פרשני:בבלי:בבא קמא נז ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא קמא נז ב

חברותא[עריכה]

נאמר בתורה, שבין שומר חנם ובין שומר שכר, אם שלחו יד בפקדון שהופקד ברשותם, הרי הם חייבים מעתה אף על דברים שהיו פטורים עד כה, כגון שומר חנם, מתחייב בגניבה ובאונסין, ושומר שכר באונסין.  48 

 48.  מתבאר על פי דברי התוס' בד"ה לא, שהכוונה לסוגיא בפרק המפקיד (בבבא מציעא מא ב). ורש"י כתב שהיא ברייתא, ואיני יודע היכן היא. וגם מהתוס' בסוגיין מוכח שהם דברי תנא. אולם תוס' רבינו פרץ כתב שאינם אלא דברי אמוראים שם בהמפקיד. ומכל מקום מקשה מהם אביי, כי רבי יוחנן ורבי אלעזר אמרוה, שהיו מהראשונים.
ולכאורה, היה די שתכתוב התורה את דין שליחות יד בשומר חנם בלבד, וממנו היינו לומדים מקל וחומר, שגם שומר שכר חייב בשליחות יד.
ועל כך עונה הברייתא: לא! אי אפשר ללמוד בקל וחומר את דינו של שומר שכר השולח יד בפקדון משומר חנם, למרות ששומר שכר חמור משומר חנם.
שכן יש לפרוך: אם אמרת בשומר חנם שהוא חייב בשליחות יד, משום שיש בו חומרא, שכן הוא משלם תשלומי כפל באופן שהוא טוען טענת גנב על הפקדון שברשותו, ולבסוף נמצא שהוא שקרן.
תאמר בשומר שכר, שאינו משלם תשלומי כפל! שהרי גם אם יטעון טענת גנב, לא תועיל לו טענתו להיפטר מלשלם על גניבת הפקדון, שהרי שומר שכר חייב בגניבה ואבידה.
ומאחר שמצינו דבר ששומר חנם חמור משומר שכר, לכן אי אפשר ללמוד את דין שליחות יד משומר חנם לשומר שכר.
ומוכיח אביי: ואי סלקא דעתך, לסטים מזויין גנב הוא, הרי נמצא שגם בשומר שכר תיתכן אפשרות שהוא משלם תשלומי כפל, כגון בטוען טענת "לסטים מזויין גנבה ממני", שיש לו דין של גנב הן לענין תשלומי כפל, והן לענין שומר הטוען טענת גנב, שחייב בתשלומי כפל?
אמר ליה רב יוסף: לעולם, לסטים מזויין גנב הוא.
והכי קאמר הברייתא: לא, אם אמרת בשומר חנם, שכן הוא משלם תשלומי כפל בכל טענותיו, בין שהוא טוען שנגנב ממנו על ידי גנב רגיל בין שהוא טוען שנגנב ממנו על ידי לסטים מזויין, שהרי שומר חנם פטור על כל גניבה. תאמר בשומר שכר, שאינו משלם תשלומי כפל אלא בטוען טענת לסטים מזויין. אך לא בטוען טענת גנב רגילה, שאז לא היה משלם כפל, כי לא היה פוטר את עצמו מלשלם עבור הגניבה, וממילא לא יתכן שיתחייב כפל על טענה כזו. ונמצא ששומר שכר קל בענין זה משומר חינם.
איתיביה אביי לרב יוסף מהא דתניא: נאמר בשואל "ונשבר או מת, שלם ישלם".
אין לי שהשואל חייב אלא בשבורה ומתה, שהן אונס. בגניבה ואבידה, מנין שהוא חייב עליהם?
אמרת, קל וחומר הוא: ומה שומר שכר, שפטר בו הכתוב על שבורה ומתה (כמפורש בפרשת שומר שכר), בכל זאת הוא חייב בגניבה ואבידה, כמפורש שם.
שואל, שחייב בשבורה ומתה, וכי אינו דין שחייב בגניבה ואבידה!
ומסיימת הברייתא: וזהו קל וחומר שאין עליו תשובה!
ומוכיח אביי: ואי סלקא דעתך, לסטים מזויין גנב הוא, אמאי אין עליו תשובה?
והרי איכא למיפרך על הקל וחומר: מה לשומר שכר, דין הוא שיתחייב בגניבה ואבידה משום שהוא חמור,  49  שכן הוא משלם תשלומי כפל בטוען טענת לסטים מזויין.  50  תאמר בשואל, שהוא קל יותר, שלעולם לא יתכן שיתחייב בתשלומי כפל, כי גם אם יטען שבא עליו לסטים מזויין וגנב ממנו, הוא אינו פטור מלשלם על הגניבה הזאת, שהרי שואל חייב גם באונסין. ומי שאינו בא בטענתו לגנוב את הקרן מבעליו, אינו חייב לשלם עליו כפל כשנמצא שקרן.  51  ומאחר שבענין זה קל חיובו של השואל מחיובו של שומר שכר, דין הוא שלא יתחייב השואל בגניבה ואבידה.  52 

