבל נקבותיהם של עמון ומואב - מותרות מיד, כשנתגיירו.
מצרי ואדומי שנתגיירו אינם אסורים אלא עד שלשה דורות, ולא עד בכלל, ואין אסור אלא הוא עצמו ובנו, אבל בן בנו מותר.
אחד זכרים ואחד נקבות אסורים.
רבי שמעון מתיר את הנקבות של מצרים ואדום, מיד כשנתגיירו.
אמר רבי שמעון: והרי קל וחומר הם הדברים שיהיו הנקבות של מצרים ואדום מותרות מיד:
ומה אם במקום - עמון ומואב - שאסר הכתוב את הזכרים איסור עולם, התיר את הנקבות מיד.
מקום - מצרים ואדום - שלא אסר את הזכרים איסור עולם אלא עד שלשה דורות, אינו דין שנתיר את הנקבות מיד.
אמרו לו חכמים: אם הלכה שמעת מרבותיך,  6  אכן נקבל דבריך.

 6.  כתבו התוספות (עז ב ד"ה הלכה): לאו הלכה למשה מסיני קאמר, דאם כן אמאי פליג עליה רבי יהודה, אלא הכי קאמר: הלכה אני אומר, כך קבלתי מרבותי; וכן נראה מרש"י כאן.
ואולם אם לדין (אם אתה דן קל וחומר מעצמך) - יש תשובה להשיב עליו, ומפרש לה בגמרא.
אמר להם רבי שמעון לחכמים: לא כי.
כלומר: לא כאשר אתם אומרים: אם לדין יש תשובה, כי אפילו אם מעצמי הייתי דורש אין לכם תשובה.
ומכל מקום, הלכה מפי רבותי אני אומר.
גמרא:
והוינן בה: מנא הני מילי שנקבותיהן של עמון ומואב מותרות מיד?
וכדי לפרש ענין זה, מביאה הגמרא עתה את המשא ומתן שהיה על כשרותו של דוד לבוא בקהל עקב היותו מזרעה של רות המואביה, אשתו של בועז.
שנאמר "ובועז הוליד את עובד. ועובד הוליד את ישי וישי הוליד את דוד (סוף רות)"
אמר. פירש רבי יוחנן: דאמר קרא:
"ויאספו פלשתים את מחניהם למלחמה.
ויצא איש הבנים ממחנות פלשתים גלית שמו. ודוד בן איש אפרתי הזה מבית לחם יהודה, ושמו ישי, ולו שמונה בנים. והאיש בימי שאול, זקן בא באנשים. והוא (דוד) מדבר עמם, והנה איש הבנים עולה, גלית הפלשתי שמו, מגת ממערכות פלשתים. ויאמר שאול אל דוד לא תוכל ללכת אל הפלשתי הזה. ויאמר דוד: ה' אשר הצילני מיד הארי ומיד הדוב - הוא יצילני מיד הפלשתי הזה. ויאמר שאול אל דוד: לך, וה' יהיה עמך. וילבש שאול את דוד את מדיו, ונתן קובע נחושת על ראשו. ויחזק דוד מן הפלשתי בקלע ובאבן, ויך את הפלשתי, וימיתהו, וחרב אין ביד דוד.
