פרשני:בבלי:יבמות קד א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יבמות קד א

חברותא[עריכה]

וכן סנדל של עיר הנדחת, וכן סנדל של זקן העשוי לכבודו, דהיינו לצורך תכריכי מיתה  94  לא תחלוץ בהם.

 94.  כך פירש רש"י. והכי איתא ברמב"ם ובשו"ע. אבל בטור כתב, דהיינו סנדל שנקבר בו. וכתב שם בדרישה, שאף על פי שאיסור הנאה הוא, אין זה פוסלו, כיון שמצוות לאו ליהנות ניתנו.
ואם חלצה, אף בדיעבד חליצתה פסולה  95 .

 95.  אבל בירושלמי (ה"ב) איתא: "הכל מודים בסנדל של עיר הנדחת שהוא כשר, דכתיב חלוץ הנעל מכל מקום". עיי"ש.
והטעם, בתקרובת עבודת כוכבים, משום שאין לה ביטול לעולם, ועומדת לשריפה, ולכן נחשב כבר כאילו נכתת שעורו.
וסנדל של עיר הנדחת, גם כן עומד לשריפה, שהרי הדין הוא שכל שלל העיר ישרף.
וסנדל של תכריכין פסול לחליצה, משום שאינו עשוי להילוך.
אמר ליה רבינא לרב אשי: מאי שנא סנדל של זקן העשוי לכבודו שפסול לחליצה? משום דלאו להילוכא עביד! אם כן, סנדל דבי דינא, סנדל של בית הדין, שמיוחד לחליצה, גם כן יהא פסול, שהרי הוא נמי לאו להילוכא עביד, אלא רק לצורך חליצה בבית דין!
אמר לו רב אשי: אילו מסגי ביה שלוחא דבי דינא, אם ילך בסנדל זה שליח בית הדין לצורך כל שהוא, מי קפיד עליה דיינא? נמצא שסנדל זה מיועד אף להילוך, ולכן כשר לחליצה.
מתניתין:
חלצה בלילה חליצתה כשרה.
ורבי אלעזר פוסל. ולהלן בגמרא יתבאר טעם מחלוקתם.
חלצה ברגל שמאל של היבם חליצתה פסולה  96 .

 96.  עיי' בנמו"י שהביא שנחלקו הראשונים בענין יבם איטר, אם חולץ בשמאלו שהוא ימין כל אדם, או שחולץ בימינו שהוא שמאל כל אדם, או שחולץ בשתיהן, או שאינו חולץ כל עיקר. עיי"ש.
ורבי אלעזר מכשיר.
גמרא:
לימא בהא קמיפלגי תנא קמא ורבי אלעזר:
דמר, תנא קמא, סבר: מקשינן (מקישים) ריבים (דינים) לנגעים, דכתיב: "כל ריב וכל נגע", ונגעים נראים לכהן דווקא ביום, דכתיב: "וביום הראות בו", וכיון שהוקשו דינין לנגעים, אמרינן שאף דינים נעשים דווקא ביום. וחליצה דין הוא, שהרי גובה כתובתה על ידי החליצה  97 , ולכן נעשית דווקא ביום.

 97.  בנודע ביהודה (תניינא אהע"ז סוס"י קי"ד) כתב, דלפי זה, אם היתה היבמה ארוסה לבעלה, שאין לה כתובה, חליצתה בלילה כשרה. אבל בישועות ישראל (סי' ה' ס"ק ב') כתב דלא פלוג רבנן, ואף בכה"ג חליצתה פסולה.
ומר, רבי אלעזר, סבר: לא מקשינן ריבים לנגעים, ולכן חליצה נעשית בין ביום ובין בלילה!
ודחינן: לא. דעל כרחך כולי עלמא סוברים שלא מקשינן ריבים לנגעים. משום דאי מקשינן, הרי צריך לומר שאפילו גמר דין בלילה נמי לא ייעשה. והרי שנינו במשנה במסכת סנהדרין: "דיני ממונות דנין ביום וגומרים (את הדין) בלילה"!
אלא ודאי שלא בזה נחלקו.
והכא בהא קמיפלגי: מר, תנא קמא, סבר: חליצה כתחלת דין דמיא. וכשם שתחילת דין נעשית דווקא ביום, כפי ששנינו במשנה שהבאנו לעיל, אף חליצה נעשית דווקא ביום  98 .

