פרשני:בבלי:בבא בתרא טו א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא טו א

חברותא[עריכה]

ועל ידי שלשה בני קרח, שאמרו את המזמור 'שיר מזמור לבני קרח', וכן עוד מזמורים רבים שמוזכר בתחילתם שהם ל'בני קרח'.  1 

 1.  התוס' הביאו גירסה נוספת, שבה כתוב דגם שלמה המלך היה מעשרה זקנים שעל ידם נכתב ספר התהילים, כמו שנאמר במזמור ע"ב 'לשלמה אלהים משפטיך'. וכתבו התוס' דלגירסתם צריך לומר ש'אסף' המוזכר כאן כאחר מעשרה זקנים הוא 'אביאסף' בן קרח, דאם אינו בן קרח נמצא שהיו אחד עשר זקנים כולל שלמה, ולכן צריך לומר שאסף הוא אחד משלשת בני קרח המוזכרים כאן. והקשו התוס' לפי הגירסה שלפנינו שבה לא מוזכר שלמה כאחד מעשרה זקנים, והלא מפורש בתהילים ששלמה אמר 'לשלמה אלהים משפטיך וגו', ותירצו התוס' דדוד הוא שאמר מזמור זה ובו התפלל על שלמה בנו. והתוס' הביאו ראיה לזה, שהרי בסוף אותו מזמור נאמר 'כלו תפילות דוד בן ישי'. - ולפי הגורסים ששלמה היה מאחד עשר זקנים כתבו התוס' שצריך לומר שאף שבסוף המזמור נאמר 'כלו תפלות דוד בן ישי' זהו משום שדוד סיים את המזמור, אך עיקרו של המזמור נאמר על ידי שלמה. רש"י בתחילת ספר תהילים פרק א' פסוק א' כתב שעשרה זקנים שעל ידם נאמר ספר תהילים הם: אדם, מלכי צדק, אברהם, משה, דוד, שלמה, אסף, ושלשת בני קרח. - הרי, שרש"י הוסיף למנין עשרת הזקנים את דוד עצמו (וכן את שלמה), ומאידך השמיט רש"י את הימן וידותון. וכתב המהרש"א דרש"י פירש דמה שאמרה הברייתא 'הימן' הכונה למשה כמו שהקשתה הגמרא לקמן. ולגבי 'ידותון' סבר רש"י שאין זה אדם כמו שכתב רש"י שם בתהילים דיש אומרים 'אין ידותון שבספר הזה אלא על שם הדתות והדינים של גזירות שעברו עליו ועל ישראל'.
ירמיה כתב את ספרו, וכן כתב ספר מלכים, וקינות, מגילת איכה.
חזקיה וסיעתו (בני דורו שהאריכו ימים אחריו), כתבו את הספרים הבאים:
(ימש"ק סימן לראשי התיבות של שמות הספרים).
ספר ישעיה, שלא הספיק לכתוב ישעיה הנביא את ספרו משום שהרגו המלך מנשה, והנביאים לא היו כותבים את ספריהם אלא לפני מותם.
ספר משלי. כמו שמפורש בספר משלי (כה א): 'משלי שלמה, אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה'. ואף על פי שלא חזקיה עצמו כתבו, כמבואר בפסוק הזה שאנשי חזקיה הם שכתבוהו, מכל מקום נקרא הספר על שמו של חזקיה, משום שהוא גרם להם לעסוק בתורה, כמבואר במסכת סנהדרין (צד ב).  2 

 2.  על פי רש"י ותוס'. מבואר בדברי הגמרא דשלמה לא כתב כלל את ספריו אלא חזקיה וסיעתו כתבום. ובמהרש"א ביאר מדוע לא כתב שלמה עצמו את ספריו, משום שלא היו הנביאים כותבים את ספריהם אלא לפני מותם כמבואר ברש"י כאן (ד"ה כתבו ישעיה), ובסוף ימיו נטרד שלמה ממלכותו. אך בדברי חז"ל על הפסוק 'אשר העתיקו אנשי חזקיה' מבואר ששלמה אכן כתב את ספריו, אלא שספרי שלמה היו גנוזים, ובאו אנשי חזקיה והעתיקום, (כן הוא במדרש משלי וב'ילקוט שמעוני') ויותר מפורש באבות דרבי נתן פרק א' ברייתא ג', שם מבואר שבראשונה גנזו את משלי שלמה משום שהיו אומרים 'משלות הם ואינם מן הכתובים', עד שבאו אנשי חזקיה ופירשו אותם כמבואר שם באריכות, והוציאום מגניזתם. וכן כתב המאירי בפירושו למשלי שם, זה לשונו: 'שאף על פי שאנשי חזקיה היו המעתיקים, אבל המחבר היה שלמה. ונראה שלא נכתבו בספר זה עד דורו של חזקיה:. והעתיקום וחברום עם שאר דבריו הנכבדים. וכן בדברי רש"י שם בפסוק מבואר, ששלמה הוא שכתב את ספריו, אלא שאנשי חזקיה רק פירשו והעתיקו את דבריו. ולפי כל זה צריך לומר, כי מה שמבואר כאן שחזקיה כתב את ספרי משלי קהלת ושיר השירים, אין הכונה שהם לא היו כתובים קודם לכן, אלא שהם 'העתיקו' ופירשו את הדברים. התוס' רי"ד בפירושו לנביאים וכתובים (ירושלים תשל"ח) פירש, שהרבה ספרים חיבר שלמה ולא נכתבו, ואלו הדברים שהעתיקו אנשי חזקיה, הם היו כתובים באותם הספרים, וראו אותם שהם מענין יראת שמים, והעתיקו אותם משם, ושאר הספרים שלא היו מיראת שמים, גנזום.
וכן כתבו חזקיה וסיעתו את מגילת שיר השירים ומגילת קהלת.  3 