וכראות שאול את דוד יוצא לקראת הפלשתי, אמר אל אבנר שר הצבא: בן מי זה הנער אבנר? ויאמר אבנר: חי נפשך המלך אם ידעתי".
ועל כרחנו צריכים אנו לפרש את שאלתו של שאול באופן אחר מפשוטו, שהרי:
וכי לא ידע ליה (לא הכירו) שאול לדוד?
והכתיב בפרק הקודם: ויבוא דוד אל שאול ויעמוד לפניו ויאהבהו מאד, ויהי לו נושא כלים.
אלא, שמא תאמר: לא על דוד שאל שאול, אלא אאבוה דדוד קא משאיל שאול, וכמו שאמר: "בן מי זה הנער".
אף זו אי אפשר. שהרי: וכי את אביו של דוד לא ידע ליה שאול?!
והכתיב: באותו פרק כשהכתוב מתאר מי הוא דוד: "ודוד בן איש אפרתי הזה מבית לחם יהודה ושמו ישי, ולו שמונה בנים והאיש (ישי) בימי שאול זקן בא באנשים".
ואמר פירש רב, ואיתימא רבי אבא את הפסוק: זה ישי אבי דוד, שנכנס באוכלוסא (שר על ששים ריבוא), ויצא באוכלוסא.
וכיון שהיה שר במלכותו של שאול, ודאי הכירו שאול.
אלא, ודאי מתוך שהיה ברור לו לשאול שדוד יהא מלך, או לכל הפחות אדם חשוב (וכדמפרש ואזיל), הכי קאמר שאול לאבנר:
זיל שאל על אבותיו הראשונים של דוד: אי מפרץ אתי (האם דוד מזרעו של פרץ בן יהודה הוא), אי מזרח (בנו של יהודה) אתי
כי אי מפרץ אתי - מלכא הוי (מלך יהא דוד), כי על כן נקרא שמו "פרץ", שהמלך פורץ גדרות של אחרים לעשות לו דרך קצרה מביתו לפרדסו או כרמו, ואין ממחין בידו.
ואי מזרח אתי - חשיבא בעלמא הוי (יהא דוד אדם חשוב בלבד).
מאי טעמא אמר ליה שאול לאבנר: "שאל עליה"?
כלומר: למה היה ברור לו לשאול בדוד שיהא מלך או חשוב, עד שביקש לידע את יחוסו?
כי סימני מלכות ראה שאול בדוד. דכתיב: וילבש שאול את דוד, מדיו כמדתו
כלומר: בגדיו של שאול היו מתאימים למדתו של דוד בדרך נס (מהרש"א).
וכתיב ביה בשאול, כלומר: אף שנאמר על שאול: משכמו ומעלה גבוה מכל העם, ובדרך הטבע לא היו תואמים בגדיו את מדותיו של דוד, בכל זאת אירע נס והתאימו בגדי שאול לדוד.
אמר ליה דואג האדומי לשאול: עד שאתה משאיל (שואל ומתעניין לדעת) עליו אם הגון הוא למלכות אם לאו - שאל עליו: אם בכלל ראוי הוא לבוא בקהל, אם לאו!?  7  -

