פרשני:בבלי:בבא קמא צג ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא קמא צג ב

חברותא[עריכה]

משנתנו באה ללמד, שאם הגזילה נשתנתה ביד הגזלן, אף על פי שהבעלים עדיין לא נתייאשו ממנה, קנאה הגזלן בשינוי, ומשלם את דמיה כשעת הגזילה.
א. הגוזל עצים ועשאן כלים ובכך שינה אותם מצורתם המקורית שהיו בשעת הגזילה, או גזל גיזות צמר ועשאן בגדים.
הרי הוא משלם לבעלים ממון עבור הגזילה כשעת הגזלה, כשוויות הגזילה בשעה שגזלה. ואינו משיב את החפץ הגזול כיון שקנאה הגזלן לעצמו ב"שינוי מעשה" ששינה את החפץ.
ובגמרא יתבאר איזה שינוי בחפץ נחשב שינוי שעל ידו קונה הגזלן את החפץ הגזול.
ב. אם גזל פרה מעוברת וילדה אצלו, או גזל רחל טעונה, כבשה טעונה צמר, וגזזה הגזלן -
משלם הגזלן לבעלים דמי פרה העומדת לילד, ודמי רחל העומדת ליגזז, כלומר: הגזלן מחזיר לבעלים את הפרה או את הרחל עצמן, כיון שלידה וגיזה אינם שינוי בגוף הפרה והרחל, ואילו את הולד או את הצמר הרי הוא קונה בשינוי, ומוסיף לנגזל את דמיהם שהיו שווים לפני הלידה והגזיזה, והעודף ששווה עכשיו יותר, הרי זה שלו.  1 

 1.  כך מפרשים הנמוקי יוסף והמאירי, וכן דעת הרמב"ן במלחמות, אבל דעת בעל המאור והרא"ש, שהגזלן קונה את הפרה או את הרחל, לפי שהלידה והגזיזה הן שינוי בגופן, והוא משלם לנגזל את דמי הפרה או את דמי הרחל כשעת הגזילה.
ג. גזל פרה ונתעברה אצלו וילדה, או גזל רחל ונטענה אצלו צמר וגזזה, מה שנתעברה או שגדל צמרה, נחשב שינוי אף לגבי הפרה או הרחל, ואינו חייב להחזירן אלא לשלם דמיהן.  2 

 2.  ולא נקטה המשנה "וילדה" "וגזזה" אלא אגב הרישא. גמרא.
ולפיכך הריהו משלם כשעת הגזלה, דהיינו דמי הפרה ודמי הרחל כשוויין בשעת הגזילה, וכל מה שהשביחו משעת הגזילה ואילך הרי זה שייך לגזלן.
זה הכלל:
כל הגזלנים משלמין כשעת הגזלה, ולכן אם גנב טלה ונעשה איל, או גנב עגל ונעשה שור וטבחו או מכרו, פטור מתשלומי ארבעה וחמישה, כי הואיל ונעשה שינוי בידו - קנאו, ושלו הוא טובח או מוכר.  3 

 3.  כך מבואר בגמרא, כי אופן זה נתרבה מ"זה הכלל".
גמרא:
אמרי, אמרו בבית המדרש לדייק מדברי המשנה: כי רק אם גזל עצים ועשאן כלים, אין - נחשב שינוי, אבל אם שיפן (שייף והחליק את העצים) - לא נחשב שינוי.
וכן הגוזל צמר ועשאן בגדים, אין - רק אופן זה נחשב שינוי, אבל אם ליבנן - לא נחשב שינוי.
שהרי קודם שעושה מן העצים כלים - צריך לשייף אותם, וכן קודם שעושה מן הצמר בגדים - צריך ללבנו, ואם נחשב שינוי, כבר קנאם הגזלן משעת שפוי וליבון, ומדוע הוצרכה המשנה לומר כי עשה מן העצים כלים ומן הצמר בגדים, אלא על כרחך שהמשנה סוברת כי שיפוי וליבון אינם נחשבים לשינוי מעשה הקונה לגזלן את הגזילה, ולכן הוצרכה להביא שינוי של כלים ובגדים.
ורמינהי ממה ששנינו בברייתא  4 : גזל עצים ושיפן, או גזל אבנים וסיתתן, או צמר וליבנן, או פשתן ונקהו - משלם ממון כשעת הגזלה, ואינו משיב את החפץ! מבואר בברייתא כי גם שיוף וליבון נחשבים שינוי מעשה שקונה בזה הגזלן את החפץ.