 49.  הקשו התוס': לפי מה שסוברת עתה הגמרא, שתשלומי כפל הם חומרא, קשה, מה מקשה הגמרא כיון ששומר שכר חמור משואל דין הוא שיתחייב בגניבה ואבידה, והרי אדרבה, כיון שהוא חמור, דין הוא שלא יתחייב בגניבה ואבידה, כדי שיתחייב כפל כשיטען טענת גנב. וגם על הברייתא עצמה קשה, שעושה קל וחומר ששואל החמור יתחייב בגניבה ואבידה. והרי אדרבה, כיון שחמור הוא, דין הוא שיפטר מגניבה ואבידה, כדי שיתחייב כפל בטוען טענת גנב! ? ותירצו, שזה היה פשוט לגמרא שקרנא בלא שבועה עדיף מכפל בשבועה, שהרי הכפל אינו ודאי שיהיה, כי מי יאמר בודאות שהשומר יטען טענת גנב וישבע. אלא שהגמרא סברה, שמכל מקום אפשר לעשות פירכא על הקל וחומר מהכפל, אף שהוא רק חומרא קטנה, כיון שמצינו בפרט אחד שהמלמד חמור מהלמד, ואף שבלמד יש חומרא גדולה ממנה, שהוא חייב קרן בלא שבועה. ולפי התירוץ של הגמרא, אפילו פירכא אין לעשות מהדין של כפל, כי כל התשלום של כפל הוא בעצם קולא, שבגלל שהוא פטור מגניבה לכן הוא חייב כפל בטוען טענת גנב. תוס' ד"ה לא. ובבבא מציעא (מא ב) ד"ה קרנא. והרמב"ן בבבא מציעא (שם) תירץ באופן אחר, שהגמרא מקשה מה לשומר שכר, שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת לסטים מזויין, ולכן דין הוא שנחמיר עליו באבידה שיהא חייב (ובאבידה לא יוצא שום קולא כתוצאה מכך שחייב על הקרן, שהרי אין כפל בטוען טענת אבידה), וממילא גם בגניבה הוא חייב, שהתורה לא חילקה בין גניבה לאבידה לגבי חיוב קרן. ושוב, אף שבגניבה עצמה יוצא קולא, שעל ידי כן הוא פטור מן הכפל, מכל מקום, חיוב הקרן הוי יותר חומרא, שהוא נמצא גם בגניבה וגם באבידה, תאמר בשואל, שפטור מכפל בטוען טענת לסטים מזויין. וכיון שכן, יש להקל ולפטרו גם בגניבה ובאבידה. ואף על פי שעל ידי זה אנו מחמירין עליו בכפל של גניבה, מכל מקום פטור הקרן, שהוא גם בגניבה וגם באבידה, הוא יותר קולא מאשר חומרת הכפל שהוא רק בגניבה.   50.  הקשו התוס': גם אם לסטים מזויין גנב הוא, קשה, שמצינו שומר שכר שמשלם כפל בטוען נגנבה ממנו כשהבעלים היו עמו, שאז הוא פטור מלשלם, מטעם "בעליו עמו"! ? ותירצו, אין הכי נמי, והגמרא היתה יכולה לומר: וליטעמך, יקשה מגניבה בבעלים. ועוד תירצו, שמא אין חיוב כפל בטענת גנב כזו. תוס' ד"ה נמצא. ובשיטה מקובצת כתב הטעם שאין חיוב כפל אלא כשטענת הגנב גורמת הפטור, וכאן מה שהבעלים עמהם גורם את הפטור. והאור שמח (גניבה די) כתב, שהתוס' מסתפקים שמא שומר בבעלים אינו שומר כלל, והתורה לא חידשה כפל אלא רק בשומר שטוען טענת גנב, ולא באיש אחר. ומדברי התוס' האלו מוכיח הקצות החושן (רצא יח), שגם שמירה בבעלים יש בה שבועה מן התורה, שישבע שאינה ברשותו (אך שבועת השומרים הרגילה לא שייכת בה, שהרי אף אם פשע בה, פטור השומר מלשלם כיון שהיא שמירה