 3.  מדברי רש"י משמע שהמקור לכך שאנשי כנסת הגדולה כתבו את קהלת, הוא מאותו מקור שכתבו את ספר משלי, והיינו מהפסוק 'גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה'. וצריך ביאור האיך משמע כאן על ספר קהלת.
אנשי כנסת הגדולה, שהם חגי זכריה ומלאכי, זרובבל ומרדכי, וחבריהם, כתבו את הספרים הבאים: (קנד"ג סימן לאותיות המופיעות בשמות הספרים).
יחזקאל, לפי שיחזקאל הנביא עצמו לא כתב את ספרו, משום שהיה בחוץ לארץ, ולא ניתנה נבואה להכתב בחו"ל.  4 

 4.  על פי רש"י. והקשו התוס', הרי גם ירמיה היה בחוץ לארץ, שהרי הלך למצרים ונתנבא שם כמה נבואות, ולא מצינו שחזר משם. ועין בשו"ת 'נודע ביהודה' (אורח חיים תנינא סימן ק"ו), שהקשה השואל שם על דברי התוס' מפסוק מפורש בירמיה פרק מ"ד פסוק כ"ח 'ופליטי חרב ישובון מן ארץ מצרים:. ' הרי שהפליטים שהיו במצרים שבו לארץ ישראל. ועיין בנודע ביהודה שם מה שתירץ. והמהר"ל פירש, כי מה שלא כתב יחזקאל את ספרו, הוא משום שבא לכתוב את ספרו לפני מיתתו, ואז היו אנשי כנסת הגדולה בעולם, ולהם ראוי לכתוב, כי הגדול הוא שכותב. ולפיכך אנשי כנסת הגדולה הם שכתבו את ספר יחזקאל, וכן פירש לקמן גבי ספר דניאל.
וכן כתבו את ספר שנים עשר (תרי עשר), כי חלק מהנבואות שבספר תרי עשר, לא נכתבו על ידי הנביאים שנבאו אותן, כיון שהיו נבואתיהם קטנות בכמותם. ובאו חגי זכריה ומלאכי (שהיו נביאים אחרונים), וכתבו את נבואותיהם, וצירפו את כל הנבואות הקטנות האלו לספריהם, ועשאון יחד לספר גדול, כדי שלא יאבדו הנבואות ההן מחמת קטנם.
עוד כתבו אנשי כנסת הגדולה, את ספר דניאל, ומגילת אסתר. כי דניאל ואסתר לא יכלו לכתוב את נבואותיהם משום שהיו בחוץ לארץ, ולא ניתנה נבואה להכתב בחוץ לארץ.  5 

 5.  על פי רש"י. והקשה בחידושי מרן רי"ז הלוי (הלכות מגילה פרק ב' הלכה ט') דבספר סדר עולם (פרק כ"ט) מבואר שאסתר ומרדכי הם שכתבו את המגילה בחוץ לארץ, וכן מבואר בדברי רש"י על הפסוק 'ויכתוב מרדכי' ואילו כאן מבואר שאנשי כנסת הגדולה הם שכתבו את המגילה בארץ, שלא ניתנה נבואה להכתב בחו"ל. ותירץ הגרי"ז, שיש שני דינים במגילת אסתר. א. כתיבת מגילה כדי לקרא בה מתוך הכתב, ודין זה הוא אפילו אם לא הייתה המגילה חלק מה'כתובים', כי מכל מקום יש דין לקרא במגילה. ב. דין 'כתבי הקדש' שיש על המגילה. ולפי זה כתב הגרי"ז, שמרדכי ואסתר כתבו את המגילה כדי לקרא בה, אך עדיין לא היתה המגילה חלק מ'כתבי הקדש', שהרי כדי לכתוב כתבי הקדש צריך לכתבם בארץ ישראל, לפי שלא ניתנה נבואה ליכתב בחו"ל. ואחריהם באו אנשי כנסת הגדולה וכתבו שוב את המגילה בארץ ישראל והחילו עליה דין 'כתבי הקדש'. ועיין עוד בדברי הגרי"ז שם שהאריך. והנה, לאחר שאנשי כנסת הגדולה החילו על המגילה דין 'כתבי הקדש', שוב הדין מחייב לקרא את המגילה כמו שקוראים כתבי הקדש, והיינו בברכה ומתוך הכתב במגילה כשרה.
עזרא כתב את ספרו, אך לא סיימו,  6  וכן כתב עזרא את יחס של דברי הימים, דהיינו, את ספר דברי הימים, העוסק בסדר יחוס הדורות, עד לו, עד שהגיע ליחוסו שלו.  7 

 6.  כמבואר בגמרא לקמן לפי פירושו של היד רמ"ה עיין לקמן הערה 9.   7.  על פי רש"י. ודבר זה צריך ביאור, שהרי עזרא לא מוזכר כלל בכל ספר דברי הימים, ועיין להלן הערה 9 באריכות. אבל התוס' חולקים, וסוברים שהגיע עד הפסוק 'ולו אחים בני יהושפט' (דברי הימים ב' פרק כ"א פסוק ב'). ובריטב"א כתב, שאין נפקא מינה בין פירוש התוס' לפירוש רש"י, משום שפסוק זה שהזכירו התוס' הוא הפסוק שמוזכר בו יחוסו של עזרא. וגם דברים אלו צריכים ביאור, שהרי לא מוזכר בפסוק כלל את עזרא ויחוסו.
וברייתא זו, שמבואר בה שעזרא כתב את סדר יחוסו, מסייעא ליה לרב.
דאמר רב יהודה אמר רב: לא עלה עזרא מבבל, עד שיחס עצמו, ורק אז עלה  8  ומאן אסקיה? מי סיים לכתוב את ספר עזרא? (עיין בהערה הבאה)xxx