 4.  וכן הוא בתוספתא פרק י הלכה ב
אמר אביי: תנא דידן קתני התנא שבמשנתינו הביא אופן של שינוי מעשה דרבנן, שינוי המועיל רק מדרבנן, דהיינו שינוי דהדרא שאפשר לבטל את השינוי ולהחזיר את החפץ לקדמותו כמו שהיה בשעת הגזילה, וכל שכן אם עשה שינוי דאורייתא, שינוי המועיל לקנות גם מדאורייתא, דהיינו שינוי שאי אפשר לבטלו ולהחזיר את החפץ לקדמותו, כגון שיוף וליבון.
וכך יש לפרש את דברי המשנה: גזל עצים ועשאן כלים - מדובר בעצים שהיו כבר משופין בשעת הגזילה.
ומאי נינהו ומה הם נקראים אותם עצים משופים? נסרים!
וכיון שהיו העצים משופים, דשינוי דהדר לברייתא הוא מה שהגזלן חיברם ועשאם כלים, דאי בעי משליף להו שאם רוצה, יכול הוא לפרק את החיבורים, ולהחזירם לקדמותם כמו שהיו בשעת הגזילה.
ומשום כך נקטה המשנה שינוי שעשה מן הנסרים כלים כגון תיבות וקתדראות, כדי לחדש שאפילו שינוי קל שאפשר לבטל - שהרי יכול הוא לפרק את הנסרים כמו שהיו בשעת הגזילה, ואף על פי כן קונה הגזלן בשינוי זה, וכל שכן אם שייף את העצים שנחשב שינוי גמור וקונה הגזלן את החפץ מדאורייתא.
וכן יש לפרש: בגוזל צמר ועשאן בגדים - כי מדובר בצמר שהיה כבר טווי בשעת הגזילה.  5 

 5.  התורת חיים מקשה, כי בקושיא של הגמרא הקשו מליבון שנחשב שינוי, ומדוע בתירוץ הזכיר אביי טוייה. ותירץ כי כיון שיש קושיא גם מצד טוייה שנחשב שינוי, לכן בתירוץ מזכיר טוייה. הביאור הלכה (סימן ו יא ד"ה אבל) מבאר, שבקושיא קשה יותר מליבון שהוא תחילת כל המלאכות והיה לו לקנות כבר בליבון, ובתירוץ תירץ כי אפילו בטוייה אינו קונה, כי אינו נחשב שינוי הקונה. הפני יהושע והמהדורא בתרא למהרש"א הקשו, לפי אביי שאומר לקמן כי בצמר וליבנו יש מחלוקת רבי שמעון ורבנן אם נחשב שינוי, מדוע אביי לא תירץ שמשנתינו כדעת רבנן שליבון אינו נחשב שינוי, והברייתא סוברת כרבי שמעון שליבון נחשב שינוי, ומדוע הוצרך אביי לתירוץ אחר. ומוסיף הפני יהושע, שאף עצים ושיפן הוא מעשה כמו צמר וליבנו שלפי רבנן אינו נחשב שינוי ואם כן אפשר לתרץ שמשנתינו כדעת רבנן. ומתרצים הפני יהושע והמהדורא בתרא למהרש"א, שאביי הוצרך לתירוץ אחר משום שקשה על המשנה גם מצד טוייה שנחשב שינוי, וטוייה גם לדעת רבנן נחשב שינוי, ולכן הוצרך לתרץ מצד שהוא שינוי החוזר. ולפי זה מיושבת גם קושית התורת חיים, שאביי בתירוצו מזכיר טוייה משום שעיקר הקושיה היא מטוייה, שהרי על ליבון אפשר לתרץ שהמשנה כדעת רבנן שאינו נחשב שינוי.
וכיון שהיה הצמר טווי, דשינוי דהדר לברייתא הוא מה שהגזלן סרג ממנו בגדים, דאי בעי סתר ליה, שאם רוצה, יכול הוא לפרום את הבגד, ולהחזיר את הצמר לקדמותו כמו שהיה בשעת הגזילה.  6 