 98.  כתב הט"ז (סי' קנ"ד סדר הגט ס"ק א'), דחליצה בלילה פסולה מהתורה. אבל בישועות יעקב (סי קס"ט סק"ג) כתב שמדאו' כשרה לדברי הכל, ואינה פסולה אלא מדרבנן. שהרי זה שחליצה חשובה דין הוא משום שגובה כתובה על ידה, וכתובה אינה אלא מדרבנן. עיי"ש. ועיי' בקרית ספר (הל' יבום פ"ד) שכתב כך בדעת הרמב"ם.
ומר, רבי אלעזר, סבר: חליצה כגמר דין דמיא  99 . וכשם שגמר דין בין ביום ובין בלילה, אף חליצה כן.

 99.  בביאור מחלוקתם כתב הגהות מרדכי, דר"א סבר שהחליצה כתחילת דין, לפי שעל ידה מתחילה היבמה לתבוע את כתובתה. ולדעת ת"ק הרי היא כגמר דין, לפי שעל ידי החליצה נעשית הכתובה כגבויה. ובאור זרוע כתב, דטעמו של ר"א, לפי שיבמה לשוק בלאו, ועל ידי החליצה הוא מתחיל להתירה. ולת"ק החליצה כגמר דין, לפי שבחיי בעלה היתה באיסור מיתה על כל העולם, וכשמת פקע איסור מיתה, ועדיין יש עליה איסור לאו. והחליצה שמפקעת את איסור הלאו כגמר דין דמיא.
רבה בר חייא קטוספאה עבד עובדא (עשה מעשה של חליצה) במוק העשוי מלבד, אף שאינו של עור,
וביחידי, דהיינו, שלא בפני שלשה,
וב לילה.
אמר שמואל: כמה רב גובריה (כמה רב כחו של רבה בר חייא) דעביד כיחידאה, שעשה את החליצה כשיטת יחיד! ובלשון גנאי אמר כך.
והוינן בה: מאי קשיא ליה לשמואל על מעשהו של רבה בר חייא?
אי זה שעשה חליצה במוק הוקשה לו, הא סתמא תניא לעיל: "בקב הקיטע, במוק, בסמיכת הרגלים", ולא שיטת יחיד היא!
ואי זה שרבה עשה חליצה בלילה הוקשה לו לשמואל, הא גם זה סתמא תניא במשנתינו, שחליצה כשרה בלילה!
אלא, זה שעשה רבה חליצה ביחידי קא קשיא ליה לשמואל. היכי עביד ביחידי, דהא יחידאה קתני לה!
דתנן: חלצה בשנים כשרים, או שחלצה בשלשה בני אדם, ואחר כך נמצא אחד מהן, מאותן שלשה, קרוב או פסול, כך שבסופו של דבר נמצא שחלצה בשנים, חליצתה פסולה.
ורבי שמעון ורבי יוחנן הסנדלר מכשירים  100 .