 8.  המהרש"א בחידושי אגדות תמה, מהיכן הראיה שיחס עצמו ואחר כך עלה, והלא אפשר שעלה ואחר כך יחס את עצמו, ועיין להלן. הרש"ש הקשה מכאן על דברי רש"י לעיל, שכתב דלא ניתנה נבואה להכתב בחו"ל, דהלא כאן מבואר דעזרא כתב לפני שעלה לארץ ישראל.
נחמיה בן חכליה!  9 

 9.  על פי היד רמ"ה שפירש דקושית הגמרא 'ומאן אסקיה' מוסבת על ספר עזרא. והנה כדי להבין את דברי הגמרא ושיטות הראשונים יש להקדים שתי הקדמות: א. ספר דברי הימים מתחיל מאדם הראשון ומסתיים בימי חורבן בית ראשון וגלות העם. כאשר שני הפסוקים האחרונים בספר מתחילים לספר על בנין בית שני, 'כה אמר כרש מלך פרס:. והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלים'. ובזה מסתיים הספר. וספר עזרא מתחיל בתחילת תקופת בית שני, כאשר ספר עזרא פותח בשני הפסוקים האחרונים של ספר דברי הימים. נמצא שספר עזרא הוא למעשה המשך לספר 'דברי הימים'. וכן כתב המלבי"ם, בעזרא פרק א' פסוק א'. ב. חז"ל לא מנו את ספר נחמיה בין ספרי הכתובים כספר בפני עצמו, אלא כללוהו בספר עזרא (ועיין לעיל דף י"ד 65 טעם הדבר), נמצא שתחילתו של ספר נחמיה 'דברי נחמיה בן חכליה' הוא למעשה המשכו של ספר עזרא, ועיין רש"י בתחילת ספר נחמיה. ועתה נבא לבאר דברי הגמרא והראשונים. בפשטות, היה אפשר לבאר את דברי הגמרא, שעזרא כתב את ספרו וכן כתב את ספר דברי הימים, אלא שלא כתב את כל ספר דברי הימים, אלא רק עד שהגיע ליחוסו שלו, ולפירוש התוס' עד שהגיע לפסוק 'ולו שני אחים': ועל זה מקשינן 'ומאן אסקיה', פירוש, מי סיים את ספר 'דברי הימים'. ומתרצת הגמרא, נחמיה בן חכליה. אך פירוש זה קשה מאד מחמת כמה קושיות. א. עזרא לא הוזכר כלל בספר 'דברי הימים', ואם כן מהו שפירש רש"י שכתב את הספר עד שהגיע ליחוסו שלו. (כן הקשו המהרש"א והמהרש"ל). ב. לפי פירוש זה נמצא שספר עזרא כולו נכתב בידי עזרא, וזה לא יתכן שהרי חלקו השני של ספר עזרא נכתב בידי נחמיה כמו שהבאנו לעיל. (וקושיה זו הקשה המהרש"ל). ג. מהו מקור הגמרא שעזרא לא סיים את ספר דברי הימים, וגם קושיה זו הקשה המהרש"ל והוסיף 'דאין זה אלא דברי נביאות בלא טעם' ומאידך יש להקשות: מהו המקור שנחמיה סיים את ספר דברי הימים. ונראה, שמחמת קושיות אלו פירש הרמ"ה שקושית הגמרא 'ומאן אסקיה' היינו מי סיים את ספר עזרא. וביאור דבריו נראה, דמאחר שנתבאר לעיל שספר 'דברי הימים' הוא ספר קודם לספר עזרא שמהווה המשך לספר דברי הימים, אם כן יש לפרש שמה שאמרו שעזרא כתב ספרו וספר דברי הימים עד לו, הכונה שכתב את סדר הדברים מדברי הימים ועד עזרא עד שיחס את עצמו בספר עזרא, ואז פסק. (ואין צריך לומר שבפועל כתב את 'דברי הימים' לפני עזרא, אלא עיקר הענין הוא שבסדר הדורות ספר עזרא מאוחר מספר דברי הימים, ושם יחס עזרא את עצמו ופסק מלהמשיך את סדר הדורות אך במלבי"ם בתחילת ספר עזרא כתב שעזרא כתב קודם את ספר דברי הימים ואחר כך את ספר עזרא). ועל זה הקשו 'ומאן אסקיה' היינו מי סיים את ספר עזרא כמו שפירש הרמ"ה. ומתרצינן, נחמיה בן חכליה, והיינו כמו שמפורש בפסוק שנחמיה הוא שהמשיך את ספר עזרא, וכמו שביארנו לעיל שספר נחמיה הוא המשכו של ספר עזרא, ובזה נתישבו כל הקושיות: נמצא לפי זה שספר דברי הימים נכתב כולו בידי עזרא, וכן משמע בדברי הרמב"ן בחיבורו 'ספר הגאולה' (הודפס ב'כתבי הרמב"ן' הוצאת מ' הרב קוק, עמוד רעב - ב), דעזרא כתב את כל ספר דברי הימים. אבל ברש"י ובתוס' מבואר להדיא שעזרא לא סיים לכתוב את כל ספר דברי הימים אלא כתב 'עד לו' (לרש"י עד שיחס עצמו, ולהתוס' עד הפסוק 'ולו שני אחים' בדה"י ב' פרק כ"א). ואף על גב שעזרא לא מוזכר כלל בספר דברי הימים, ואם כן מהו שפירש רש"י שכתב עד שיחס עצמו. פירש המהרש"א שהכונה שכתב את יחוס אביו 'שריה' המוזכר בדברי הימים, ומה שאמרו 'עד לו' הכונה עד ולא עד בכלל, והיינו עד אביו. ועל פירוש רש"י ותוס' יש להקשות שתי קושיות. א. מהו המקור לכך שעזרא לא סיים לכתוב את ספר דברי הימים, וכמו שהקשה המהרש"ל. ב. ביותר צריך עיון, כיצד פירשו רש"י ותוס' את קושית הגמרא 'ומאן אסקיה', שממה נפשך, אם הם פירשו כהרמ"ה שהכונה היא, מי כתב את ספר עזרא, אם כן עדיין קשה, מי סיים את ספר דברי הימים? דהלא לשיטתם עזרא לא סיימו. ואם נאמר שהם פירשו שקושית הגמרא היא מי סיים לכתוב את ספר 'דברי הימים' (וכן משמע לשון רש"י שפירש סתם 'מי סיימו') ועל זה מתרצינן שנחמיה סיימו, אם כן קשה א. מהו המקור שנחמיה סיים את ספר דברי הימים. ב. מה שהקשה המהרש"ל, דלפי זה משמע בגמרא שעזרא כתב את כל ספר עזרא, כולל החלק הקרוי 'נחמיה' שהוא חלק מספר עזרא כמו שנתבאר לעיל, וזה לא יתכן שהרי חלקו השני של ספר עזרא נכתב בידי נחמיה, וכמו שכתב רש"י עצמו בתחילת נחמיה, וצ"ע. המהרש"ל כתב פירוש מחודש בדברי הגמרא, עין שם. ובתוך דבריו פירש שקושית הגמרא 'ומאן אסקיה', הכונה מי סיים את ספר עזרא, כפירוש הרמ"ה.
אמר מר, יהושע כתב ספרו, וכן כתב את שמונה הפסוקים האחרונים שבתורה, כמו שמבואר להלן.
תניא, שנינו בברייתא, כמאן דאמר לעיל, דשמונה פסוקים האחרונים שבתורה, יהושע כתבן, ולא משה.
דתניא, נאמר בספר דברים (לד ה): 'וימת שם משה עבד ה".
ומפרשת הברייתא, שלא יתכן לומר שמשה הוא שכתב פסוקים אלו. כי האם אפשר הדבר שיהא משה חי,  10  וכתב "וימת שם משה"?