 6.  מבואר בדברי אביי שצמר טווי ועשאו בגדים נחשב שינוי החוזר. ומקשה הלחם משנה מכאן על הרמב"ם שפסק (גזילה ב י) שינוי החוזר אינו קונה, ומכל מקום פוסק (בהלכה יב) שאם גזל צמר טווי ועשאו בגדים נחשב שינוי. וכן מקשה הבית יוסף (סימן שס) על הטור. הב"ח והדרישה (ס"ק ד) מתרצים שדברי הגמרא הם לפי אביי, אבל לפי רב אשי אין הכרח לומר שצמר ועשאו בגד נחשב שינוי החוזר. והסברא שאינו נחשב שינוי החוזר, מבאר הב"ח, משום שבגד שסותרו אין החוטים חוזרים לקדמותם. והדרישה מבאר, משום שאין דרך בני אדם לטרוח ולפתוח כל חוט בבגד, וגם לאחר שנפתח הבגד אין החוט ראוי לשימוש כמו מקודם. גם המאירי בשיטה מקובצת סובר שצמר ועשאו בגד נחשב שינוי, ומבאר כי אף על פי שאפשר לסתרו ולהיות חוטין כבתחילה, כיון שכבר נפסדת צורת החוט כשהיה בגד, פנים חדשות באו לכאן כשחוזר להיות חוט. (וכוונתו שדומה למבואר בגמרא לקמן צו ב לגבי עשה לבינה לעפר שאינו נחשב שינוי החוזר כשעושה ממנה שוב לבינה).
וכל שכן אם עשה הגזלן שינוי דאורייתא, שינוי המועיל לקנות אפילו מדאורייתא, דהיינו שאי אפשר לבטלו, כגון אם שייף את העצים או ליבן את הצמר, ודאי שנחשב שינוי וקונה לעצמו את החפץ הגזול.
ותנא ברא שבברייתא, רק שינוי מעשה דאורייתא קתני, ושינוי מעשה המועיל לקנות רק מדרבנן לא קתני. רב אשי אמר ליישב את הסתירה שבין המשנה לברייתא באופן אחר:
תנא דידן נמי שינוי דאורייתא קתני, התנא שבמשנתינו גם כן מדבר באופן שעשה הגזלן שינוי המועיל לקנות מדאורייתא (דהיינו שינוי שאי אפשר לבטל), אבל אם עשה הגזלן שינוי שאפשר לבטלו, אינו קונה.  7 

 7.  בפשטות החסרון בשינוי החוזר, שאין זה שינוי גמור, וכן משמע מרש"י (ד"ה וכ"ש). אבל החזון איש (ב"ק סימן טז יג) מבאר שהחסרון בשינוי החוזר, כי כיון שיכול להחזירו למצבו הקודם, חייב לעשות כן כדי לקיים מצות השבה. גם הדבר אברהם (ח"א סימן א יז) מסתפק האם החסרון משום שאינו שינוי גמור או משום שחייב לקיים השבה. ובהגהה מאביו כותב נפקא מינה לענין איסור "אתנן", שב"אתנן" מה שהותר על ידי שינוי, הוא משום שלאחר שינוי נחשב כחפץ אחר שאינו מאוס למזבח (כמו שכתב תוס' לעיל סה ב ד"ה הא), ואם שינוי החוזר נחשב שינוי גמור, וכל החסרון הוא רק משום שחייב לקיים השבה, אם כן חסרון זה הוא רק בגזילה, אבל ב"אתנן" ייחשב שינוי שמועיל להתירו למזבח.
ומה שקשה על המשנה, כי אם רק שינוי שאי אפשר לבטל קונה, על כרחך מדובר בעצים שאינם משופים ובצמר שאינו מלובן, אם כן מדוע כתבה המשנה שעשה מן העצים כלים ומן הצמר בגדים, הרי מספיק השינוי שמשייף הגזלן את העצים ומלבן את הצמר, כדי לקנות את החפץ.
כך יש לפרש את המשנה: הגוזל עצים ועשאן כלים - הכוונה שעשה מהעצים כלי הנקרא בוכאני (משטח לכתישה) שאין בו חקיקה אלא רק שיוף, דהיינו שיפן המובא בברייתא, שהוא שינוי שאי אפשר לבטל ומועיל מדאורייתא.  8 

