פרשני:בבלי:יבמות צח ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יבמות צח ב

חברותא[עריכה]

ואם נשא את אחות האב מן האב הרי זה יקיים.
ואם נשא את אחות האם מן האם, הרי זה יוציא.
ואם נשא את אחות האם מן האב:
רבי מאיר אומר: יוציא, הואיל ויש כאן צד אם.  1 

 1.  לשון רש"י הוא: הואיל ואיכא צד אם, ובפשוטו משמע כוונתו שזה דומה לאחות האב מן האם; ואולם בלשון הברייתא איתא "כל ערוה שהיא משום שאר אם, יוציא", ומשמע דהגדר הוא שאסרו חכמים כל שאר אם גם אינו שאר לאם אלא דרך אב.
וחכמים אומרים: יקיים.  2 

 2.  ביאר רש"י שאין זה דומה לאחות האב מן האם שאף לדעת חכמים הרי זה יוציא, כי אחות האב מן האם הרי זו דומה לאחותו מן האם, אבל אחות האם מן האב אינה דומה לאחות האם.
שהיה רבי מאיר אומר: כל ערוה שהיא משום שאר האם, הרי זה יוציא, וכל ערוה שהיא משום שאר האב הרי זה יקיים.
ומותר באשת אחיו אפילו מן האם.  3 

 3.  ואין גוזרים אטו אשת אחיו שנולד בקדושה מאמו שהוא אסור מן התורה, כי כל דרך אישות לא גזרו חכמים, רש"י.
ובאשת אחי אביו ואפילו מן האם.
ושאר כל העריות מותרות לו, לאיתויי: אשת האב.
ואם נשא גוי  4  אשה ובתה  5  ונתגיירו הוא ונשותיו, הרי זה כונס אחת ומוציא אחת. ואף שאין הן קרובות, היות וגר שהתגייר כקטן שנולד דמי, מכל מקום אסור משום גזירה שמא יבואו להתיר בישראל אשה ובתה.

