פרשני:בבלי:בבא בתרא לא א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא לא א

חברותא[עריכה]

אבל אם לא אכלה אלא שית שנין בלבד, הרי נמצא שקודם אכילת שני חזקה מכרה הבעלים לאחר, שהרי תאריך השטר הוא לפני ארבע שנים, ואין לך מחאה גדולה מזו שמחה בעל הקרקע במחזיק, במה שמכרה לאחר, ואם כן בטלה חזקתו.  1 

 1.  בתוספות לקמן לט ב ד"ה וצריך, הוכיחו מכאן שאין צריך למחות בסוף כל שלש ושלש, ודלא כמבואר שם; אך הרא"ש כאן סימן ח כתב "ואף על גב דאמר לקמן צריך למחות בסוף כל שלש ושלש, התם היינו טעמא, שאם ישתוק שלש שנים, נראה כחוזר בו מן המחאה, אבל הכא כיון שמכרה לאחר אי אפשר לחזור מן המחאה, שאפילו אם יודה שהיתה מחאתו שלא כדין, והשדה של המחזיק, אין בדבריו כלום לחוב ללוקח; ועוד היינו טעמא שצריך למחות בסוף כל שלש, (הוא משום) דעיקר המחאה מאי היא "למחר תבענא ליה בדינא", וכיון דעברו שלש שנים אחרי המחאה ולא תבעיה בדינא ומימחא נמי לא מחי מתייאש מתביעתו ולא מזדהר בשטרא, ותולה מחאתו בדברי הבאי, אבל כשעושה מעשה ומכרו לאחר, אין להתייאש ולתלות המכירה בדברי הבאי, ויש לו ליזהר בשטרו. וראה ב"קהלות יעקב" (הנדמ"ח סימן יח), שתמה על התוספות: מה בכך שצריך למחות בסוף כל שלש, והרי כיון שמכרה לאחר, אם כן אפילו יאמר בבית דין שמכרו לזה המחזיק אינו יכול לחוב לזה שקנה ממנו, ואיך תועיל אי - מחאתו יותר מאשר אמירתו בבית דין! ? ועוד תמה: למה היה צריך כלל למחות מאחר שכבר מכרה לאחר ואינה שדה שלו! ? ומתוך כך פירש שהיה לו לקונה למחות כשיעברו שלש; (וזה דלא כהבנת הרא"ש בדבריהם). ולפי שיטתו נמצא, שאם יש ויכוח בין שנים אם של אבותיו של זה או של אבותיו של זה, והחזיק האחד בפני השני שלש שנים, שיהא יכול לומר "מתוך שלא מחית בפני לומר של אבותיך היא, בהכרח ששל אבותי היא"; ובפשוטו אינו כן, כי אין חזקה אלא לטוען "קניתיה ממך", וכשאומר "קמי דידי זבנה מינך" נחלקו האחרונים, אבל לטעון "של אבותי" על פי חזקה אינו יכול, והוא הדין שלא יכול הלוקח הראשון לומר ללוקח שני "אני הוא שקניתיה מבעלים הראשונים ולא אתה", כי זה הוא כאומר "של אבותי ולא של אבותיך"; ועוד, הרי כתב כאן הרשב"ם שאין די בחזקה של שלש שנים שאכל הלוקח בפני בעל השטר, ואם כן איך יועיל מה שלא מחה! ? ועיין בזה, וראה בהערה על הרשב"ם בסוגיא הבאה.
מעשה בשנים שנחלקו על שדה:
זה אומר של אבותי וירשתי את הקרקע מהם, ואף אכלתיה שני חזקה -
וזה אומר של אבותי היא וירשתי אותה מהם.
האי אייתי סהדי דאבהתיה היא; והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה, האחד הביא עדים על כך שהקרקע היתה פעם של אבותיו; ואילו השני - הטוען שהקרקע של אבותיו ואכלה שני חזקה - לא מצא עדים שיעידו כטענתו, אך הביא עדים שהעידו כי הוא אכל שני חזקה.
ובפשוטו היה לנו להעמיד את הקרקע בחזקת זה שהביא עדים ששל אבותיו היתה, שהרי זה שכנגדו אינו טוען שקנה את הקרקע מאבותיו או ממנו, שתועיל לו חזקה לטענתו, ואילו טענתו כנגד העדים הרי אינה כלום;  2  ומכל מקום אמר רבה שיש להאמינו בטענתו ששל אבותיו היתה נגד העדים, ומשום ד"מה לו לשקר", כלומר, יש להאמינו ב"מיגו"!?