 10.  לפי הגירסה במנחות דף ל', ועיין במסורת הש"ס.
אלא, עד כאן כתב משה. מכאן ואילך, מ"וימת משה" עד סוף התורה, שמונה פסוקים, כתב יהושע, דברי רבי יהודה,
ואמרי לה, יש אומרים, שהם דברי רבי נחמיה.
אמר לו רבי שמעון: אם נאמר שיהושע סיים את כתיבת התורה לאחר מיתת משה, נמצא כי קודם שמת משה לא הושלם ספר התורה, ודבר זה לא יתכן, כי האם אפשר שיהא ספר תורה חסר אפילו אות אחת קודם מיתת משה!?
והרי כתיב, שמשה אמר ללווים (דברים לא) "לקוח את ספר התורה הזה", ומשמע שספר התורה כבר היה מושלם אז!
אלא, עד כאן, עד הפסוק 'וימת שם משה', הקדוש ברוך הוא אומר את דברי התורה למשה, ומשה כותב  11  בדיו.  12 

 11.  על פי גירסת הב"ח, וכן מוכח מדברי רש"י כמו שיבואר להלן הערה 15, אך הגרסה שלפנינו שונה, וכן גרס רש"י במנחות ל - א ונבארה להלן.   12.  על פי הריטב"א, ועיין בהערה הבאה.
אבל מכאן ואילך, מ"וימות משה", הקדוש ברוך הוא אומר, ומשה כותב בדמע, ולא בדיו.  13  ומביאה הברייתא ראיה שאכן כך היה סדר כתיבת התורה בסיומה, שהקדוש ברוך הוא אומר ומשה כותב.  14  שהרי כך היה גם סדר כתיבת הנביאיםxxx

 13.  על פי הריטב"א. ועיין לקמן פירוש אחר בגמרא לפי גירסה שונה. ובהגהות 'עיני שמואל' הביא מדברי הרמ"ע מפאנו בעשרה מאמרות שכתב וזה לשונו - 'ופשוטן של דברים, שדמוע תדמע עינו של משה, על מה שיודע אחרי מותו כי השחת ישחיתון, ושלא זכו שיכנס עמהם לארץ ישראל:. והיה אותו הדמע מגוון הדיו מהשחור שבאישון בת עין יורד טיפין טיפין לכל אות כמנין מבהיק מעצם השמים, עד שהיו האותיות מתאימות ואין עינו של משה ולא הספר תורה חסרים כלום'. והנה, דברי הגמרא טעונים ביאור, דרבי שמעון הסובר שמשה כתב גם את שמנה פסוקים אחרונים, כיצד הוא מישב את קושית רבי יהודה 'אפשר משה חי וכתב וימת שם משה'. וביאר בזה הגר"א (הובא בסוף אדרת אליהו), דהנה התורה נכתבה אלפיים שנה קודם בריאת העולם, אף שעדיין לא היו שמים וארץ וכל אשר בהם, ואם כן יש להקשות: כיצד נכתבו בתורה קודם שהיו. וביאר הגר"א שאז הייתה התורה כתובה על ידי צירופי אותיות ומילים שהם שמותיו של הקב"ה על פי צירופים וסודות נעלמים ולא היתה התורה נקראת כפי שהיא נקראת עתה, ואחר שברא הקב"ה את העולם, חילק את התורה לתיבות ואותיות. ולפי זה כתב הגר"א שמשה כתב את הפסוקים האחרונים בערבוב אותיות (בדמע לשון 'ודמעתך' - ערבוב), על פי צירופי אותיות שהם שמותיו של הקדוש ברוך הוא, וכשכתבם לא היה כתוב 'וימת משה' אלא תיבות אחרות, ולאחר מיתתו כתב יהושע את הפסוקים כפי הגלוי. נמצא שמשה לא כתב כלל את התיבות 'וימת שם משה' ומיושבת קושית רבי יהודה. ולפי זה אמר הגר"א, שאין כאן מחלוקת, אלא לכולי עלמא כתב משה וכתב יהושע, אלא שמשה כתב רק צירופי שמותיו של הקב"ה, ויהושע תרגם את זה לפסוקים שלפנינו. המהר"ל פירש באופן אחר, שהדמע הוא התחלת סילוקו של משה 'שהדמעות יוצאם מן האדם והולכים, ודבר זה התחלת סלוק גוף, כי הם כליון כחו, ולכך הוא התחלת מיתתו, ושייך לומר 'וימת'. ועיין שם מה שהוסיף. המהרש"א ביאר ענין זה באופן אחר, ודבריו יובאו להלן הערה 15.   14.  על פי רש"י כאן, אך במנחות פירש באופן אחר ויובא להלן.
כמו שנאמר להלן בנביא ירמיה (פרק לו), כאשר שאלו השרים את ברוך: 'הגד לנו איך כתבת את כל הדברים האלה מפיו' (של ירמיה)? 'ויאמר להם: ברוך, מפיו יקרא אלי, ירמיה קרא לי בפיו את כל הדברים האלה, ואני כותב על הספר בדיו'.  15 