 4.  ואי אפשר לפרש דאף פיסקא זו עוסקת בגר שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה, שהרי גר זה ודאי לא ישא אשה ובתה; שמא תאמר לפרש שנשא אשה ובתה שנתגיירו ואין להם קורבה דכקטן שנולד דמי, אף זה אי אפשר, שאם כן היה יכול התנא להשמיענו דין זה אפילו בישראל, רש"י. ביאור דבריו: דבשלמא אם אנו מפרשים בגר הרי משכחת לה שנשא תחילה אמה ובתה בהיותו בגויותו וקא משמע לן שצריך לגרש, אבל אי מיירי בגר שנשא אחר כך, אם כן מה לי גר מה לי ישראל.   5.  והוא הדין אשה ואחותה מן האם, תוספות, וראה עוד שם.
לכתחילה לא יכנוס, מפרש לה בגמרא.
אבל אם מתה אשתו מותר בחמותו, היינו שאם נשא אשה ונתגיירו הוא ואשתו וגם חמותו, ושוב מתה אשתו, אף שחמותו לאחר מיתה אסורה, והיה לנו לאסור כדי שלא יבואו להתיר כזאת בישראל - כולי האי לא גזרו חכמים.
ואיכא דתני: אסור בחמותו, ובהמשך תתבאר מחלוקתם.
קתני מיהת: מותר באשת אחיו, ומאי לאו דנסבה אחיו כשהוא גר, ותיקשי למי שאוסר אשת אחיו מאמו לבד!?
ומשנינן: לא, דנסבה כשהוא גוי.
מאי למימרא!? מהו דתימא: ליגזור כשהוא גוי אטו כשהוא גר.
קא משמע לן שאין גוזרים.
אמר מר: נשא אשה ובתה, הרי זה כונס אחת ומוציא אחת. לכתחילה, לא יכנוס ...
וקא סלקא דעתין דהכי קאמר: אם היתה אחת נשואה לו ובא עליה אחר שנתגייר, והיא אשתו הגמורה, שוב לא יכנוס את השניה, ולפיכך תמהה הגמרא:
הרי הדברים קל וחומר: השתא אפוקי מפיק (אם חייבוהו חכמים להוציא).
לכתחילה - מיבעיא!? (הרי פשיטא שלא יכנוס) ולמה הוצרך התנא לאמר זאת!?
ומשנינן: זה שאמרו: לכתחילה לא יכנוס, לא קאי על אשה ובתה.
אלא התם - על תחילת הברייתא - קאי.
והכי קאמר:
הך דאמור רבנן יקיים, כגון אחותו מן האב - מכל מקום, לכתחילה לא יכנוס.
למדנו לעיל: מתה אשתו מותר בחמותו, ואיכא דתני אסור בחמותו.
ומפרשת הגמרא:
חדא ברייתא כרבי ישמעאל.
וחדא ברייתא כרבי עקיבא, כדמפרש ואזיל.
מאן דאסר (האוסר) סבר כרבי ישמעאל, דאמר: חמותו לאחר מיתה באיסורא קיימא (עומדת היא באיסורה הקודם), כשם שמחיים הרי היא בשריפה כך לאחר מיתה, וכיון שכן אף גבי גר גזרו ביה רבנן.
ומאן דשרי (המתיר) סבר כרבי עקיבא, דאמר: חמותו לאחר מיתה קלש ליה איסורא (נחלש איסורה) שאינה בשריפה, ולפיכך גבי גר לא גזרו ביה רבנן.
מתניתין:
חמש נשים שהיו זרות זו לזו, שנתערבו ולדותיהן הזכרים, ועוד היתה לכל אחת מהן בן ודאי מאותו בעל -
והגדילו הבנים התערובות, ונשאו נשים, ומתו.
ונמצאו חמשת הנשים זקוקות ליבום לחמש הבנים הודאין, אלא שאין כל אחת יודעת מי הוא אחי בעלה שייבמנה או יחלוץ לה, כיון שנתערבו.
כיצד הוא היתירן:
ארבעה בנים ודאין חולצין לאחת (לראשונה הבאה להתיר את עצמה). ואחד מהם אם ירצו (הוא והיא) הרי הוא מייבם אותה.
שהרי ממה נפשך מותרת היא לו, כי אם אכן יבם שלה הוא מה טוב, ואם לאו בהכרח שאחד מהארבעה שכבר חלצו הוא היבם שלה, והרי נפטרה מן היבום ומותרת לינשא לכל אדם.
ובכך הותרה הראשונה.
ושוב: הוא (זה שייבם את הראשונה) ושלשה בנים ודאין אחרים חולצין לאחת (לשניה הבאה להתיר את עצמה), ואחד מייבם; וכן השלישית מקבלת חליצה מארבע בנים ודאין - ובתוכם השנים שייבמו את האחרות - ואחד מייבם אותה, וכן הרביעית והחמישית.  6 

 6.  בפשוטו, תמצא כל דין המשנה גם בשתי נשים, ואין תוספת חידוש בחמש יותר מבשתים, וכתב התוספות יום טוב, כי אגב ששנינו בקדושין (פרק ב משנה ז): "מעשה בחמש נשים", מסרך תנא דהכא נמי למיתני חמש נשים; ובכוס ישועות כתב באופן אחר יתבאר בגמרא בהערות.
נמצאו ארבע חליצות, ויבום לכל אחת ואחת.
גמרא:
שנינו במשנה: ארבעה חולצין לאחת ואחד מייבם אותה:
מפרשת הגמרא: ודוקא מיחלץ והדר יבומי, יש לעשות דוקא כסדר המשנה, שמתחילה יחלצו לה הארבעה ואחר כך ייבם החמישי, שעל ידי זה נמצא שבשעת יבומו של החמישי הותרה לו אשה זו ממה נפשך, שהרי או שהותרה זיקתה על ידי החליצות ושוב אינה יבמה לשוק, או שהיא יבמתו.
אבל יבומי ברישא לא, אסור לאחד מהם לייבם לפני שיחלצו לה הארבעה האחרים, ומשום שיש לחוש דקפגע ביבמה לשוק, כי הרי אפשר שאין היא יבמתו ועדיין לא חלצה מן היבם שלה, והיבמה הרי אסורה לשוק.
עוד מפרשת הגמרא:
מאי "הוא ושלשה חולצין לאחת", כלומר: למה שנינו שהמייבם את הראשונה חולץ לשניה, ואין מייבם את השניה זה שייבם את הראשונה (וכן בכולן)?
דלא תימא: ליבמינהו חד לכולהו, כלומר: לכן לא מייבם אחד מהם שתים או את כולן אלא כל חד וחד מייבם חדא, כל אחד ואחד מן הודאין מייבם רק אחת -
משום דילמא מיתרמיא ליה דידיה, שמא על ידי כך תגיע כל יבמה ליבם שלה ותתקיים מצות יבום, אבל אם האחד מייבם שתים, הרי ודאי שאחת מהן לא התיבמה ליבם שלה.  7  תנו רבנן:  8  היו מקצתן של הודאין אחין, ומקצתן של הודאין שאין הן אחין, האחין הרי הן חולצין, ושאין אחין הן שמייבמין, ומפרש לה ואזיל.