 2.  כתב הרשב"ם בד"ה אמר ליה "וגם החזקה אינה כלום, שהרי אין עמה טענה, כי אם טענת שקר", היינו טענת "של אבותי" טענת שקר היא; ונראה מלשונו, שאם לא היו עדים שהקרקע היא של אבות השני, והיו מתעצמים על זה בלי ראיות, כי אז היתה מועילה החזקה להוכיח כדבריו של זה האומר של אבותיו. וחידוש הוא; וראה בסוגיא לעיל סוף עמוד ב ברשב"ם, שהאוכל שלש שנים בקרקע, וטוען שקנאה לפני ארבע שנים קודם לשטרו של השני, אין מועילה לו החזקה; והרי לכאורה זה דומה ממש ל"זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי", ואכלה האחד שני חזקה בפני השני, שהרי האחד טוען: "אני קניתיה מפלוני", והשני טוען: "אני קניתיה מפלוני", ויש לאחד שני חזקה, ומכל מקום אין מועילים לו, וצריך תלמוד (וראה בהערה בסוגיא קודמת).
שהרי אי בעי אמר ליה לזה שכנגדו: מינך זבנתה, (אילו היה רוצה היה טוען: "קניתיה ממך"), ונאמן אני בכך שהרי אכלתיה שני חזקה; ומתוך שיכול לטעון טענה שתעמידנו בקרקע, יכול הוא לטעון כנגד העדים ולומר ששל אבותיו היא.
אמר ליה אביי לרבה: "מה לי לשקר" במקום עדים שמכחישים אותו - לא אמרינן.  3 

 3.  אף רבה מודה שמיגו אין מועיל יותר מעדים, וביאר ב"נמוקי יוסף" את סברתו של רבה "דהא לאו מיגו במקום עדים ממש הוא, שהרי אף על פי שמעידים שהוא של אבותיו אינם מעידים שלא מכרו אותה לעולם, ואפשר שאבותיו של זה קנו אותה מהן; ואביי אמר דהוי במקום עדים ממש, דודאי האי כדטעין ואמר "של אבותי" מעולם קאמר, דאם לא כן מאי קא מערער (פירוש: שמא מכרו אבותיו לזה, הגהות מא"י), אם כן כשהשיב לו "של אבותי" מסתמא כטענתיה טעין, וכיון שבאו עדים ואמרו "של אבותיו של זה היה" קא מכחשי ליה, ואם כן איך נאמן לומר במיגו, הוה ליה מיגו במקום עדים ממש, ולא אמרינן, ואף אנן לא מצינו למטען שמא אבותיו לקחוה מאבותיו של זה, כיון דסהדי לא מסהדי שלא מכרו לעולם, דכיון דאיהו טעין "של אבותי" כלומר לעולם כדפירשתי, הא מודי דלא קנו, והודאת בעל דין כמאה עדים דמו, כן בירר הרנב"ר ז"ל בחדושיו". אך לרשב"ם יש שיטה אחרת בזה, ראה היטב בדברי ברשב"ם בסוגיא לקמן לג ב במחלוקת רב חסדא ורבא בענין מיגו במקום עדים, ובמה שכתב המהרש"א שם בדעת הרשב"ם.
הדר אמר ליה, חזר וטען המחזיק למערער "אין דאבהתך היא וזבינתה מינייהו, והאי דאמרי לך: דאבהתי, כוונתי היתה לומר: דסמיך לי עלה כדאבהתי" -
כלומר, אכן של אבותיך היתה הקרקע וכאשר העידו העדים, אלא שאני קניתיה מהם, ויש להאמינני בטענה זו משום שהחזקתי שני חזקה; שמא תאמר: והרי מתחילה טענתי שמשל אבותי באה לי על ידי ירושה, ולא כפי שאני טוען עתה, אין הדבר כן, שכוונתי היתה לומר: שמוחזק ובטוח אני בשדה זו כאילו ירשתיה מאבותי
-
ויש להסתפק: אם "טוען אדם וחוזר וטוען לתקן דבריו הראשונים כשמכחישם קצת", או אין "טוען אדם וחוזר וטוען"?  4 