 8.  התוספות כתבו, כי רק אם שייף עד שנעשה בוכני מועיל כי נחשב שינוי מעשה, אבל אם עשה שיוף שלא נשתנה שמו בכך, לא מועיל. ומבואר בתוספות כי צריך שיהיה גם שינוי השם עם שינוי מעשה. וכן פסקו הטור והרמ"א (סימן שס ו). ומקשים האחרונים כי שינוי השם לבד קונה כמו שמוכח בגמרא לעיל (סה ב) שהקשו שיקנה בשינוי השם אף על פי שאין שינוי מעשה. ומתרצים הפני יהושע והקצות החושן (שס ה) ותרומת הכרי (שנג ג ד"ה אך), שכאן השינוי השם גרוע ואינו קונה לבד אלא מסייע לשינוי מעשה, אבל באופן שיש שינוי השם גמור, קונה גם בלא שינוי מעשה. הגר"א (סימן שס י) והחזון איש (ב"ק סימן יז כא) מקשים ההיפך, מדוע צריך שינוי השם עם שינוי מעשה הרי שינוי מעשה לבד מועיל, כמו שמוכח בגמרא לעיל (סה ב) שיש מאן דאמר כי טלה ונעשה איל נחשב שינוי אף על פי שאינו שינוי השם. ומתרצים, כי אין כלל שצריך גם שינוי השם, ורק אם השינוי מעשה גרוע צריך גם שינוי השם. הקובץ שיעורים (אות קכ) מבאר שתמיד שינוי מעשה לבד קונה, ומה שצריך גם שינוי השם הוא כדי להוכיח שהשינוי מעשה היה שינוי גמור, ואם לא היה שינוי השם יש הוכחה שאינו שינוי גמור, אבל במקום שיודעים שהיה שינוי גמור אין צורך בשינוי השם. בחזון יחזקאל (י ב סוף ד"ה חמץ) מבאר, כי באופן שנעשה שינוי בכל החפץ כגון בטלה ונעשה איל אין צורך בשינוי השם, אבל בשיפן או עשאם נסרים שעצם העץ לא השתנה, אז צריך גם שינוי השם.
וכן מה שנאמר במשנה: צמר ועשאן בגדים - הכוונה שעשה מהצמר בגדים הנקראים נמטי (מצעים של לבד), ובבגדים אלו לא מלבנים את הצמר.
והחידוש של המשנה, שאם עשה הגזלן מן הצמר בגדים אלו בלא שליבנן, קנאן, כיון דהיינו שינוי דלא הדר, כי אין הצמר חוזר עוד לקדמותו להיות כל נימא ונימא בפני עצמה.  9 