 15.  כל זה על פי רש"י כאן. אבל במנחות (דף ל - א) פירש רש"י את הסוגיה באופן אחר. דהתם גרסינן 'אלא עד כאן הקדוש ברוך הוא אומר ומשה אומר וכותב, מכאן ואילך הקדוש ברוך הוא אומר ומשה כותב בדמע', ופירש רש"י שם שבכל התורה הקדוש ברוך הוא אומר ומשה אומר אחריו כדי שלא יטעה (ובריטב"א הוסיף, דהוא מרוב חיבה) וכותב, ומפסוק זה של 'וימת שם משה' הקדוש ברוך הוא אומר ומשה כותב בדמע כלומר שכתב ובכה ולא אמר אחריו מרוב צערו. ועל זה הביאה הגמרא ראיה מהפסוק 'ויאמר להם ברוך, מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה, ואני כותב על הספר בדיו', שלא היה ברוך חוזר אחרי ירמיהו על הנבואות מרוב צערו, שהרי אלו היו קינות. הגרי"ז פירש באופן מחודש. שחלוק דין כתיבת כל התורה מדין כתיבת שמונה פסוקים אחרונים. שבכל התורה היה משה כותב מה שנאמר לו, ככל נביא שכותב נבואתו, ולכן משה אמר בפיו קודם הכתיבה, משום שהיה לו דין נביא על הדברים, וניתנה לו הנבואה לאמרה לכלל ישראל, ואחר כך כתבה. אבל שמונה פסוקים אחרונים שבתורה, הקדוש ברוך הוא היה אומר, ומשה כותב אך לא אומר, משום שלא היה משה נביא לגבי ענין מותו, ולא נצטווה לומר זאת לכלל ישראל. ורק כתב את מה שהקדוש ברוך הוא ציווהו לכתוב. וזהו שהביאו ראיה מברוך, שכתב את נבואת ירמיה, אף שברוך עצמו לא היה נביא. והנה, לפי שתי הגירסאות, קשה, כיצד מיישב רבי שמעון את הקושיה 'אפשר משה חי וכתב וימת שם משה'. ועיין לעיל שהבאנו את פירוש הגר"א והמהר"ל בזה. אך המהרש"א ביאר באופן אחר על פי הדברים הנ"ל, וכתב שצריך לצרף את שתי הגירסאות, והיינו שמשה לא אמר בפיו לפני הכתיבה, וכן כתב את האותיות בדמע ולא בדיו. ולפי זה מיושב, שלא היה זה כשקר ח"ו, לא האמירה ולא הכתיבה, שהרי לא אמר בפיו 'וימת משה', וכן לא כתב זאת ככתיבה גמורה, אלא רק בדמע. ומכל מקום, כיון שכתב זה בדמע, כבר יכל לומר 'לקוח את ספר התורה הזה'.
כמאן אזלא הא, כדעת מי היא המימרא דאמר רבי יהושע בר אבא אמר רב גידל אמר רב: שמונה פסוקים אחרונים שבתורה, רק יחיד קורא אותן, ואין מפסיקים בהם לקרא לעולה נוסף שיקרא חלק מהפסוקים, אלא אחד קורא את כל ח' הפסוקים.  16 

 16.  על פי רש"י ור"ת בתוס'. והטעם שרק יחיד קורא אותן כתב רש"י במחזור ויטרי סימן תי"ח דהוא משום שאין להפסיק בפטירתו של יסוד העולם. ועיין בהערה הבאה. אך הרמב"ם (פרק י"ג מהלכות תפילה הלכה ו') פירש דכוונת הגמרא, שמותר לקרא פסוקים אלו בבית הכנסת אף אם אין עשרה. - ובראב"ד שם חולק ומפרש כרש"י. ובשיעורי הגאון רבי שמואל רוזובסקי הקשה בשם הגרי"ז על דברי הרמב"ם, שהרי מה שצריך בכל קריאת התורה עשרה, אין זה מדין קריאת ספר תורה, אלא הוא דין כללי שבכל דבר שבקדושה צריך עשרה, ואם כן הלא שמונה פסוקים אלו הם גם דבר שבקדושה, ומדוע אין צריך עשרה לקריאתם. פירוש נוסף בדברי הגמרא כתב הר"י מיגאש, שהקורא בסוף התורה אינו רשאי לקרא פסוקים אלו יחד עם הפסוקים שלפניהם, דאם כן נמצא שקורא את מה שכתב משה יחד עם מה שכתב יהושע. אלא מהפסוק 'וימת שם משה' מפסיק ועולה אחר וקורא פסוקים אלו בפני עצמן כדי שיהיה ניכר שלא משה כתבן אלא יהושע. וכן כתב היד רמ"ה: ולפי דבריו יש לומר דכשמקשינן לימא רבי יהודה היא, הכונה דמוכח כרבי יהודה שיהושע הוא שכתב את שמנה הפסוקים האחרונים ולכן אין לקרא פסוקים אלו עם שאר התורה, ועל זה משני דהואיל ואשתני אשתני.
לימא כרבי יהודה היא, הסובר שפסוקים אלו כתב יהושע, ולפיכך אין דין הפסוקים האלו כדין כל פסוקי התורה שמותר להפסיק בהם, ודלא כרבי שמעון, הסובר שמשה כתב פסוקים אלו. כי לדבריו, פסוקים אלו הרי הם ככל התורה.  17 