 4.  נידון הגמרא כאן הוא כשעל פי טענתו הראשונה היה מתחייב ("טוען מחיוב לפטור"), אבל אם טען טענה שיכול היה ליפטר בה, ושוב שינה לטענה אחרת ("טוען מפטור לפטור"), בזה כתבו הראשונים שלכולי עלמא הרי הוא טוען וחוזר וטוען, והאחרונים דנו, אם הוא משום מיגו שהיה נשאר בטענתו הראשונה, או שמטעם אחר הוא.
עולא אמר: טוען אדם וחוזר וטוען.
נהרדעי אמרי: אינו טוען וחוזר וטוען.  5 

 5.  הטעם שאינו טוען וחוזר וטוען, בפשוטו (ראה "קצות החושן" סימן פ) הוא משום דבשעה שטען טענה ראשונה הרי זה כמי שהודה שטענה שניה אינה נכונה; ואולם ב"חידושי רבי שמואל" סימן ח (אות ג וד) כתב להוכיח מדברי הרמב"ן, שעיקר הטעם שאינו טוען חוזר וטוען, הוא מהלכות "טענות", דאי אפשר לטעון טענה הנראית כסתירה לטענה הראשונה, וכפשטות הלשון בגמרא ד"אינו חוזר וטוען".
ומודי עולא - הסובר "טוען וחוזר וטוען"
- שאינו יכול לחזור ולטעון באחד משני האופנים הבאים:
א. היכא דאמר ליה בתחילה "של אבותי ולא של אבותיך", דאינו טוען וחוזר וטוען לומר "של אבותיך היא, וקניתיה מהם", ומשום שהוא עוקר לגמרי את דבריו הראשונים.
ב. וכן היכא דהוה קאי בי דינא ולא טען, ואתא מאבראי וטען, (בשעת הדיון בבית הדין לא חזר וטען, אלא עמד בטענתו הראשונה, ויצא לחוץ, ושוב חזר לבית הדין ושינה את טענתו), שאינו חוזר וטוען כשמכחיש קצת את דבריו הראשונים!
ומבארת הגמרא: מאי טעמא אינו חוזר וטוען כשיצא חוץ לבית הדין?
משום דטענתיה אגמריה, (לימדוהו טענות חדשות אוהביו וקרוביו שמחוץ לבית הדין)!
ומאידך מודו נהרדעי שיכול לשנות את טענתו באחד משני האופנים הבאים: א. היכא דחזר ואמר ליה "של אבותי שלקחוה מאבותיך", דחוזר וטוען, כיון שאין כאן הכחשה כלל של דבריו הראשונים אלא שמוסיף עליהם; ובטענה זו עצמה יש להאמינו שהרי יש לו חזקת שלש שנים.  6 

 6.  כתב הרשב"ם: "וכיון דהחזיק בה שלש שנים, מוקמינן לה בידיה, דחזקה שיש עמה טענה היא, ד"מה לו לשקר", דאי בעי אמר: "מינך זבינתה ואכלתיה שני חזקה", כי אמר נמי של אבותי שלקחוה מאבותיך מהימן וכו' הכא אין צריך להביא עדים שהחזיק בה אביו כלל (ואפילו לא יום אחד כשאר יורש מאביו שהחזיק שלש שנים ואינו טוען כלום), שהרי זה טען טענה גמורה, וחזקה שיש עמה טענה היא". ולשון הרשב"ם צריך תלמוד, שפתח וסיים בסברא אחת, והיא ש"חזקה שיש עמה טענה היא", ומשום שאין הבדל אם טוען "אני קניתיה ממך" או "אבותי קנוהו מאבותיך", ובתוך דבריו כתב סברא שניה, שטעם נאמנותו הוא משום מיגו! ? וב"קצות החושן" (קמו יב) כתב על דברי הרשב"ם "ואף על גב דבאמצע דיבור שם נקט נמי טעמא דמיגו, כיון דבתחילת דבריו ובסוף דבריו כתב דהוה ליה חזקה שיש עמה טענה, דמורה דהוה ליה טענה מחמת עצמה, אם כן תפוס לשון ראשון ולשון אחרון ומה דנקט באמצע אינו אלא לרווחא דמילתא"; ומזה למד שם לענין טוען "קמי דידי זבנה מינך" שאין טעם הנאמנות משום מיגו שהיה אומר "מינך זבינתיה" וכאשר היה משמע בפשטות מלשון הגמרא לקמן מא ב, אלא היא עצמה טענה היא, ראה שם; וב"נתיבות המשפט" שם סקכ"ב כתב על דברי הקצה"ח שהם דוחק; וב"חידושי רבי שמואל", סימן כב כתב, דמאחר שמתוספות ועוד ראשונים משמע שצריך לדין מיגו, אם כן גם ברשב"ם מסתבר לפרש כן, והאריך לבאר כוונת הרשב"ם, שעל ידי המיגו הוה ליה חזקה שיש עמה טענה, ראה שם; וראה עוד מה שביאר בזה ב"קהלות יעקב" הנדמ"ח סימן כא, (וראה עוד בהערה בעמוד זה לעיל, שיש לדקדק מלשון הרשב"ם, שנאמן אדם לטעון "של אבותי" על ידי חזקה).
ב. והיכא דאישתעי מילי אבראי לבית דין ולא טען, ואתא לבי דינא וטען, אם בשעה שנתווכחו ביניהם חוץ לבית הדין, טען כטענתו הראשונה, ומשנכנסו לבית הדין שינה את טעמו וטען כטענתו השניה - דחוזר וטוען.  7 