בבעלים). שהרי הטוען טענת גנב אינו חייב כפל עד שישבע בבית דין, ואפילו אם קפץ ונשבע לשקר מעצמו, אינו חייב כפל. והאור שמח (שם) כתב, כי מה שתמיד אין כפל בטוען טענת גנב גרידא אלא רק בשבועה, זה משום שכל עוד שלא נשבע השומר הוא עדיין חייב בתשלומי הפקדון לבעלים, ועדיין לא הפסידו, שהוא אומר לו: או השבע או שלם! ורק כשנשבע ונפטר אז נגמר מעשה גניבתו, דהיינו כפירתו. אבל בטוען שהיה שומר בבעלים, אף כשהוא פטור מן השבועה, הרי אדרבה, בטענתו בלבד הוא נפטר מתביעת המפקיד, ונגמרה בכך הגניבה. ולכן, גם בלא שבועה הוא חייב כפל כשנמצא שקרן. (אמנם רש"י מפרש, שחיוב הכפל בטוען טענת גנב הוא קנס על כך שנשבע לשקר, וזה נגד דברי האור שמח).   51.  הקשו הראשונים בבבא מציעא (צה א): הרי הברייתא מבקשת להוכיח ששואל חייב בגניבה ואבידה, וכל עוד שאיננו יודעים זאת, גם השואל פטור בלסטים מזויין, לפי רב יוסף הסובר שלסטים מזויין גנב הוא, וממילא הוא משלם כפל בטוען טענת לסטים מזויין, ומה מקשה לו אביי ? ותירצו, שלסטים מזויין לעולם חייב בשואל. משום שכל הצד לפטור שואל בגניבה ואבידה מבואר בגמרא שם, שהוא רק משום שאפשר לבעלים לטרוח ולמצוא את הגניבה והאבידה, ולכן אינו דומה לשבורה ומתה, שכתוב בהן בפירוש בשואל שהוא חייב. אבל לסטים מזויין, אי אפשר לבעלים להחזירה אליהם, כיון שהוא לסטים מזויין. ולכן, פשיטא שדינו כשבורה ומתה, שהוא חייב עליהם.   52.  הקשו האחרונים: הרי אפשר לדרוש את הקל וחומר גם באופן אחר: ומה שבורה ומתה, שפטור בשומר שכר, חייב בשואל. גניבה ואבידה, שחייב בשומר שכר, אינו דין שחייב בשואל! ואז לא שייך לפרוך מה לשומר שכר שחייב בכפל בטוען טענת לסטים מזויין, שהרי הלימוד אינו משומר שכר לשואל, אלא משבורה ומתה לגניבה ואבידה? והרע"א בבבא מציעא (צד ב) מתרץ, שאכן ניתן ללמוד את הקל וחומר באופן הזה. אך קושיית הגמרא היא על הברייתא, שלומדת קל וחומר משומר שכר לשואל. והפני יהושע כאן תירץ, שאפשר לפרוך גם את הקל וחומר הזה על פי המבואר בגמרא שם.
אמר ליה רב יוסף: קסבר האי תנא, שעושה קל וחומר משומר שכר לשואל לחייבו על גניבה ואבידה, שאף על פי שהשואל אין לו שום אפשרות להתחייב בתשלומי כפל, בכל זאת הוא חמור מהשומר שכר.
כי גם אם לשומר שכר תיתכן אפשרות של מחוייבות לשלם תשלומי כפל, בכל זאת, אפשרות של מחוייבות כזו לא תיתכן אלא רק כאשר הוא נשבע על טענתו שהחפץ נגנב ממנו, ואחר כך מתברר בעדים שנשבע לשקר.
ואילו תשלומי הקרן, אשר השואל חייב במקרה של אונס (ואשר בכך הוא חמור משומר שכר), הוא משלם אותם גם ללא שהוא נשבע לשקר.
ולכן, קרנא (תשלום הקרן, שחייב בו השואל על אונס שאירע לחפץ) בלא שבועה, עדיפא חמור הוא מכפילא (שמשלם שומר שכר על טענת גנב, שמחוייב עליה רק אם נטענה) בשבועה.  53 