 17.  צ"ע, לפי מה שהבאנו בהערה הקודמת מרש"י במחזור ויטרי דהסיבה שיחיד קורא אותן היא שאין להפסיק בפטירתו של יסוד העולם, אם כן מאי מקשינן לימא רבי יהודה היא, הלא אף לרבי שמעון הסובר שמשה כתב פסוקים אלו מכל מקום 'אין להפסיק בפטירתו של יסוד העולם', וצ"ע.
ודוחה הגמרא: אפילו תימא, יתכן לומר, שגם לרבי שמעון, הסובר שמשה הוא שכתב את שמונה הפסוקים, מכל מקום, דין פסוקים אלו שונה, הואיל ואשתנו פסוקים אלו משאר פסוקי התורה שהרי נכתבו בדמע, לכן אשתנו גם לענין זה שאין מפסיקים בהם:
שנינו לעיל בברייתא: יהושע כתב ספרו.
ומקשה הגמרא: והכתיב בספר יהושע 'וימת יהושע בן נון עבד ה", ולא יתכן שיהושע כתב פסוק זה בעודו חי.
ומתרצת הגמרא: דאת סוף הספר אסקיה גמר לכתוב אלעזר.
ומקשה הגמרא: והכתיב בפסוק האחרון ספר יהושע 'ואלעזר בן אהרן מת', ולא יתכן שאלעזר כתב פסוק זה בעודו חי.
ומתרצת הגמרא: פסוק זה, אסקיה, גמר לכתוב פנחס.
שנינו לעיל בברייתא: שמואל כתב ספרו.
ומקשה הגמרא: והכתיב בספר שמואל 'ושמואל מת'. ולא יתכן ששמואל כתב פסוק זה בעודו חי.
ומתרצת הגמרא: דאת סוף הספר אסקיה, גמרו גד החוזה ונתן הנביא.
שנינו לעיל בברייתא: דוד כתב ספר תהלים על ידי עשרה זקנים.
ומקשה הגמרא: וליחשוב נמי ל'איתן האזרחי' כאחד מן הזקנים שאמרו תהלים, שנאמר בתהלים פ"ט 'משכיל לאיתן האזרחי'.
ומתרצת הגמרא: אמר רב, איתן האזרחי זה הוא אברהם, ואברהם כבר מנוי בברייתא בכלל עשרה זקנים.
וראיה לכך ש'איתן האזרחי' הוא אברהם: כתיב הכא בתהלים 'איתן האזרחי', וכתיב התם בישעיה (מא ב) 'מי העיר ממזרח צדק" וגו' (ופסוק זה מוסב על אברהם, כמבואר בסנהדרין קח ב). ולמד רב, כי מי שנאמר בו 'ממזרח צדק', הוא איתן האזרחי.
ומוסיפה הגמרא להקשות על הברייתא, האומרת שדוד כתב תהלים על ידי עשרה זקנים:
קא חשיב, התנא בברייתא מחשיב את משה כאחד מעשרה זקנים, וכן קא חשיב הימן, שגם הוא היה אחד מעשרה זקנים.
ומקשה הגמרא: והאמר רב: הימן זה משה.  18  ואם כן, אין כאן עשרה זקנים אלא תשעה. שהרי הימן ומשה, הם אחד.

 18.  כתב ב'בן יהוידע' דדבר זה נרמז בשמו של משה, דבשם משה במילואו מ"ם שי"ן ה"א, יש בו אותיות 'הימן'.
וראיה לכך שהימן הוא משה: כתיב הכא בספר תהלים (פרק פח), 'משכיל להימן'.
וכתיב התם, בחומש במדבר, שהקדוש ברוך הוא אמר על משה 'בכל ביתי נאמן הוא'. ומוכח שהימן הוא משה, כי 'הימן' הוא מלשון 'נאמן'.
ומתרצת הגמרא: אף על פי שמשה נקרא גם 'הימן', מכל מקום, אין זה הימן שהיה מעשרה זקנים, אלא תרי הימן הוו!
שנינו בברייתא: משה כתב ספרו, ופרשת בלעם, וכן כתב את ספר איוב.
וברייתא זו מסייעא ליה לרב לוי בר לחמא.
דאמר רב לוי בר לחמא: איוב, בימי משה היה.
וראייתו היא, משום דכתיב הכא בספר איוב (יט כג), שאיוב אמר 'מי יתן אפוא  19  ויכתבון מלי'. וכתיב התם, בחומש שמות (לג טז), שמשה אמר לקדוש ברוך הוא: 'ובמה יודע אפוא כי מצאתי חן בעינך'.

 19.  לפנינו באיוב איתא 'אפו', ועין בהגהות רבי אליעזר משה הורביץ.
ולמד רב לוי גזירה שוה מהמילה 'אפוא' הכתובה באיוב למילה 'אפוא' הכתובה גבי משה, שאיוב בימי משה היה.
ומקשה הגמרא: ואימא, אולי איוב היה בימי יצחק, דהרי כתיב ביצחק שאמר לישמעאל 'מי 'אפוא' הוא הצד ציד' ואם כן נקיש 'אפוא' הכתוב באיוב ל'אפוא' שנאמר ביצחק.
ומוסיפה הגמרא להקשות: ואימא אולי איוב היה בימי יעקב, שגם בימיו מצינו את המילה 'אפוא', דכתיב שיעקב אמר לבניו 'אם כן אפוא זאת עשו'.
ומוסיפה הגמרא להקשות: ואימא, אולי איוב היה בימי יוסף, שגם בו מצינו את המילה 'אפוא', דכתיב 'איפה  20  הם רועים'.