 7.  כתב הרשב"ם "כל היכא דאישתעי מילי מאבראי לבי דינא קודם שטען כלום בבית דין ולא טען מה שהוא טוען עכשיו בבית דין, ואתא לבי דינא לטעון טענות שעוקרות לגמרי את הראשונות דחוזר וטוען". וכתב על זה רבינו יונה "ונראה מדבריו דאף על פי שטוען חוץ לבית דין "של אבותי ולא של אבותיך" חוזר וטוען בבית דין "של אבותי שלקחוה מאבותיך", אי נמי "מינך זבינתה ואכלית שני חזקה" ; ונראה בעיני: שאם טען חוץ לבית דין "של אבותי ולא של אבותיך" הרי הוא כמי שטען "לא לקחתיה ממך מעולם", כעין הא דקיימא לן "כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי", וכיון שהודה חוץ לבית דין שלא לקחה הימנו, שוב אינו יכול לחזור ולטעון "מינך זבנתיה" דהודאה אפילו חוץ לבית דין מהניא, ואינו יכול לטעון "משטה הייתי בך" בכי האי גוונא, אף על פי שלא אמר "אתם עדי" שהרי לפטור עצמו הוא בא, ולא לחייב עצמו". וב"אבי עזרי" בפרק ו מטוען ונטען ביאר את יסוד מחלוקתם בגדר "כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי", אם הוא בגדר הודאה ממש, כי אז צדקו דברי רבינו יונה, או שאינו בגדר הודאה ממש אלא בגדר הוכחה ממה שלא טען כן, ולכן כשהוא חוץ לבית דין אין כאן הוכחה, ראה שם.
ומבארת הגמרא: מאי טעמא יכול לשנות את טענתו שטען חוץ לבית הדין?
משום דעביד איניש דלא מגלי טענתיה אלא לבי דינא, (עשוי אדם שלא לגלות את טענותיו האמיתיות אלא לבית הדין).  8 