 53.  והתנא בברייתא הקודמת, הסובר ששומר חנם חמור משומר שכר בגלל הכפל בטענת גנב, סובר שכפילא בשבועה עדיף מקרנא בלא שבועה. תוס' ד"ה לא. ועוד כתבו התוס' בד"ה קסבר, שלכאורה לפי התנא ההוא, הסובר שכפילא בשבועה עדיף, וגם סובר (אליבא דרב יוסף) שלסטים מזויין גנב הוא, אם כן תישאר הפירכא על הקל וחומר. ומנין לו ששואל חייב בגנבה ואבידה? אלא שהוא ילמד זאת מדרשה אחרת, המובאת בבבא מציעא בפרק השואל.
והיינו, תשלומי הקרן שמשלם שואל, הם מחמת חומרתה של דרגת השמירה של השואל, ואילו תשלומי הכפל ששומר שכר משלם, אינם אלא בגדר קנס, על כך שנשבע לשקר על טענת הגניבה, ולא משום חומרתה של דרגת השמירה של שומר שכר.  54  והוינן בה: לימא מסייע ליה לרב יוסף, שלסטים מזויין גנב הוא, מהא דתניא:

 54.  כך פירש רש"י. והתוס' מפרשים, שהכפל בשומר שכר אינו חומרא, אלא אדרבה, קולתו של השומר שכר, שהוא פטור מהקרן בליסטים מזויין, היא הגורמת לו להתחייב בכפל כשיטען טענת לסטים מזויין. ואילו חומרתו של השואל, שחייב על הקרן בלסטים מזויין, היא הגורמת לו להיפטר מכפל בטענת לסטים מזויין. תוס' ד"ה לא.
השוכר פרה מחבירו, ונגנבה. ואמר הלה, השוכר: הריני משלם על הגניבה, ואיני נשבע שבועת השומרים כדי להיפטר מהתשלום. ואחר כך נמצא הגנב. הרי הגנב משלם את תשלומי הכפל לשוכר, ולא לבעלים, כי השוכר זכה בתשלומי הכפל על ידי נכונותו לשלם עבור הגניבה.
סברוה, בני הישיבה שרצו להוכיח מברייתא זו כרב יוסף, סברו, שברייתא זו סוברת כרבי יהודה, דאמר "שוכר כנושא שכר, דמי".  55  שהשוכר דינו כשומר שכר לגבי דרגת חיוב שמירתו. ואם כן הוא חייב בגניבה ואבידה.

