פרשני:בבלי:בבא קמא לח ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא קמא לח ב

חברותא[עריכה]

מואבים עצמם, לא כל שכן.
אמר לו הקב"ה למשה: לא כשעלתה על דעתך להלחם עמהם, עלה על דעתי, אלא אני איני רוצה שתילחם בם. כי שתי פרידות (גוזלות) טובות יש לי להוציא מהן, רות המואביה ונעמה העמונית.  1  ובדברים אלו ניחם עולא את רב שמואל בר יהודה, וכך אמר לו:

 1.  א. בפסוק כתוב טעם אחר: "כי לא אתן לך מארצו ירושה כי לבני לוט נתתי את ער ירושה"; וביאר ה"פני יהושע", שנראה לגמרא, שאם לא מטעם הפרידות, אין די בטעם הכתוב, שהרי הפסידו לעצמם שעברו על הברית ועוררו איבה בשלחם אל בלעם, ואם כן נקיים ישראל מהברית שהיה לאברהם עם לוט, כיון שהמואבים פרצו גדר; ואף בטעם של פרידות אין די, כי לא נראה לאסור בשביל זה לחוד את המלחמה, שהרי כמה אומות שיצאו מהם גרים גדולים וחשובים כשמעיה ואבטליון, ואפילו הכי לא מצינו שנאסר להלחם עם אותן אומות בשבילם; ואם משום שאלו חשובים יותר שיצאה מהם מלכות בית דוד, מכל מקום מה בכך, דאף אם הותרה המלחמה, לא יימנע אם חפץ ה' להציל אחד או שנים, שיצאו אלו מבניהם; אלא ודאי, שבאמת עיקר איסור המלחמה הוא מחמת בריתו של לוט, ורק משפשעו בנפשותם והפרו את הברית, היה ראוי להתיר להם לישראל, כיון שהם פרצו גדר תחילה, ועל זה הועיל להם זכותן של הפרידות, כענין "ברא מזכה אבוה", שלא יזכר להם זה העוון עד אחר שנולדו, ואז נפקד להם זה העוון, וראה עוד שם, וראה גם ב"גור אריה" על התורה בפרשת מטות (לא ב). ב. ברש"י בפרשת פנחס על הפסוקים: "צרור את המדינים והכיתם אותם. כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור", כתב: "ואת מואב לא צוה להשמיד, מפני רות שהיתה עתידה לצאת מהם כדאמרינן בבבא קמא. ואילו בפרשת מטות (לא ב) על הפסוק: "נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים", כתב: "ולא מאת המואבים, שהמואבים נכנסו לדבר מחמת יראה שהיו יראים מהם וכו' אבל מדינים נתעברו על ריב לא להם; דבר אחר מפני שתי פרידות טובות וכו"'. וכתב המזרחי שם: "ואי קשיא, מהכא משמע, שיותר ראוי להלחם במדינים מבמואביים, ובפרק שור שנגח ארבעה וחמשה משמע, שיותר ראוי להלחם במואביים מבמדינים! ? דגרסינן התם: "ויאמר ה' אל משה וכו"', ולפי זה קל וחומר פריכא הוא, מה למדינים שכן לא נכנסו עם ישראל מחמת יראה אלא מחמת שנאה, ונתעברו על ריב לא להם, תאמר במואביים שמחמת יראתם מישראל עשו מה שעשו, ולמה הוצרך הקב"ה להזהירו "אל תצר את מואב, ואל תתגר בם מלחמה"! ? ותירץ: "יש לומר, שמשה לא ידע עד עכשיו שפירש לו הקב"ה, שהמדינים לא נכנסו עם ישראל כדי לעזור את מואב בלבד, כמו שחשב משה, אלא מרוב שנאתם וקנאתם בהם, על דרך עובר ומתעבר על ריב לא לו, אבל המואבים שנכנסו עם ישראל לא מחמת שנאתם הוא, אלא מחמת יראתם מהם, ולפי זה יהיה הדבר הפוך ממה שחשב משה, שלפי מחשבתו של משה יהיו המואבים יותר ראוי להלחם בם, ולפי מה שפירש לו הקב"ה כאן, יהיו המדינים יותר ראוי להלחם בם, ולא קשיא ולא מידי". ג. לכאורה "נעמה העמונית" אינה שייכת לעניננו, שהרי אנו דנים על מואב ולא על עמון! ? וראה בתוספות. וב"גור אריה" (מטות, לא ב) ד"ה בשתי פרידות כתב: אף על גב שלא בא ממואב אלא פרידה אחת, מכל מקום נקטה הגמרא "שתי פרידות", דסבירא ליה דמה שציוה על מואב ועמון (שלא לעשות עמם מלחמה) הוא שייך זה אצל זה, כי ציוה עליהם כן, לפי שמלכות בית דוד על ידי שניהם יהיה, שהרי מדוד ורחבעם היה מלכות בית דוד; תדע לך דעיקר הכוונה היא כן, שלא היה רחבעם כל כך צדיק שהקב"ה החיה אומה שלימה בשבילו, אלא עיקר הטעם משום שרוצה הקב"ה להוציא מלכות בית דוד על ידי עמון ומואב; וכן מדוקדק לשון הגמרא בהמשך: "ומה בשביל שתי פרידות טובות חס הקב"ה על שתי אומות גדולות", והרי מכל אומה לא היה אלא פרידה אחת, ולא היה לו לומר אלא שהקב"ה החיה שתי אומות כדי שיוציא מכל אחת פרידה אחת, ולא הוה ליה לומר בלשון שתי פרידות, אם לא שנתלה אחת באחרת, שמע מינה כמו שנתבאר, כי שניהם דבר אחד וענין אחד, וראה עוד שם.
והלא דברים קל וחומר: ומה בשביל שתי פרידות טובות בלבד שיצאו משתי אומות, חס הקב"ה על שתי האומות הגדולות כולן, ולא החריבן.
בת של רבי (בתך), אם כשירה היא וראויה היא עצמה לצאת ממנה דבר טוב, על אחת כמה וכמה דהוה היא עצמה חיה, ולא היה הקב"ה ממיתה. ואם כן, אין לך על מה להצטער.
כתיב (בראשית יט ל): "ויעל לוט מצוער (אחר מהפכת סדום ועמורה), וישב בהר ושתי בנותיו עמו, כי ירא לשבת בצוער, וישב במערה הוא ושתי בנותיו. ותאמר הבכירה אל הצעירה, אבינו זקן, ואיש אין בארץ לבוא עלינו כדרך כל הארץ, (סבורות היו, שכל העולם נחרב כמו בדור המבול). לכה נשקה את אבינו יין ונשכבה עמו, ונחיה מאבינו זרע. ותשקין את אביהן יין בלילה הוא, ותבוא הבכירה ותשכב את אביה, ולא ידע בשכבה ובקומה. ויהי ממחרת, ותאמר הבכירה אל הצעירה, הן שכבתי אמש את אבי, נשקנו יין גם הלילה, ובאי שכבי עמו, ונחיה מאבינו זרע. ותשקין גם בלילה ההוא את אביהן יין, ותקם הצעירה ותשכב עמו, ולא ידע בשכבה ובקומה. ותהרין שתי בנות לוט מאביהן. ותלד הבכירה בן, ותקרא שמו מואב, הוא אבי מואב עד היום. והצעירה גם היא ילדה בן, ותקרא שמו בן עמי, הוא אבי בני עמון עד היום".
אמר רבי חייא בר אבא, אמר רבי יוחנן:
אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, ואפילו שכר שיחה נאה! והא ראיה שאין הקב"ה מקפח שכר שיחה נאה: דאילו בכירה, שלא היתה צנועה בשיחתה, דקאמרה (קראה את שם בנה הנולד לה מאביה) "מואב", כלומר: מאבי היה לי זה, אמר לו הקב"ה למשה: "אל תצר את מואב, ואל תתגר בם מלחמה", ומשמע: מלחמה הוא דלא תעשה במואב, הא אנגריא עביד בהו (מותר לך להשתעבד בהם להביא לבני ישראל מים ומזון).
ואילו צעירה, שהיתה צנועה, דקאמרה (קראה שם בנה הנולד לה מאביה) "בן עמי", אמר לו הקב"ה למשה: "וקרבת (כאשר תקרב) מול בני עמון, אל תצורם ואל תתגר בם" דמשמע: כלל וכלל לא, שהרי לא אמר: "אל תתגר בם מלחמה", אלא "אל תתגר בם" סתם, לומר: דאפילו אנגריא לא תעביד בהו (אף זה לא תעשה בבני עמון).  2 

