פרשני:בבלי:בבא קמא ק ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא קמא ק ב

חברותא[עריכה]

אומר לו  78  גדור.  79 

 78.  מדקתני "אומר לו", ולא קתני - "חייב לגדור", מדוייק - שאם לא התרו בו לגדור אינו חייב באחריותו. והסתפקו התוספות, האם צריך להתרות בו בכל פעם, או דסגי בתרי זימני. אך הרמב"ן כתב - שאין ההתראה כדי לחייבו, אלא שאם לא התרו בו אינו נאסר, כיון דמסתמא לא ניחא ליה במה שגדל (כמו שיבואר בהערות לקמן, שאם לא ניחא ליה במה שגדל אינו נאסר), אבל מאחר שהתרינו בו, וגלי דעתיה דניחא ליה, נאסר. והקשה עליו בקובץ שיעורים - אם כן, למה לנו להתרות כדי שיאסר, לא נתרה בו ולא יאסר? והניח בצריך עיון.   79.  מבואר בראשונים - שעל בעל הכרם לגדור ולא על בעל הזרעים. כיון שהכרם עצמה אינה נאסרת, רק הפירות שיוצאים ממנה באיסור נאסרים. ואם כן, נמצא שהיא מזיקה את הזרעים, בגירי דיליה, ואין הזרעים מזיקים אותה. ובכהאי גוונא - על המזיק להרחיק את עצמו.
נפרצה, אומר לו גדור.  80 

 80.  רבינו תם מדייק מכפל הלשון, שאם נפרצה פעם אחת, והתבואה הוסיפה באיסור פחות מאחד ממאתים, וסתם את הפירצה, ונפרצה שנית, והוסיפה שוב פחות ממאתים - אין מצטרפים, כיון שהיה הפסק ביניהם אמרינן - קמא קמא בטיל.
נתייאש ממנה ולא גדרה - הרי זה קידש  81  (נאסר בכלאיים) וחייב באחריותו", והתם הרי לא עשה מעשה בידים, אלא חייב מדינא דגרמי.  82  :

 81.  דוקא אם נתיאש ממנה, אבל אם עוסק ומחזר אחריה לסותמה - לא נאסר. כיון דכתיב - "לא תזרע כרמך", משמע דוקא זריעה דניחא ליה בה. (תוספות).   82.  כאן לא חשיב כהיזק שאינו ניכר, כיון שניכר שהוא כלאים כשרואה את הגפנים בשדה. אבל אם הניח שרץ על טהרותיו של חבירו, לא חשיב היזק ניכר, כיון שלא ניכר על הטהרות שהוכשרו לקבל טומאה. (תוספות).
מתניתין:
א. הנותן צמר ל"צבע" (שהוא אומן הצובע את הצמר), כדי שיצבענו עבורו, ונתקלקל הצמר מעצמו לגמרי, בלי כוונה, והקדיחו "יורה", שהרתיח הצבע את ה"יורה" (הכלי שמניחים בו את הצמר והצבע, על גבי האש) יתר על המידה, מבלי משים לב, ונשרף הצמר ביורה לגמרי, נותן לו דמי צמרו, כיון שהזיק את ממון חבירו.
ב. הנותן צמר לצבע, וצבעו כאור (כעור), והיינו, שלא ניזק הצמר לגמרי, אלא רק נצבע באופן מכוער, ומדובר עשה הצבע את הנזק במתכוון, בכך שצבע את הצמר בשיירי הצבע ולא בצבע עצמו, ולכן נהיה הצמר צבוע בצורה מכוערת -
הרי ידו של הצבע היא על התחתונה, ולכן: אם השבח שהשביח הצבע את הצמר על ידי צביעתו המכוערת, הוא יתר על היציאה (על דמי ההוצאה) שהוציא הצבע על הצביעה הזאת, אין בעל הצמר משלם לצבע את שכרו המלא (המגיע לו כצבע), על אף שהשביח בצביעה המכוערת את ערכו של הצמר. אלא נותן לו רק את דמי היציאה, ולוקח בעל הצמר את הצמר לעצמו, לפי שלא קנה הצבע את הצמר לעצמו בשינוי שעשה בצמר, כיון שצבעו בצבע שאמר לו בעל הצמר, אלא רק צבעו כעור, באותו סוג הצבע שאמר לו בעל הבית, ולכן אין הוא קונה את הצמר ואת השבח שבו.
ומאידך, אם היציאה היא יתירה על השבח, אין בעל הצמר משלם לו בשכרו אפילו לא את דמי הוצאותיו, אלא נותן לו רק את דמי השבח של הצמר, ותו לא.
ג. הנותן צמר לצבע, לצבוע לו את הצמר בצבע אדום, וצבעו בצבע שחור. או שהורה לו לצבעו בצבע שחור, וצבעו אדום.
רבי מאיר אומר: קנה בכך הצבע את הצמר לעצמו, כיון שעשה בו שינוי כנגד דעת הבעלים. ולכן, לא משלם הבעלים לצבע לא את שכרו ולא את דמי השבח, אלא נותן לו דמי צמרו. ואם רוצה בעל הצמר לקבל את צמרו, עליו לשלם לצבע את מלוא שכרו.
רבי יהודה אומר: קנסו חכמים את הצבע על ששינה מדעת הבעלים, וקבעו שידו של הצבע תהיה על התחתונה, ולכן, בכל ענין הוא לא יקבל את שכרו המלא, ואף לא יהנה מן השבח. אלא, לכל היותר הוא יקבל את הוצאותיו, ויתכן שאף פחות מזה:
אם השבח יתר על היציאה, נותן לו את היציאה בלבד, ולא את שכרו. ואם היציאה יתירה על השבח, אין הצבע מקבל אפילו את הוצאותיו, אלא נותן לו בעל הצמר את השבח.
גמרא:
ומבארת הגמרא את דברי המשנה: מאי "צבעו כאור"?
אמר רב נחמן אמר רבה בר בר חנה: "כאור" משמעותו היא "כלבוס".
מאי "כלבוס"?
אמר רבה בר שמואל:

דרשני המקוצר[עריכה]