 55.  משום שכך היא ההלכה, ששוכר דינו כנושא שכר, שסתם משנה היא בפרק בתרא במסכת שבועות. תוס' ד"ה סברוה.
ומדקתני בברייתא "ואמר הריני משלם ואיני נשבע", מכלל זה אתה למד, דאי בעי, שאילו היה רוצה השוכר להישבע שנגנבה הפרה, הוי פטר ליה נפשיה בשבועה, היה נפטר מלשלם עבורה.
ומעתה יש לדון: היכי דמי? כיצד יתכן שיפטר מלשלם על ידי שישבע שבועה שהיא נגנבה, והלא השוכר חייב בגניבה ואבידה!
אלא ודאי, מדובר כגון דקא טעין טענת לסטים מזויין, שהוא אונס, ואף השוכר פטור על זה.  56 

 56.  בשיטה מקובצת הקשה, שהיה יכול לדחות שהשוכר טען שנגנבה ממנו כשבעליו עמו, ויישבו זאת הראשונים באופנים שונים. המהר"ם שיף הקשה לשיטת תוס' בבבא מציעא ששומר שכר פטור בגניבת אונס (עיין הערה 47), היה יכול לדחות שהשוכר טוען נגנבה ממני באונס.
וקתני "ואחר כך נמצא הגנב, משלם תשלומי כפל לשוכר". הרי שלסטים מזויין משלם כפל, כגנב.
שמע מינה: לסטים מזויין, גנב הוא!
ודחינן: אמרי, מי סברת שהתנא של הברייתא סובר כרבי יהודה, דאמר שוכר כנושא שכר דמי.
דלמא, כרבי מאיר סבירא ליה, דאמר: שוכר כשומר חנם דמי. והוא פטור מגניבה ואבידה. ואם כן, יש לפרש הברייתא כפשוטה, שהשוכר טוען שהבהמה נגנבה באופן רגיל ולא בלסטים מזויין, ולכן הגנב משלם כפל. ולעולם לסטים מזויין גזלן הוא.
איבעית אימא, לעולם הברייתא סוברת כרבי יהודה. אלא שרבי יהודה עצמו סובר ששוכר דינו כשומר חנם. וכדמחליף רבה בר אבוה את שמות התנאים במחלוקת זו,  57  ותני: שוכר כיצד משלם? רבי מאיר אומר כשומר שכר.  58  רבי יהודה אומר כשומר חנם.

 57.  אין נפקא מינה בין התירוץ הזה לתירוץ הקודם, אלא שרוצה לתרץ לו לפי דבריו, שהיה סובר שהברייתא סוברת כרבי יהודה, שרבי יהודה עצמו סובר ששוכר דינו כשומר חכם. תוס' ד"ה ואי.   58.  שהרי שכרה כדי ליהנות ממנה. ואף שמשלם על כך, מכל מקום הוי שומר שכר. ואילו לא היה משלם, היה לו דין שואל, וחייב באונסין. ועתה כשמשלם, אינו כשואל רק כשומר שכר. וטעם הסובר שדינו כשומר חנם, הוא משום שאינו נוטל שכר על שמירתו. ועל מה שנהנה, הרי הוא משלם. רש"י בבבא מציעא (פ ב) ד"ה רבי יהודה וד"ה רבי מאיר.
רבי זירא אמר: לעולם הברייתא סוברת ששוכר דינו כשומר שכר וחייב בגניבה ואבידה. ובכל זאת אין מכאן ראיה לרב יוסף שלסטים מזויין גנב הוא. כי הכא במאי עסקינן, בטוען טענת לסטים מזויין. שהשוכר אמנם טוען שהגנב היה לסטים מזויין, אך בסוף, ונמצא שהוא היה לסטים שאינו מזויין, אלא גנב רגיל. ולכן אומרת הברייתא שאם נמצא הגנב, הוא משלם כפל. ובכל זאת, הרי אילו היה רוצה השוכר להישבע לשקר על טענתו שלסטים מזויין גנב ממנו, היה נפטר בכך מלשלם, כי לטענתו אנוס הוא. ולכן אומרת הברייתא שאם אמר הריני משלם ואיני נשבע, הרי הוא זוכה בכפל. ולעולם לסטים מזויין, גזלן הוא.  59 