 2.  ב"פני יהושע" הביא קושיא בשם הגאון בעל ספר "קיקיון דיונה", שהקשה: מנין שהחילוק בין בני עמון למואב בענין אנגריא, הוא משום שיחה נאה של צעירה, והרי יש לומר שמואב גרע משום שהרי באמת היה למשה קל וחומר אפילו להורגם, אלא שמשום שתי פרידות הצילם הקב"ה, ולכן לענין אנגריא על כל פנים, הקל וחומר במקומו עומד, אבל בבני עמון שאין קל וחומר, אסר הקב"ה אפילו את האנגריא! ? ותירץ ה"פני יהושע" בתירוץ שני, דהנה לכאורה תמוה: היות ודרכו של הקב"ה הוא במידה כנגד מידה, אם כן יש להבין מה ענין אנגריא אצל השיחה הנאה! ? (וראה במהרש"א שהובא בהערה הבאה שפירש זה). ובהכרח שהכוונה היא, שבאמת היתר האנגריא הוא מטעם ענין בלעם, אלא שזה עצמו הוא בשביל עונש הבכירה שפרסמה הזנות שלה עם אביה, לכך נענשה שיצא ממנה בלק שהפקיר גם כן בתו לזנות לעין כל, וכן שאר בנות מואב, וכמאמר הכתוב "ויחל העם לזנות אל בנות מואב" וכמו שדרשו חכמים באריכות, וזה היה הכל בעצת בלעם, שדבר זה גרם היתר האנגריא, ואם כן יפה אמרו שבשביל פריצות הבכירה בזנות נענשה שהיו כל בנות מואב כמו כן פרוצות בזנות, ומחמת זה הותר בהם אנגריא, מה שאין כן בבני עמון.
ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יהושע בן קרחה:
לעולם יקדים אדם לדבר מצוה, שבשביל לילה אחת שקדמתה בכירה לצעירה בדבר מצוה, שהרי לכך נתכוונו שתיהן,  3  קדמתה ארבע דורות לישראל, כלומר: היה לה בן ישראל ארבעה דורות לפני אחותה, ומי הן ארבעת הדורות: עובד שהוא היה בנה של רות המואביה מבועז, ישי בנו, ודוד בנו, ושלמה בנו.

 3.  כמבואר בנזיר כג א: "משל ללוט ושתי בנותיו, הן שנתכוונו לשם מצוה: "וצדיקים ילכו בם".
ואילו צעירה, לא היה לה בן ישראל עד רחבעם בן שלמה (ארבעה דורות אחר עובד), דכתיב גבי רחבעם: ושם אמו נעמה העמונית.  4 

 4.  הנה רבי חייא בר אבא הוא זה שאמר בתחילה, שהצעירה עדיפה על הבכירה משום שיחתה הנאה, והוא עצמו עצמו אמר כאן, שהבכירה עדיפה על הצעירה משום שהקדימה לדבר מצוה; וביאר המהרש"א: שאינן סותרים, שבדבר אחד זכתה הצעירה לפני הבכירה, ובדבר אחד זכתה הבכירה לפני הצעירה, והיה השכר והעונש לשתיהן לפי מעשיהם, כי לפי שהקדימה הבכירה במצוה לקיום העולם לפי דעתה, זכתה להקדים למלכות שהוא קיום העולם, שאלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו, ולפי שלא חסה על כבוד אביה וקראה אותו מואב, ופרסמה שבזנות בא לה בן זה מאביה, והוא הרי ודאי שלשם זנות נתכוין, לפיכך אמר הכתוב שלא לחוס על כבודם ומותר לעשות בהם אנגריא, וראה עוד שם.
תנו רבנן:
שור של ישראל שנגח שור של כותי,  5  הרי זה פטור, משום קנס שקנסו חכמים על הכותים אף שגרי אמת הן ודינם כישראל, כדי שלא ייטמעו ישראל בהם בחיתון, שספק פסולים הם, כמבואר בקדושין עד א.