 20.  עיין בהגהות רבי אליעזר משה הורביץ שהעיר ד'איפה' שנאמר גבי יוסף הוא בה"א, ואילו שאר 'אפוא' דמובא כאן הוא באל"ף.
ומתרצת הגמרא: לא סלקא דעתך. לא יתכן שאיוב היה בדור אחר מלבד דורו של משה רבינו. דהרי כתיב באיוב פרק י"ט פסוק כ"ג 'מי יתן בספר ויוחקו'  21 , וממילת 'ויוחקו' יש ללמוד שאיוב היה בדורו של משה. שהרי משה הוא דאקרי שנקרא 'מחוקק', דכתיב בפרשת וזאת הברכה על שבט גדxxx

 21.  והוא סוף הפסוק דלעיל 'מי יתן אפוא ויכתבון מלי', וביאר בתורת חים דעיקר הלימוד הוא מ'אפוא' כדלעיל, אלא שמסוף הפסוק אנו למדים ללמוד את הגזירה שוה ל'אפוא' שנאמר במשה, ולא ל'אפוא' שנאמר במקומות אחרים. אבל לולי הגזירה שוה של 'אפוא' לא היינו למדים מ'ויוחקו' בלבד משום דאין זה פסוק מיותר: ועיין מהרש"א.
'וירא ראשית לו", ראה שבט גד ליטול נחלה בארץ סיחון ועוג שהיא ראשית כיבוש הארץ, "כי שם חלקת מחוקק", קברו של משה רבינו הקרוי 'מחוקק', ספון'  22 .

 22.  על פי פירוש רש"י בחומש.
רבא אמר: איוב, בימי מרגלים היה.
והראייה לכך: כתיב הכא על איוב (א א') 'איש היה בארץ עוץ, איוב שמו', וכתיב התם, בחומש במדבר (יג כ), שמשה רבינו אמר למרגלים לרגל את הארץ 'היש בה עץ'  23 , ולמד רבא בגזירה שוה מהמילה 'עוץ' המופיעה בספר איוב למילה 'עץ' המופיעה בפרשת המרגלים, שאיוב היה בימי מרגלים.

 23.  והקשה המהר"ל, הלא פסוק זה 'היש בה עץ' משה רבינו אמרו, ואם כן מדוע לא למד מכך רבא שאיוב בימי משה היה כדברי רב לוי. וכתב המהר"ל דהתנאים שנחלקו בימי מי היה איוב, כל אחד נתכוון לתת טעם למעשה של איוב. דמאן דאמר בימי משה היה סובר, שראוי שיהיה איוב בימי משה משום שבימיו באה התורה לעולם והיה השטן מקטרג תמיד כמבואר בשבת דף ע"א, ולכן נתן הקב"ה לשטן את איוב להתגרות בו כדי להסיח את דעתו מכלל ישראל עד שהביאם לארץ ישראל, עין שם שהביא דכן איתא להדיא במדרש. ומאן דאמר איוב בימי מרגלים היה, הוא סבר שראוי שיהיה איוב בימי מרגלים, משום שאיוב היה צדיק שבאומות והיה מגן עליהם, וישראל היו יראים מן הצדיק שמגן על האומות. ועין שם שביאר לפי זה את דעת כל האמוראים להלן דנחלקו מתי היה איוב, ודבריו יובאו להלן.
ומקשה הגמרא: מי דמי!? הלא הכא באיוב, כתוב 'עוץ', ואילו התם גבי מרגלים כתוב 'עץ', ואין המילים שוות ללמוד מהם גזירה שוה.
ומתרצת הגמרא: הראיה שאיוב היה בימי משה היא מפני שכך אנו מפרשים את הפסוק 'היש בה עץ', דהכי קאמר להו, כך אמר להם משה לישראל:
ישנו בארץ כנען  24  לאותו אדם (איוב) ששנותיו ארוכות כעץ, שאיוב האריך ימים, ומגין על עמו כעץ המגן על היושבים בצילו  25 .

 24.  מוכח שאיוב היה בארץ ישראל, וקשה דבפסוק (איוב א, א) מבואר שאיוב היה בארץ עוץ. וביאר המהרש"א (לקמן גבי איוב מעולי גולה היה) דאחר כל המעשה של איוב בארץ עוץ נתיישב בארץ ישראל.   25.  ופירש ה'שפתי חכמים' דלכן דרשו את הפסוק באופן זה ולא פירשו כפשוטו, שהרי לאחר מכן אמר להם משה 'ולקחתם מפרי הארץ' ואם כן ידע שיש להם עצים, ובהכרח דמה שאמר להם 'היש בה עץ' היינו אדם כשר, וכמבואר כאן דזהו איוב. והנה, בהמשך הפרשה שם (פרק י"ד פסוק ט) אמר משה לעם 'אך בה' אל תמרדו ואתם אל תיראו:. סר צילם מעליהם' ופירש רש"י 'סר צילם מגינם וחזקם, כשרים שבהם מתו, איוב שהיה מגן עליהם'. והוא על פי הגמרא בסוטה לה - א דכשהיו המרגלים בארץ מת איוב, והוא מתאים עם הסוגי' כאן: ועיין ביד רמ"ה. והקשה המהרש"א דמאחר והגמרא דחתה את הגזירה שוה, אם כן מנא לן דאותו איש כשר שמשה שלח לבדוק אחריו הוא איוב, הלא אפשר שאדם כשר אחר היה. והביא שם דרש"י בחומש פירש כפשוטו 'אם יש בהם אדם כשר' ולא פירש שמדובר באיוב. (ועיין בשפתי חכמים). ותירץ, דאיוב דומה לעץ, שאחר שכורתים אותו ואת ענפיו חוזר הגזע ומצמיחם, כמו שאמרו כאן 'ששנותיו ארוכות כעץ', 'וזה הענין נתקיים באיוב אחר שנכרת זרעו ובני ביתו שהם רמז לעני אילן ועליו, כמעט שאף הוא נכרת ולא נשאר רק גזעו, היה שוב מחליף בכפליים מבראשונה', ומכך ידעו דהצדיק שהמשילו משה לעץ הוא איוב.
וזה מה שאמר משה למרגלים לבדוק 'היש בה עץ', האם איוב שמגין על עמו עדיין חי. ומכך מוכח שאיוב בימי משה היה.
יתיב ההוא מדרבנן, אחד מהחכמים ישב קמיה לפניו דרב שמואל בר נחמני, ויתיב וקאמ ר:
איוב, לא היה ולא נברא, אלא משל היה! וספר זה נכתב כדי ללמוד ממנו תשובות למקטרגים על מדת הדין, וכן ללמוד ממנו שאין אדם נתפס על צערו  26 .