 9.  הרא"ש מבאר שאביי ורב אשי נחלקו האם לדעת התנא במשנתינו שינוי דרבנן (החוזר לקדמותו) קונה או לא, ופסק הרא"ש כרב אשי ששינוי החוזר אינו קונה. וכן פסקו הרמב"ם (גזילה ב י) והשו"ע (שס ה) ששינוי החוזר אינו קונה. הפני יהושע (ד"ה וליבון) מביא דברי התוספות בסוכה (ל ב ד"ה שינוי) שכתבו כי שינוי החוזר קונה מדרבנן, ומבאר הפני יהושע כוונתם, שלפי אביי קונה מדרבנן. אבל הגר"א (סימן שנג ו, וכן שנד ב) והחזון איש (ב"ק סימן יז א) ביארו את כוונת התוספות, שגם לפי רב אשי שינוי החוזר קונה מדרבנן, והתנא שבמשנתינו לא דיבר על שינוי דרבנן, אבל מודה ששינוי החוזר קונה מדרבנן. והגר"א מדייק מלשון רב אשי שאמר: "שינוי דאורייתא קתני" משמע שיש גם שינוי דרבנן והיינו שינוי החוזר. ולדעת הרא"ש שסובר כי שינוי דרבנן אינו קונה, קשה אם אינו קונה מדוע נקרא "שינוי דרבנן", וכעין זה מקשה הפני יהושע (סוף ד"ה במשנה).
ומקשינן: וליבון הצמר מי הוי וכי נחשב שינוי?
ורמינהי ממשנה בחולין (קלה א) ששנינו: גבי אדם שגזז את צאנו ונתחייב בראשית הגז, לא הספיק בעל הגיזה ליתנו לו לכהן את ראשית הגז, עד שצבעו את כל הצמר - פטור מליתנו עוד  10 , שהואיל וצבעו ונתכוון לגוזלו  11  קנאו בעל הגיזה בשינוי, והרי הוא כמזיק מתנות כהונה או כמו שאכלן, שפטור הוא אפילו מהחזרת דמים, מפני שהוא ממון שאין לו תובעים.  12 

 10.  בתוס' רי"ד כתב, כי הוא הדין בכל מתנות כהונה או מתנות עניים, שאם עשה בהם שינוי קנאם ופטור מליתנם.   11.  הרא"ש בחולין (קלה א סימן ב) כתב: כיון שנתכוון לגוזלו מן הכהן ושינהו קנאו בשינוי, משמע שצריך כוונה לגזול.   12.  דהיינו שאין מי שיוכל לתבעו בדין, שיכול לומר לו: לכהן אחר אני נותנן ולא לך (גמרא ורש"י חולין קל ב).
ואם לבנו בעל הגיזה, שליבן את הצמר קודם שנתן ראשית הגז לכהן, ולא צבעו - חייב לתת לכהן, שהליבון אינו שינוי ואינו מפקיע מידי "ראשית הגז".
וקשה ממה שמבואר אצלנו כי הליבון נחשב שינוי.
אמר אביי, לא קשיא:
הא התנא הסובר כי ליבון נחשב שינוי, סובר כדעת רבי שמעון, הא התנא הסובר כי ליבון אינו נחשב שינוי, סובר כדעת רבנן.
במסכת חולין מבואר כי רק אם יש לו חמש רחלות לגזוז ויש בכל אחת מהן צמר בכמות של מנה וחצי  13 , אז חייב בראשית הגז.