 5.  הם אלה שהביאם מלך אשור מבבל ומכותה ומעוא ומחמת וספרוים, והושיבם בערי שומרון, תחת בני ישראל שהגלה אותם משם מלך אשור, כמבואר במלכים ב פרק יז פסוק כד.
ושל כותי שנגח שור של ישראל, תם משלם חצי נזק, ומועד משלם נזק שלם, שהכותים גרי אמת הן, ודינם כישראל, ודי בקנס שקנסו חכמים לפטור את הישראל מלשלם להם נזקים שלא יטמעו בהם.
רבי מאיר אומר:
שור של ישראל שנגח שור של כותי, פטור; ושל כותי שנגח שור של ישראל, בין תם בין מועד משלם נזק שלם, כלומר: דינם לענין נזיקין כגויים.
למימרא, וכי נאמר דסבר רבי מאיר: כותים גרי אריות הן (מפני אימת האריות נתגיירו, ואינם גרים),  6  ולכן דינם כגויים -  7 

 6.  שנאמר (שם פסוק כה): "ויהי בתחלת שבתם (של העמים שנזכרו) שם (בשומרון), לא יראו את ה' וישלח ה' בהם את האריות ויהיו הורגים בהם", וכתוצאה מכך נתגיירו. וכתבו התוספות: אף על גב שקיימא לן ביבמות טז א, שאף גרים מחמת אריות גרי אמת הן, הני מילי כשמתגיירים לגמרי, אבל הכותים גרי אריות היו ולא נתגיירו לגמרי, וכדכתיב (פסוק לג): "את ה' היו יראים, ואת אלהיהם היו עובדים:. עד היום הזה הם עושים כמשפטים הראשונים, אינם יראים את ה' (יראה שלימה, שנתגיירו מיראת האריות אין יראתם את ה' יראה שלימה, רש"י) ואינם עושים כחוקותם וכמשפטם וכתורה וכמצוה אשר צוה ה' את בני יעקב אשר שם שמו ישראל"; והסוברים שגרי אמת הן, סוברים, שלבסוף נתגיירו לגמרי.   7.  ביארו הראשונים, שמתחילה חשבה הגמרא שאין טעמו של רבי מאיר משום קנס וכמו חכמים, שאם משום קנס די לנו במה שנקנסם כמו חכמים, ואם החמיר רבי מאיר לעשותם כגויים לגמרי, מסתמא סובר הוא ש"גרי אריות הן", ומכל מקום מתרצת הגמרא שמשום קנס הוא, והוא סובר לקנוס יותר מחכמים.
ורמינהי סתירה לכך, ממה ששנינו במשנה במסכת נדה נו ב:
כל הכתמים (בגדים מוכתמים בדם נדות) הבאים מרקם (עיר שרובם בחזקת נכרים), טהורים הם, כי דם של גויה נדה אינו מטמא;  8  ורבי יהודה מטמא, מפני שהן - אף הנכרים שברקם - גרים הם, וטועים, שנוהגים הם כמו הגויים, ודינם כישראל מומר.

