פרשני:בבלי:בבא קמא קטו ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא קמא קטו ב

חברותא[עריכה]

אין לו לבעל היין ליטול את מחיר יינו ששפך כדי להציל את הדבש, אלא רק נוטל את שכרו המגיע לו עבור טרחתו בהצלת הדבש (וכן את התשלום עבור החבית).
ואם אמר בעל חבית היין במפורש: אציל את הדבש שלך על ידי שאשפוך מהחבית את ייני, ואתה נותן לי דמי היין שלי, חייב ליתן לו את דמי יינו, שהרי התנה על כך במפורש.
שטף נחל חמורו וחמור חבירו, והיה החמור שלו יפה רק מנה, ושל חבירו היה שוה מאתים, והניח זה את שלו החמור השוה מאה, והציל את החמור של חבירו השוה מאתים, אין לו אלא שכרו על טרחתו בהצלה.
ואם אמר לו: אני אציל את שלך, ואתה נותן לי את שלי, חייב ליתן לו:
גמרא:
ודנה הגמרא, מדוע המציל את הדבש אין לו אלא שכרו: ואמאי? הרי לימא ליה המציל: אני, מהפקירא קא זכינא בכל הדבש, כי דבר ההולך לאיבוד הפקר הוא אפילו בעודנו בידי בעליו, שהרי מי לא תניא: הרי שהיה אדם טעון כדי יין וכדי שמן, וראה שהן משתברות וילכו היין והשמן לאיבוד, לא יאמר: הרי זה תרומה ומעשר על פירות טבל שיש לי בתוך ביתי! ואם אמר כן, לא אמר כלום, כיון שמעתה אין היין והשמן שלו.
ומוכח מברייתא זו, שדבר ההולך לאיבוד אינו שייך עוד לבעליו אלא הפקר הוא.
ומתרצת הגמרא שבמשנתנו מדובר באופן שאין הדבש הולך לאיבוד, על אף שנסדקה החבית וזב ממנה מעט דבש.
וכמו שמצינו כדאמר רבי ירמיה, במקום אחר, שיבואר להלן, כשעקל בית הבד כרוך עליה, וכתוצאה מההידוק של החבית על ידי ה"עקל של בית הבד", אין השמן נשפך מהחבית אלא רק מנטף ממנה קצת. הכא נמי, גם בכד של דבש במשנתנו, מדובר בה באופן שאין הדבש נעשה הפקר, על אף שנסדק הכד, כשעקל בית הבד כרוך עליה, ומונע את שפיכת הדבש מהכד.
ודנה הגמרא בדברי הברייתא: ואם אמר שיהיה היין או השמן שבחביות המשתברות תרומה או מעשר על הטבל שבביתו, לא אמר כלום.
ותמהה הגמרא: והתניא, מי שבא בדרך, ומעות בידו, ובא אנס כנגדו ועומד ליטול ממנו את מעותיו, לא יאמר הרי פירות שיש לי בתוך ביתי מחוללים על מעות הללו. ואולם, אם אמר כך, דבריו קיימין.
ומתרצת הגמרא: הכא, בברייתא השניה, האומרת שבדיעבד דבריו קיימים, במאי עסקינן, בשיכול להציל את מעותיו מן האנס.
אך תמהה הגמרא: אי בשיכול להציל, לכתחלה אמאי לא יאמר!?
ומתרצת: בשיכול להציל על ידי הדחק, ולכן רק בדיעבד דבריו קיימים, אך לכתחילה לא יאמר כך.
אך עדיין תמהה הגמרא: וכל היכא דאיכא הפסידא (לכתחלה לא יאמר)?  1 

 1.  רש"י ותוספות אינם גורסים כך בגמרא, ועיין בב"ח אות ב'. ולדבריהם קושיית הגמרא היא על האמור בברייתא שאם אמר, לא אמר כלום, והרי בברייתא דלהלן מבואר שלא יעשה כן רק מפני הפסד כהן, אבל בדיעבד זה יחול.
והתניא: הרי שהיו לו ללוי עשר חביות של טבל טמא (כגון יין שהיה מעשר ראשון, והיה טבול לתרומת מעשר, וכיון שהוא טמא הרי תרומת המעשר שתופרש ממנו אינה ראויה ליתן לכהן לשתיה, אלא רק יכול הכהן לזלפה לריח טוב בביתו), וראה הלוי אחת מהן שנשברה או שנתגלתה, אומר: הרי היא תרומת מעשר על תשע חברותיה!
ובשמן לא יעשה כן, מפני הפסד כהן. כי יש שימוש לכהן בשמן טמא להדליקו למאור, ואם יפריש את השמן שבחבית הסדוקה לתרומת מעשר, יפסיד הכהן את השמן. אבל אם היה בחבית יין טמא, הוא אינו שוה הרבה לכהן, לפי שאינו ראוי אלא לזילוף (ולקמן מעמידה הגמרא ביין חדש שאין בו ריח רב, והפסדו של הכהן הוא מעט), ולכן מותר לו להפרישו לתרומת מעשר.
ומוכח שבדיעבד חלה ההפרשה על שמן ההולך לאיבוד, אלא שרק לכתחילה לא יעשה כן מפני הפסד כהן, ולמה שנינו בברייתא לעיל שאם אמר כך, אין בדבריו כלום.  2 