 100.  באו"ז כתב בשם רש"י, דדווקא בשנים מכשירין. אבל אם חלץ בפני אחד חליצתו פסולה. אבל הביא בשם ר"ח, דאף בפני אחד או בינו לבינה, ס"ל דחליצה כשרה. וכן כתבו התוס' ותוס' הרא"ש להלן (ק"ה ע"ב).
ומעשה באחד שחלץ בינו לבינה (שהיו שם רק הוא ויבמתו) בבית האסורים, ובא מעשה לפני רבי עקיבא והכשיר את החליצה.
ואמר רב יוסף בר מניומי (אמר רב נחמן): אין הלכה כאותו הזוג, דהיינו, כרבי שמעון ורבי יוחנן.
על כל פנים, רואים שמי שמכשיר חליצה ביחידי, רבי עקיבא הוא, וזו שיטת יחיד!
ואי בעית אימא: כולהו נמי, כל אותם דברים שעשה רבה יחידאה קתני להו.
דתניא: אמר רבי ישמעאל ברבי יוסי: אני ראיתי את רבי ישמעאל בן אלישע שחלץ במוק, ביחידי, ובלילה.
שנינו במשנתינו: בשמאל חליצתה כו'.
מאי טעמא דרבנן, שסוברים שחליצה בשמאל פסולה?
אמר עולא: ילפינן בגזירה שוה "רגל" "רגל" ממצורע. שבחליצה כתוב: "וחלצה נעלו מעל רגלו", ובמצורע כתוב: "על בהן רגלו הימנית". מה להלן, במצורע דימין דווקא, שהרי כתוב: "רגלו הימנית", אף כאן, בחליצה דימין דווקא.
ותמהינן: ורבי אלעזר לא יליף את הגזירה שוה "רגל" "רגל" ממצורע?!
והתניא, רבי אלעזר אומר: מנין לרציעה (שרוצעים את אזנו של עבד עברי שאינו רוצה לצאת לאחר שש שנים) שהיא נעשית באזן הימנית?
נאמר כאן, ברציעה, "אזן", שכתוב: "ורצע אדניו את אזנו במרצע", ונאמר להלן, בצרעת, "אזן". מה להלן, במצורע, בימין דווקא, אף כאן, ברציעה, אזן ימין דווקא!
רואים שרבי אלעזר לומד את הגזירה שוה "אזן אזן" ממצורע לעניין רציעה, ואם כן, הרי הוא יכול ללמוד מאותה גזירה שוה של "רגל רגל" ממצורע לענין חליצה!
אמר רב יצחק בר יוסף אמר רב יוחנן: מוחלפת השיטה במשנתינו. שבאמת רבי אליעזר, שראינו במקום אחר שהוא לומד גזירה שוה של "אזן אזן" ממצורע, על כרחך יסבור אף כאן שלמדים את הגזירה שוה, ולכן הוא סובר שצריך חליצה דווקא ברגל ימין. ואילו תנא קמא סובר שאין למדים את הגזירה שוה, ולכן אין צריך דווקא ברגל ימין.
רבא אמר: לעולם לא תיפוך את השיטה. שדווקא לענין רציעה סובר רבי אלעזר שאפשר ללמוד את הגזירה שוה, משום ששתי המילים "אזן" "אזן", שמהם למדים את הגזירה שוה מופני, מופנים הם, מיותרים. שהרי כל פרשת מצורע עני שכתובה שם המלה "אזן", מיותרת, ולדרשה באה, כדאמרינן במסכת מנחות. וגבי רציעה כתוב פעמיים אזן: "ורצע אדניו את אזנו", "ונתת באזנו ובדלת". ועל כרחך אחד מהם מיותר לדרשה.
אבל המילים "רגל" "רגל", שמהם למדים גזירה שוה לענין חליצה לא מופני משני הצדדים. שאמנם המילה "רגל" הכתובה במצורע מיותרת, כפי שאמרנו, שכל אותה פרשה נאמרה לדרשה. אבל המילה "רגל" הכתובה בחליצה אינה מיותרת.
וסובר רבי אלעזר, שכאשר המילים שלמדים מהם גזירה שוה מופנות משני הצדדים, כלומר, כאשר שתי מילות הגזירה שוה מופנות הן, אזי אי אפשר לפרוך את הדרשה. אבל אם אינן מופנות משני הצדדים, אף שצד אחד מופנה הוא, אזי אמנם אפשר ללמוד גזירה שוה, אבל אפשר לפרכה.
ולכן שואלת הגמרא: וכי לא מופני המלים "רגל רגל", עדיין מדוע אי אפשר ללמוד מאותה גזירה שוה? מאי פירכא איכא, איזו פירכא יש לגזירה שוה?
ומבארינן: הכי איכא למיפרך את הגזירה שוה: מה למצורע, שיש בו חומרא יתירא שכן טעון עץ ארז ואזוב ושני תולעת לטהרתו. ולכן אי אפשר ללמוד ממנו לחליצה.
מתניתין:
חלצה נעלו, ורקקה בפניו, אבל לא קראה "ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו" חליצתה כשרה  101 .

 101.  כתבו התוס' במס' סוטה (ל"ג ע"א, ד"ה ור' יהודה), דלשיטת ר' יהודה דס"ל בריש שמעתין שלמדין שהקריאה צריכה להיות בלה"ק מדכתיב "ככה", קריאה מעכבא. עיי"ש.
והטעם, משום שכתוב בענין החליצה: "ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו", ולשון "ככה" לשון עכובא הוא, ומשמע מלשון "ככה יעשה" שדווקא דבר שהוא מעשה מעכב את החליצה. לאפוקי קריאה, שאינה מעשה, אלא דיבור בעלמא  102 . וכדלהלן.

 102.  הקשו התוס' לקמן (ק"ה ע"א, ד"ה ככה), למ"ד דעקימת פיו הוי מעשה, היכי ממעטינן קריאה? ותירצו, דמ"מ דיבור מעשה גרוע הוא יותר מרקיקה. א"נ, לא דמי למנהיג בקול, שהוא מעשה גדול. וכתב הרש"ש, דאולי נתכוונו למה שכתבו במס' ב"מ (צ' ע"ב), דהך דעקימת פיו הוי מעשה, היינו דווקא היכא דעל ידי דיבורו אתעביד מעשה. משא"כ הכא.
קראה את הקריאה, ורקקה בפניו, אבל לא חלצה חליצתה פסולה.
חלצה וקראה אבל לא רקקה, רבי אלעזר אומר: חליצתה פסולה. רבי עקיבא אומר: חליצתה כשרה.

דרשני המקוצר[עריכה]