 8.  דם נכרים טהור מן התורה, משום דכתיב: "דבר אל בני ישראל, אשה כי תזריע וילדה", ולמדנו: בת ישראל מטמאה בלידה ונידה (ודמה טמא הוא לטמא טהרות), ולא נכרית. ואף על גב שגזרו חכמים (נדה לד א) עליהם שיהיו מטמאים, מכל מקום לא גזרו על כתמיהם, היות וכתמים הנצאים בבגדים שאינם באים בהרגשה אף גבי ישראל טהורים הם מן התורה וחכמים הם שגזרו עליהם, וגבי גויים לא גזרו. ואפילו כתמים שבאו בהרגשה לא גזרו חכמים עליהם שיהיו מטמאים, אלא כשהם לחים ולא כשהם יבשים, כדי לעשות היכר שאין טומאתם מן התורה, רש"י.
והכתמים הבאים מבין הנכרים, הרי הם טהורים.
ואילו הכתמים הבאים מבין ישראל ומבין הכותים: רבי מאיר מטמא, וחכמים מטהרין, שלא נחשדו ישראל על כתמיהן.
כלומר: הכתמים הבאים מבין ישראל ומבין הכותים, ואינם עומדים במקום הפקר הרי אלו טמאים, שאף דם הכותים מטמא כדם ישראל לפי שגרי אמת הם.
אבל הכתמים שאינם מוצנעים אלא עומדים במקום הפקר, יש בזה חילוק בין הכתמים שבערי ישראל, שהם טהורים לכולי עלמא, כי לא נחשדו ישראל על כתמיהם להפקירם, אלא מצניעים אותם שלא ייטמאו בהם טהרות; ואילו הנמצאים בין הכותים במקום הפקר, נחלקו בזה רבי מאיר וחכמים, לדעת רבי מאיר הרי הם טמאים, כי הכותים נחשדו על כתמיהם להפקירם, ואילו לדעת חכמים הרי הם טהורים, שאף הם לא נחשדו על כתמיהם להפקירם.  9 

 9.  נתבאר על פי רש"י על פי גמרא נדה נו ב.
אלמא, הרי מוכח ממה שרבי מאיר מטמא את כתמי הכותים, דקסבר רבי מאיר: כותים גרי אמת הם.
ותיקשי מהברייתא דלעיל, שמוכח ממנה, שרבי מאיר סובר "כותים גרי אריות הם"!?
אמר תירץ רבי אבהו: לעולם קסבר רבי מאיר שכותים גרי אמת הן, ומה שאמר רבי מאיר שלענין נזיקין דין גויים להם, קנס הוא שקנס רבי מאיר בממונם של הכותים, כדי שלא יטמעו ישראל בהם. כלומר, שלא יתחתנו בהם, שספק פסולים הם, כמבואר בקדושין עד א.
כלומר, רבי מאיר קונס יותר מחכמים, שאילו חכמים קנסו רק שיהיה שור של ישראל פטור על של כותי. אבל לא גזרו על שור תם של כותי שישלם נזק שלם. ואילו רבי מאיר קנס אף על שור תם שלהם שישלם נזק שלם.
מתיב רבי זירא לדברי רבי אבהו, הסובר שקנס רבי מאיר בממונם, ממה ששנינו בתחילת פרק שלישי בכתובות:
ואלו נערות בתולות שיש להם קנס, אם אנס אותן או פיתה אדם אותן:
הבא על הממזרת, ועל הנתינה, ועל הכותית.
וסתם משנה רבי מאיר היא, ואי סלקא דעתך שקנס רבי מאיר בממונם, הכי נמי גבי קנס: נקנוס רבי מאיר שלא לשלם להן קנס, כדי שלא יטמעו בהן!?  10 

 10.  א. כתבו התוספות: "מדרבנן לדרבנן נמי הוי מצי למיפרך, דמודו רבנן דקנסינן להו, דקתני שור של ישראל שנגח שור של כותי, פטור, אלא משום דסתם מתניתין רבי מאיר, פריך מרבי מאיר ארבי מאיר". ב. כתב הרא"ה ב"שיטה מקובצת": "מתיב רבי זירא, כל שכן דקשיא אי אמרת דסבר רבי מאיר כותים גרי אריות הן, אלא רבי זירא הא והא קשיא ליה, דמיהא משמע דגרי אמת הן, ולא קנסינן.

דרשני המקוצר[עריכה]