 13.  שיעור זה הוא לפי רבי דוסא בחולין (קלה א) אבל לפי חכמים השיעור הוא ה' רחלות גוזזות כל שהן. מהרש"ל על רש"י כאן.
וכיצד היא מצות ראשית הגז: לאחר שגזז רחל, נותן מן הגיזה לכהן, כמה שרוצה, ובלבד שתהא נתינה חשובה.
דתניא בברייתא: גזזו, אם גזז רחל אחת וקודם שגזז את האחרות טוואו וארגו וכן עשה עם הרחל השניה והשלישית - אין מצטרף כל הצמר להתחייב ב"ראשית הגז", כיון שבעל הגיזה קנה כבר את אותו צמר שטווה וארג בשינוי.
אבל אם רק לבנו את הצמר של הראשונה קודם שגזז את האחרות, בזה יש מחלוקת: רבי שמעון אומר: אין מצטרף אותו צמר עם הצמר שעדיין לא נגזז כדי להתחייב בראשית הגז, כיון שסובר כי ליבון נחשב שינוי. וחכמים אומרים: מצטרף, כיון שסוברים כי ליבון אינו נחשב שינוי.
ובמחלוקת זו נחלקו המשנה בחולין והברייתא אצלנו האם ליבון נחשב שינוי.
רבא אמר ליישב את הסתירה באופן אחר: הא והא גם המשנה בחולין וגם הברייתא אצלנו הם כדעת רבי שמעון הסובר כי ליבון נחשב שינוי.
ולא קשיא: הא המשנה בחולין מדברת בליבון דנפציה נפוצי (שהפריד את הסיבים) בידיו לפני הליבון, ואין הליבון נחשב שינוי מספיק. הא אצלנו מדובר בליבון דסרקיה סרוקי שסירק את הסיבים במסרק קודם הליבון, שבאופן זה נחשב שינוי גמור (לדעת רבי שמעון).
רבי חייא בר אבין אמר ישוב נוסף: הא המשנה בחולין מדברת בליבון דחווריה חוורי שהלבין אותו בלבד בלא גפרית שאינו נחשב שינוי מספיק. הא אצלנו מדובר בליבון דכבריה כברויי בגפרית להתלבן יפה, שבאופן זה נחשב שינוי גמור (לדעת רבי שמעון).
ומקשינן: כיצד סובר רבי שמעון כי ליבון נחשב שינוי, והרי השתא יש לומר כי צבע שהוא שינוי גדול יותר מאשר ליבון, לרבי שמעון לא הוי שינוי, כמו שמוכח מהברייתא לקמן, אם כן כיצד לדעתו ליבון הוי שינוי?
וההוכחה כי לדעת רבי שמעון צבע אינו נחשב שינוי מספיק, דתניא בברייתא:
גזז ראשון ראשון וצבעו כל גזיזה וגזיזה בנפרד קודם שגזז את הגזיזה הבאה, או גזז ראשון ראשון וטוואו, או גזז ראשון ראשון וארגו, נחשב שינוי, וקנאו לעצמו בשינוי. ולפיכך הגזיזה שעשה בה שינוי אין מצטרף עם הצמר שיגזז אחר כך לשיעור המחייב בראשית הגז.
רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: אם צבעו את גזיזת הצמר אינו נחשב שינוי בצמר, ולפיכך מצטרף לצמר שיגזז אחר כך לשיעור המחייב ראשית הגז.
מוכח מהברייתא כי לדעת רבי שמעון, צביעה אינה נחשבת שינוי מספיק, אם כן כיצד לדעתו, ליבון נחשב שינוי מעשה הקונה.
אמר אביי, לא קשיא:
הא הברייתא המביאה את רבי שמעון שסובר כי ליבון הצמר נחשב שינוי וכל שכן צביעתו, הוא דעת רבנן אליבא דרבי שמעון.
ואילו הא הברייתא המביאה את רבי שמעון שסובר כי שינוי של צביעה אינה קונה וכל שכן שינוי פחות של ליבון, היינו רבי שמעון בן יהודה אליבא דרבי שמעון. רבא אמר ישוב אחר: לעולם לא פליגי רבנן עליה דרבי שמעון בן יהודה וכולם סוברים כי לדעת רבי שמעון צביעה אינה נחשבת שינוי, ואינו סתירה לכך שליבון נחשב שינוי, כי ושאני שונה צבע מליבון, הואיל ויכול להעבירו את הצבע על ידי צפון (סבון) ולהחזיר את הצמר לקדמותו, מה שאין כן ליבון הוא שינוי שאי אפשר לבטלו ולהחזיר את הצמר לקדמותו.
וכי קתני התם ומה ששנינו שם במשנה בחולין, שאם לא הספיק בעל הגיזה ליתנו לו לכהן את ראשית הגז עד שצבעו את כל הצמר - פטור מליתנו עוד, כיון שקנאו בעל הגיזה בשינוי. ואוקימנא והעמדנו משנה זו כדברי הכל.
לא מדובר שם בצבע סתם, אלא בצבע בקלא אילן שצבעו דומה לתכלת, והוא צבע דלא עבר שאי אפשר להסירו, ולפיכך כולם מודים שנחשב שינוי.  14 