 59.  הקשה האור שמח (שאלה ופקדון ח א): הרי הכפל שייך לשוכר, והוא טוען שהגנב היה ליסטים מזויין, שפטור מכפל, ואם כן, אף אם יבואו עדים ויעידו שהוא לא היה מזויין וחייב כפל, הרי הודאת בעל דין, כמאה עדים דמי, והוא הלא מודה שהגנב אינו חייב לו כפל! ? וכתב, שמכאן מוכח כדעת הרמב"ם, שאף על פי שהגנב משלם את הכפל לשוכר, מכל מקום גוף הפרה חוזר לבעלים. ואם כן, לא מועילה הודאתו של השוכר להפסיד את הבעלים מגוף הפרה. ולכן, גם את הכפל יצטרך הגנב לשלם לבעלים (שמאחר שהשוכר אינו רוצה לקנות את הכפל, הוא נשאר של הבעלים). וממילא שוב זוכה השוכר בכפל, כמו שבחא דאתי ממילא, שקנוי לשוכר, ותשלומי כפל בכלל זה.
שנינו במשנה: נפלה לגינה ונהנית, משלמת מה שנהנית.
אמר רב: המשנה מדברת בנחבטה הבהמה בתבואה, והזיקה אותה, ואז היא משלמת לפי מה שנהנתה מהתבואה שהצילה אותה מחבטה בקרקע.
והוינן בה: האם כוונת רב לומר שדוקא בנחבטה, הדין כך, אבל אם אכלה מהתבואה, אפילו מה שנהנית אינה משלמת!?
לימא רב לטעמיה, האם רב הולך לשיטתו, שמצינו את דברי רב, שאמר בדומה לזה במקום אחר.
ששנינו את דבריו על המשנה לעיל (מז א) שהמכניס פירותיו לחצר חבירו שלא ברשות, והוזקה בהמתו של חבירו מהפירות, חייב בעל הפירות.
דאמר רב: דיו זה הוא רק כשהבהמה הוזקה על ידי שהתחלקה על הפירות. אבל אם מתה על ידי שאכלה מהפירות יותר מדאי, פטור בעל הפירות, כי היה לה לבהמה שלא תאכל מהפירות!
ודנה הגמרא, האם גם כאן סובר רב מהטעם זה, שבעל הבהמה פטור לגמרי כשאכלה על ידי נפילה לגינה,  60  כי הוא יכול לטעון שעל הנפילה הוא אנוס, ואילו על האכילה הוא יכול לטעון "היה לה שלא תאכל", ומה אני יכול לעשות שאכלה?  61 

 60.  כתב הרע"א: הסוגיא כולה קשה, כי איך העלתה הגמרא על הדעת שבגלל שהיה לה שלא תאכל, יפטר אף על מה שנהנית? והרי גם בלא רב, משנתנו מדברת באונס, שהרי לכן אין משלמים על מה שהזיקה. ובכל זאת משלמת מה שנהנית. ועוד, מאי שנא מנחבטה, דהוי גם כן אונס, ובכל זאת משלמת מה שנהנית, ולמה יגרע אכלה? ועוד, שמשנה מפורשת היא לעיל (יט ב), שאם אכלה מתוך הרחבה, משלמת מה שנהנית, ואף על פי שהוא מעשה שנעשה באונס, שלא היה לו להעלות על דעתו שיניח אדם זה את פירותיו בתוך הרחבה. ועיין שם מה שתירץ בארוכה.   61.  ואינו דומה לשן דעלמא, שהוא חייב על עסקי שימור, שלא שימר אותה כראוי. אבל כאן, על עסקי שימור הוא אינו חייב, שהרי נפילתה היתה באונס, וגם על האכילה הוא לא חייב, כי היה לה שלא תאכל. שיטה מקובצת.
ודחינן: אמרי: הכי השתא!? מהו הדמיון!?
אימור דאמר רב התם, את הסברא לפטור משום ש"היה לה שלא תאכל", זה רק היכא דאיתזקא היא, כשהבהמה עצמה ניזוקה מהפירות, דמצי אמר ליה מריה דפירי, שבעל הפירות יכול לטעון לבעל הבהמה: לא משלמנא, כי היה לה שלא תאכל! אבל כאן, שהנידון הוא לאזוקי היא אחריני, כאשר הבהמה הזיקה לאחרים, דפטירה לשלומי, שנפטור אותה מלשלם על כך בטענה זו ש"היה לה שלא תאכל", מי אמר רב!?

דרשני המקוצר[עריכה]