 7.  ביאר מרן רי"ז הלוי בחידושיו על מגלת רות, דהכי קאמר דואג: שאל עליו אם ראוי הוא לבוא בקהל, שאם לא, הרי הוא פסול מלהיות מלך, שאין ממנין מלך אלא מן המיוחסין, וכתוספתא פרק ד מסנהדרין.
מאי טעמא יש לפקפק בדבר כשרותו של דוד?
כיון דקאתי דוד מרות המואביה, ונמצא שאף דוד פסול לבוא בקהל.  8 

 8.  א. הטעם שרצו לפסול את דוד אף על גב שמצד אביו ישראלי הוא ולא מואבי, היינו משום דהלך באב ואם אחר הפסול, ראה סוגיית הגמרא לקמן עח א וב. ב. תמה המהרש"א (בחידושי אגדות לקמן עז א ד"ה כתנאי): מה שייך לפקפק בדבר שתהא רות אסורה, והרי בועז הוא זה שנשאה ו"בועז זה אבצן והיה שופט את ישראל כמה שנים כמפורש בקרא, ואיך נשא פסולי הקהל ברבים כמו שכתוב, ויקח עשרה אנשים"?! וראה עוד שם שהאריך בדבר. ויסוד תירוצו הוא, שבועז עשה כן משום יבום שכתב הרמב"ן (בפרשת וישב במעשה יהודה ותמר), שהוא שייך בכל הקרובים, ועל כן בא עשה של יבום ודחה את לא תעשה "לא יבא עמוני". ראה עוד שם שהאריך יותר. וכבר תמהו האחרונים, שודאי אין עשה לאחר מתן תורה אלא מה שאמרה תורה שייבם אח את אשת אחיו, אבל לא שייבם את אשת קרוביו האחרים, ואיך יידחה הלאו?! וראה עוד בחידושי מרן רי"ז הלוי בחידושיו על מגילת רות, ולפי דבריו חושבים היו דואג וסייעתו כי בועז התיר אותה מעצמו על ידי דרשה "עמוני ולא עמונית", ועל כן יכולים היו לחלוק על כך ולפרוך את הדרשה כמבואר בהמשך דברי הגמרא, ואולם בסופו של דבר התברר שיסוד ההיתר הוא מהלכה למשה מסיני, וכפי שיתבאר בגמרא לקמן עח א ובהערות.
אמר ליה אבנר: הרי תנינא: כתיב "לא יבוא "עמוני" בקהל ה'".
ודרשינן: עמוני ולא עמונית.
וכן דרשינן "מואבי" ולא מואבית!
והואיל ודוד מן המואבית הוא בא, אין לפקפק בכשרותו.
אמר ליה דואג: אלא מעתה שאתה דורש "עמוני" ולא עמונית, שמא תדרוש גם לא יבוא ממזר בקהל ה', ולא ממזרת!?
אמר ליה אבנר: הרי "לא יבוא ממזר" כתיב, ונוטריקון הוא: "מום זר", ללמדך: כל שיש בו מום של "זרות", שאין תפיסת קידושין בין הוריו לפי שהם זרים זה לזו, הרי הוא אסור לבוא בקהל. ואף הנקבה אסורה, כיון שנבעלה אמה ממי שהיה זר ונכרי אצלה (ריטב"א בהבנת רש"י).
עוד הקשה לו דואג: אלא מעתה, שמא גם תדרוש: "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו. בנים אשר יולדו להם, דור שלישי, יבוא להם בקהל ה'" -
מצרי לא מצרית?!
אמר ליה אבנר: שאני הכא, בעמוני, דמפרש טעמא דקרא: לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים"
ולכן. אין הנקבות אסורות, כי רק דרכו של איש לקדם, ולא דרכה של אשה לקדם, (וראה תוספת ביאור בהערות  9 ).

 9.  ביארו הראשונים, שעמונית בלבד היא שאסורה משום שלא קידמו בלחם ומים, אבל המואבים קידמו, וכמו שנאמר (דברים ב, כח כט): "אוכל בכסף תשבירני ואכלתי, כאשר עשו לי וגו' והמואבים היושבים בער". וטעם איסור המואבי הוא משום "ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור לקללך" (דברים כג ה), וכיון שרות מואבית היתה, עיקר הטעם שהיא מותרת הוא משום שאין דרכה של אשה לשכור, וכמבואר בירושלמי (ראה ריטב"א, ובכל מה שהביא). והמאירי כתב: שלא קידמו אלא אותם מואבים שבער, והם מיעוט שבהם, ונידונו כולם אחר הרוב. והוסיף עוד המאירי: ושמא תאמר ובשכירות בלעם מיהא מה חטאו? והלא בלק הוא ששכר. כבר ידעת, שכך הוא מתכסיסי הדת, להיות המלך נענש על עוון העם והעם על עוון המלך, מפני שהמלך יש לו למחות בעם וכלל העם למחות במלך, וכמו שנענשו על ידי דוד במנין העם.
אמר ליה דואג: מכל מקום היה להם - לעמונים - לקדם אנשים לקראת אנשים, ונשים לקראת נשים.
ומאחר שאף הנשים לא קידמו את ישראל, אסרה התורה אף את הנשים.
אישתיק אבנר.
מיד - "ויאמר אבנר: חי נפשך המלך, אם ידעתי. ויאמר המלך: שאל אתה בן מי זה העלם".
והרי התם (בפנייתו הקודמת של שאול לאבנר), קרי ליה שאול לדוד "נער" (כדכתיב: וכראות שאול, אמר אל אבנר שר הצבא בן מי זה "הנער"), ואיו הכא קרי ליה "עלם"?
אלא ודאי, הכי קא אמר ליה שאול: הלכה "נתעלמה" ממך אם מותר דוד לבוא בקהל. צא ושאל בבית המדרש.
שאל אבנר בבית המדרש: האם עמונית ומואבית אסורות.
אמרו ליה לאבנר בבית המדרש: כתיב: "לא יבוא עמוני", הרי למדת: עמוני ולא עמונית. וכתיב: "מואבי" ולא מואבית.

דרשני המקוצר[עריכה]