 2.  הביאור הוא לפי רש"י ותוספות, לפי גירסת הב"ח. ומבאר הב"ח שהנחת הגמרא היא שחבית המשתברת היא כאבודה, וכדלעיל שאם הפרישה לתרומה לא אמר כלום, ואם כן, כיצד יכול הוא לתקן את הטבל על ידי הפרשת תרומה על דבר שנחשב כמי שאינו בעין.
ועל קושיה זאת אמר רבי ירמיה: אין השמן הזה הולך לאיבוד, אלא רק מטפטף ממנו מעט, כי מדובר כאן באופן כשעקל בית הבד כרוך עליה.  3 

 3.  עיין בב"ח שמחק את הגירסא ברש"י.
אך עדיין דנה הגמרא בדברי הברייתא האחרונה: בשלמא חבית שנשברה, חזיא, עדיין ראוי היין לזילוף, ולכן יכול להפרישו לתרומה.
אלא אם נתגלתה, שיש לחשוש שמא שתה ממנה נחש, והטיל בה ארס, למאי חזיא!?
וכי תימא חזיא לזילוף, הרי אי אפשר לומר כן.
והתניא: מים שנתגלו, ויש חשש שהנחש הטיל בהם ארס, הרי זה לא ישפכם ברשות הרבים, כדי שלא יעבור אדם יחף עליהם, ויכנס הארס באמצעות מכה שיש ברגלו אל גופו, ולא יגבל בהן את הטיט, ולא ירבץ בהן את הבית, ולא ישקה מהם את בהמתו, ולא בהמת חבירו, שמא ישחטנה ויעבור הארס לאדם שיאכלנה.
וכיון שאינה ראויה לכלום, הרי היא כמי שאינה, וכיצד ניתן להפרישה כתרומה?
ומשנינן: דעבר לה ליין החבית, במסננת, כרבי נחמיה.
דתניא: מסננת שנותנים בה שמרי יין, והיין מסתנן מהשמרים אל כלי שתחתיה, יש בה איסור לשתות את היין אם נשאר ללא השגחה, משום גילוי. ולכן צריך לכסות גם את המסננת.
אמר רבי נחמיה, אימתי, בזמן שהחבית התחתונה מגולה.
אבל בזמן שהתחתונה מכוסה, הרי אף על פי שהמסננת העליונה מגולה, אין בה משום גילוי, לפי שארס של נחש דומה לספוג, וצף ועומד במקומו.
אך עדיין מקשה הגמרא: לאו איתמר עלה: אמר רבי סימון אמר רבי יהושע בן לוי, לא שנו שאפשר לסמוך על סינון המסננת אלא שלא טרקו, שלא טילטלו ולא עירבו את היין, כגון מסננת הקבועה שאין אדם נוגע בה. אבל טרקו אסור. וכאן הרי כשמסנן את החבית המגולה מתערב היין עם הארס, ואינו מסתנן במסננת.
ומשנינן: התם, בחבית מגולה, נמי, אפשר דמנח מידי, כמו בגד אפומא דחביתא דשפי ליה, על פי החבית ושופך את היין בנחת, מבלי שיתערב בו הארס.
ומקשה הגמרא, אם מעמידים אנו את הברייתא של עשר חביות לפי רבי נחמיה, תיקשי:
ולפי רבי נחמיה, (מטמא אטמא) מי תרמינן?
והתניא: תורמין מן הטמא על הטמא, ומן הטהור על הטהור, ומן הטהור על הטמא. אבל לא מן הטמא על הטהור.
רבי נחמיה אומר: אף מן הטמא על הטמא לא התירו לתרום אלא בשל דמאי!
ומשנינן: הכא נמי מדובר בשל דמאי.
אמר מר: ובשמן לא יעשה כן מפני הפסד כהן.
ודנה הגמרא: מאי שנא שמן שלא יעשה כן משום הפסד כהן דראוי להדליק, יין נמי ראוי לזילוף.
וכי תימא לתרץ שזילוף לאו מילתא דחשיבות היא.
והאמר שמואל משום רבי חייא: שותין מלוג יין בסלע, ואילו מזלפין מלוג בשתים סלעים. כלומר, שהנאת הזילוף היא יותר מהנאת שתיה, ולכן יקנה האדם יין יותר יקר לזילוף.
ומשנינן: הכא במאי עסקינן, ביין חדש, שאין הנאת זילופו חשובה.
אך עדיין תיקשי, והא יין חדש ראוי לישנו! ומשנינן: אין להשהותו כדי ליישנו, כי אתי ביה לידי תקלה, שמא יבואו לשתות יין תרומה טמא.
ומקשינן: אם כן, שמן טמא נמי לא יפרישנו תרומה, שמא אתי ביה לידי תקלה!
ומשנינן: יש לכך תקנה, דמנח בכלי מאוס, ולא יבואו לשתותו.
ומקשינן: יין נמי יש לו תקנה ליישנו, דמנח ליה בכלי מאוס.
ומשנינן: השתא לזילוף קא בעי ליה, בכלי מאוס קא מנח ליה!?
ואומרת הגמרא: ותקלה עצמה, אם יש לחוש לה או לאו, תנאי היא.
דתניא, חבית של יין של תרומה שנטמאת:

דרשני המקוצר[עריכה]