 7.  א. כתב רש"י בסוף המשנה: "אמרינן בגמרא דהכי שפיר טפי, דילמא לכל חד מתרמיא דידיה ומיקיימא מצות יבום"; ומיהו בפשוטו דין גמור הוא, שהרי קיימא לן מצות יבום קודמת למצות חליצה, וראה בתוספות יום טוב. ב. כתב בים של שלמה, שאם היו רק שתי נשים, אדרבה עדיף שייבם אחד את שתיהן כדי שתתקיים מצות יבום בודאי או בזו או בחברתה, מאשר שייבמו שנים את שתיהן ואפשר שלא תתקיים מצות יבום אף באחת מהן. וב"כוס ישועות" תמה, דאם כן מה בין שתי נשים לחמש נשים, דהכי נמי יש לומר בחמש נשים שעדיף אחד מייבם את החמש כדי שתתקיים מצות יבום בודאי באחת מן החמש, וראה מה שביאר שם. ולפי דברי ה"ים של שלמה" כתב ליישב בכוס ישועות, למה נקטה המשנה "חמש נשים" אף שבפשוטו אין הפרש בין חמש לשתים, וכמו שנתבאר לעיל בהערה. וב"נהור שרגא" פקפק בעיקר דברי ה"ים של שלמה", כי מה לו לאחד בקיום מצוה של חבירו, והרי עדיף לכל אחד לייבם, שמא ייבם את יבמתו, ואין לו להניח ספק קיום מצוה דידיה מפני קיום מצוה ודאית של חבירו, ועיין באורח חיים סימן תפ"ב בשערי תשובה (לענין חיוב מצה ומרור), עכת"ד. וסברת הים של שלמה היא, שהרי ביבום אין מצות התורה חובה על הגברא, אלא שמצות התורה היא שתתקיים יבום באשה, והטילה התורה את החובה על הגברא, וכיון שכן סובר ה"ים של שלמה", שאם יש לפניו שתי אפשרויות, או שתתיבם רחל לראובן יבמה או לאה לשמעון יבמה, אין אחד מהם מחוייב לעשות טצדקי שתתייבם לו יבמתו, כיון שאם תתייבם יבמתו של זה לא תתייבם יבמתו של זה, ולענין מצות יבום מה לי זאת מה לי אחרת, וחידוש הוא.   8.  כן היא גירסת הר"ח בתוספות, וכן גרס הב"ח.
מאי קאמר?
אמר רב ספרא: הכי קאמר:
אין דין משנתנו - שכל אחד מהבנים הודאין יכול לייבם - אמור, אלא אם כן כל אחד מאותם ודאים הוא אח מן האב (או מן האב ומן האם) של אחד מבני התערובות, ואילו לשאר בני התערובות הוא זר, ולפיכך יכול הוא לייבם, שהרי אין אנו מסתפקים בו אלא שמא יבם הוא (אם זו יבמתו) ויכול לייבמה, או שהוא זר (אם אינה יבמתו) ויכול לשאתה לאחר שחלצו כל האחרים ונפטרה מזיקתה.
אבל אם היו רק מקצתן של הודאין - כל אחד מהם לאחד מבני התערובות - אחין מן האב שאין להם עם שאר בני התערובות שום קורבה.
ואילו מקצתן האחר של הודאין - מלבד היותם כמקצת האחר אחין מן האב - היו לאחד מבני התערובות גם אחין מן האם בלבד -
דהיינו, שלאותן מקצת ודאין היה בין בני התערובות, אחד שהוא אחיו מן האב, ואחד שהוא אחיו מן האם,  9  ונמצא שאסור הוא לייבם אף אחד שמא אחיו הוא מן האם, וחייב הוא לחלוץ לכל אחד שמא אחיו הוא מן האב.