 14.  יוצא שלפי אביי יש ג' שיטות: א. לרבנן צבע נחשב שינוי, וליבון אינו נחשב שינוי. ב. לרבי שמעון אליבא דרבנן, בין צביעה ובין ליבון נחשבים שינוי. ג. לרבי שמעון אליבא דרבי שמעון בן יהודה, בין צביעה ובין ליבון אינם נחשבים שינוי. ולפי רבא יש ב' שיטות: א. לפי רבי שמעון ליבון נחשב שינוי, וצביעה בצבע שאפשר להסירו אינו נחשב שינוי, וצביעה בקלא אילן שאי אפשר להסירו נחשב שינוי. ב. לפי רבנן ליבון אינו נחשב שינוי, וצביעה נחשב שינוי אף אם אפשר להסירו. רבינו ירוחם פסק כמו רבנן שכל צבע נחשב שינוי, והש"ך תמה עליו, כי הוא עצמו פסק ששינוי החוזר אינו נחשב שינוי. ותירץ החזון איש (ב"ק סימן יז כב), כי צביעה היא שינוי גדול ולכן נחשב שינוי אף בצבע שאפשר להסיר.
אמר אביי:
רבי שמעון בן יהודה ובית שמאי ורבי אליעזר בן יעקב ורבי שמעון בן אלעזר ורבי ישמעאל, כולהו סבירא להו כל אלו סוברים כי שינוי במקומו עומד והשינוי בחפץ אינו מועיל להוציאו מרשות הבעלים הקודמים.
והיכן מצאנו כי כל התנאים הללו סוברים כן?
רבי שמעון בן יהודה מצאנו שסובר כן, גבי הא דאמרן לעיל, שלדעת רבי שמעון בן יהודה צביעה אינה מועילה להוציא את הצמר מחיוב ראשית הגז, ואביי ביאר את דבריו שסובר כי שינוי אינו קונה, ולפיכך סובר כי אפילו שינוי על ידי צביעה החמורה מליבון אינו קונה.
בית שמאי מאי היא? היכן מצאנו שסובר כי שינוי אינו קונה.
אתנן זונה: היינו שכר שמקבלת עבור הביאה, פסול למזבח. שנאמר (דברים כג יט) "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלוקיך לכל נדר כי תועבת ה' אלוקיך גם שניהם"  15 .

 15.  הרמב"ן על התורה ביאר, כי הזונות יעשו באתנן שלהם מצות, וחושבות לכפר על חטאתן, ולכך אסרה התורה את האתנן לכל נדר, כי עתה יוסיפו לחטוא בהן אם יביאום לקרבן.
דתניא בברייתא: נתן לה לזונה חטין באתננה תמורת שכר הביאה, ועשאן סולת, או נתן לה בשכרה זיתים - ועשאן שמן, או ענבים - ועשאן יין.
תני חדא: אסור עדיין להקריבם למזבח ואינם ניתרים על ידי השינוי שעשו בהם.
ותניא אידך: מותר להקריבם, כיון שכבר נשתנו ממה שהיו בשעה שניתנו באתנן, וכבר אינם נחשבים אתנן.  16 

 16.  הגמרא מדמה שינוי בגזילה לשינוי ב"אתנן". ומקשים התוס' לעיל (סה ב ד"ה הא) מה ענין אתנן אצל שינוי. ומתרצים, כי אם שינוי קונה בגזלן, ראוי הוא להתיר שינוי באתנן, כי נחשב כחפץ אחר ואין זה אותו חפץ שבא לידה בתורת אתנן. תוס' הרי"ד (לעיל סה ב) מקשה, וכי נתן לה טלה באתננה ונעשה איל יהיה כשר למזבח כשם שקונה לגזלן? ותירץ, כי שינוי הבא מאליו אינו שינוי חשוב, ולכן אף שמועיל להחשב שינוי בגזלן, אינו מועיל באתנן. וכן כתב הריטב"א (עבודה זרה מו א).

דרשני המקוצר[עריכה]