 26.  בהגהות רמ"ש (בן הרש"ש) הביא ספר שמביא בשם חכם קדמון בימי רבינו הקדוש, כי מצא כתוב במגילה קדמונית שמשה רבינו ע"ה היה מוליך ומביא בידיו את ספר איוב לזקני ישראל בשעבוד מצרים, להראות להם דיש תקוה לכל בוטח בה' שאחר הרע יקבל ממנו טוב וחסד.
אמר ליה: עליך אמר קרא באיוב (א א) 'איש היה בארץ עוץ, איוב שמו'. וכיון שכתוב בפסוק 'היה', אין לומר שאיוב לא היה  27 .

 27.  בבראשית רבה סובר ריש לקיש דאיוב אכן היה ונברא, אלא שהצרות והיסורים שבאו עליו היו משל, ולא אמר הכתוב שבאו עליו יסורים אלא להודיעך שאם היו באים עליו היה עומד בהם. וכתבו התוס' דמי שאמר כאן דאיוב לא היה ולא נברא אין כוונתו כריש לקיש, שהרי אם כן לא קשה 'שמו ושם עירו למה' שהרי רצו להשמיעינו מי הוא אותו צדיק שיכל לעמוד באותם יסורים. וצ"ב מדוע הוכיחו זאת התוס' רק מכאן, והלא אפשר להוכיח זאת מדלעיל דאמר לו עליך אמר הכתוב וכו', דהלא אם אכן איוב היה שפיר אמר הכתוב 'היה', ועין בספר 'קקיון דיונה'.
ודוחה הגמרא: אלא מעתה, שכל מקום שכתוב לשון 'היה' אין זה משל אלא ודאי הוא אירע. אם כן קשה מפסוק בשמואל ב' (פרק י"ב פסוק ג'), כאשר נתן הנביא הוכיח את דוד, המשיל לו משל לעשיר אחד שהיה לו צאן ובקר הרבה מאד, "ולרש אין כל, כי אם כבשה אחת קטנה אשר קנה, ויחיה, ותגדל עמו ... ותהי לו לבת" מי הוה? וכי סיפור זה אירע בפועל? הלא אין זה אלא משל בעלמא, ואף על פי כן נאמר בפסוק 'ותהי'. ומוכח, שאף על פי שכתוב לשון 'היה', יתכן שהוא משל. ואם כן, הכי נמי, איוב משל בעלמא הוא.
ומקשה הגמרא: אם כן הוא, שאיוב אינו אלא משל, שמו ושם עירו, למה!?  28 

 28.  יתכן שזהו ביאור קושית רב שמואל בר נחמני דלעיל מהפסוק 'איש היה בארץ עוץ', והיינו שמתחילה פירשה הגמרא דנתכוון להקשות מתיבת 'היה', וע"ז מקשי, ומתרצת הגמרא דנתכוין להקשות משמו ושם עירו המוזכרים בפסוק זה.
רבי יוחנן ורבי אלעזר, דאמרי תרוייהו שניהם אמרו: איוב, מעולי גולה היה  29 , ובית מדרשו, בטבריא היה!  30 

 29.  לעיל הבאנו דברי המהר"ל דהתנאים שנחלקו בימי מי היה איוב, כל אחד נתכוון לתת טעם למעשה של איוב. ולמאן דאמר מעולי גולה היה, כתב המהר"ל דכאשר נתן השם יתברך את ישראל בגלות והיו חוזרים מן הגלות היה שטן מקטרג יותר דעתה אחר הגלות יחזרו לחטאם הראשון, ולכן נתן לו הקב"ה את איוב להתגרות בו כדי שיסיח דעתו מעם ישראל, וכן פירש המהר"ל לעיל למאן דאמר בימי מרגלים היה עין הערה 23 ועיין במהר"ל מה שהוסיף.   30.  ואף על גב שנאמר 'בארץ עוץ' יש לומר דהוא קודם שעלה מן הגולה. מהרש"א. כתב הריטב"א דמה שנחלקו אמוראים באיוב, הוא משום שלא היה הספר הזה מפורסם אצל הכל אלא גנוז אצל יחידים, ומחמת זה נשתקע ענינו.
מיתיבי קושיה על רבי יוחנן ורבי אלעזר, הסוברים שאיוב מעולי גולה היה: ממה ששנינו בברייתא: ימי שנותיו של איוב, משעה שנכנסו ישראל למצרים, שאז נולד, ועד שיצאו, שאז נפטר.  31 

 31.  כמבואר בסוטה לה - א דאיוב נסתלק מיד לאחר שיצאו ממצרים. ועיין בחתם סופר.
ומוכח שאיוב היה בתקופת גלות מצרים, ולא היה מעולי גולה.

דרשני המקוצר[עריכה]