 9.  ומשכחת לה כגון ראובן שנשא את רחל וילדה לו את יוסף (והוא בן ודאי), הלך ראובן וגירשה לרחל ונשאה בועז שהיה לו כבר בן ודאי מאשה אחרת ושמו עובד ונתעברה רחל הימנו, והלך ראובן ונשא אשה אחרת ושמה חנה ונתעברה הימנו, וילדו הן עם עוד שלש נשים - שהיה לבעליהן בן אחר - במחבוא, ונתערבו הולדות. נמצא שעובד עם שלשת הבנים של שלושת הנשים האחרות יש להם בין בני התערובות אחד שהוא אחיו מן האב, ואילו ליוסף - שהוא בן ראובן - יש לו בין בני התערובות את בנה של חנה מראובן שהוא אחיו מן האב, ויש לו - שהוא בן רחל - ביניהם גם את בנה של רחל מבועז שהוא אחיו מן האם בלבד. וזה הוא שאמרו: "מקצתן אחין מן האב", היינו עובד ושלשת האחרים, "ומקצתן אחין מן האם" היינו יוסף.
כך הוא דינם: אחים מן האם, כלומר: אותן מקצת ודאין שיש להם בין בני התערובות גם אח מן האם בלבד, הרי אלו חולצין כדי להתירן לשוק כי שמא אשת אחיהם מן האב היא, ולא מייבמין כי שמא אשת אחיו מן האם היא.
ואחין מן האב, כלומר: אותן מקצת ודאין שאין להם בין בני התערובות אלא אח מן האב, הרי אלו בלבד הן שמייבמין, היות שאם לא אשת אחיו היא, הרי אינה אלא זרה לו, ומותרת לו אחר שחלצה משאר הודאין.
אם היו מקצתן של הודאין  10  כהנים האסורים בחלוצה, ומקצתן של הודאין שאינם כהנים.

 10.  כתב רש"י: מקצתן של הודאין "ותערובתן" כהנים; ולכאורה אין נפקא מינה אם התערובות היו כהנים, ואפילו אם היו התערובות חללים (וכגון שנתגרשה אמם והחזירה אביהם הכהן ונמצאו בניו חללים), אין יכולים הודאין הכהנים לייבם. וביאר ב"ערוך לנר", שאם היו התערובות - שממשפחת הכהנים - חללים, הרי פשיטא שאין הכהנים יכולים לייבם ממה נפשך, כי אם אשת אחיהם הוא הרי היא אסורה ביבום משום אשת חלל, ואם אינה אשת אחיהם הרי חלוצה היא ואסורה להם.
הרי הכהנים חולצין ואסורין לייבם, כי היות ואי אפשר להם לייבם אלא אם חלצו הנשים משאר הודאין, הרי נמצאת כל אשה שהיא ספק חלוצה ספק יבמתו, וחלוצה אסורה לכהן.
ואלו שאינן כהנים הם אלו שמייבמין.
היו מקצתן של הודאין כהנים, ומקצתן של הודאין היו לבני התערובות גם אחין מן האם בלבד, ועל דרך שנתבאר לעיל שהיו להם בין בני התערובות אח נוסף מן האם בלבד, שכבר נתבאר שאף אלו אינם יכולים לייבם שמא היא אשת אחיהן מן האם -
אלו ואלו חולצין ולא מייבמין, כהנים אינם מייבמין שמא חלוצה היא, והשאר אינם מייבמין שמא היא אשת אח מן האם בלבד.

דרשני המקוצר[עריכה]