 8.  כתב הרשב"ם: דלא מגלי טענתיה: שלא ילמד מהן מי שכנגדו, ויתן לבו מתחלה קודם שיבואו לבית דין להשיב עליהם; וכן הלכה, והני מילי היכא דטעין טענה בעלמא, אבל טען בפירוש חוץ לבית דין "חייב אני מנה לפלוני", הרי הודה לו, ושוב אינו יכול לכפור בבית דין".
אמר אמימר: אנא נהרדעא אנא, (אני מאנשי נהרדעא אני), ומכל מקום סבירא לי שלא כשיטתם, אלא דטוען וחוזר וטוען וכשיטת עולא.
ומסיקה הגמרא: והלכתא למעשה: טוען וחוזר וטוען וכשיטת עולא, ומשום שאינו עוקר לגמרי את דבריו הראשונים.
שנים שנחלקו על שדה:
זה אומר של אבותי ואכלתיה שני חזקה, וזה אומר של אבותי! האי אייתי סהדי דאבהתיה ואכלה שני חזקה וכאשר טען, והאי לא אייתי סהדי אלא דאכלה שני חזקה באותן השנים שטען חבירו שהוא אכל שני חזקה, ואילו על טענתו ששל אבותיו היא, לא הביא עדים.
אמר רב נחמן: יש להעמיד את השדה בחזקת זה שהביא עדים כדבריו ששל אבותיו היא; ואף שעדים אלו מוכחשים וספק שקרנים הם, שהרי הוסיפו ואמרו שאכל שני חזקה, ובפרט זה נסתרו דבריהם על ידי עדים אחרים; ומשום -
דאוקי אכילה לבהדי אכילה, ואוקי ארעא בחזקת אבהתא; כלומר: אכן בפרט של החזקה יש כאן עדות מוכחשת שאין להאמינה, מכל מקום הרי אין אנו צריכים לפרט זה שבעדותם, שדי לו במה שהם אומרים ששל אבותיו היא.  9  אמר ליה רבא: איך אתה סומך על עדים אלו, והא עדות מוכחשת היא, כלומר: הרי אחת מכתות העדים העידה עדות שקר, ונפסלה לכל עדיות שבעולם,  10  והיות ואין אתה יודע מי היא, יש לך לפסול מספק את שתיהן!? אמר ליה רב נחמן לרבא: נהי דאיתכחש באכילתה,

 9.  ואף שעדים מעידים שאכלה השני שני חזקה, אין בכך כלום, שהרי אין עם החזקה אלא טענת שקר ששל אבותיו היא שהיא נגד עדים; וכעין מה שכתב הרשב"ם לעיל בד"ה אמר ליה, וראה בהערה שם.   10.  נתבאר על פי לשון הרשב"ם "הא עדות מוכחשת היא: כיון דהני שתי כתות מכחישות זו את זו, אחת מהן פסולה לכל עדיות שבעולם, ואחרי שאין לברר איזו הפסולה, תיבטל עדותן לגמרי". (וכעין זה מצינו בבבא קמא (עג א): גבי עדים שהעידו על גניבה ועל טביחה והוזמו על הטביחה, ונחלקו בדין עדות הגניבה רבי יוסי וחכמים שם, שלדעת רבי יוסי עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אם העידו בתוך כדי דיבור, ואין מחייבים את הגנב אף על הגניבה, ואילו לדעת חכמים, עדות הטביחה אכן הוזמה אבל עדות הגניבה לא בטלה; ומפרשת הגמרא את מחלוקתם: לדעת חכמים עד זומם אינו נפסל משעת העדות אלא משעת הזמה, ולכן לא בטלה עדותו שהעיד על הגניבה, ואילו רבי יוסי סובר שעד זומם נפסל משעת עדותו, ולכן בטלה גם עדות הגניבה שקדמה לעדות ההזמה בתוך כדי דיבור). ופשטות לשון הרשב"ם כאן נראה, שפסול עדות האבות (שאף היא קדמה בתוך כדי דיבור לעדות החזקה) הוא משום "פסול עדות", והיינו, שעד המשקר ונפסל לעדות, אף מה שהעיד בתוך כדי דיבור לפני העדות שמכחה נפסל הוא לעדות - אף היא בטילה; וכן נראה בפשוטו גם מהמשך דברי הגמרא שתלתה את מחלוקת רב נחמן ורבא במחלוקת רב הונא ורב חסדא, אם ששתי כתי עדים המכחישות זו את זו נפסלו לכל עדיות שבעולם או שמא כל אחד בחזקת כשירה היא, הרי שהנידון הוא משום פסול עדות, (וכן נראה גם מן הסוגיא בבבא קמא שם, ממה שתלתה הגמרא את מחלוקת רבי יוסי וחכמים אם עד זומם מכאן ולהבא הוא נפסל או למפרע הוא נפסל). ואולם האחרונים נחלקו בדבר: ב"קצות החושן" (נב א בד"ה ומצאתי) הביא בשם המהרי"ט ללמוד מסוגייתנו (ומן הסוגיא בבבא קמא) שבכל פסול שנפסלו העדים (וכגון שעברו בעדותם על חרם) הרי הם פסולים בשעת העדות עצמה ולא רק לאחריה, שהרי "גדולה מזו אמרו בפלוגתא דרבי יוסי ורבנן בשנים שהם מעידים אותו שגנב והם מעידים אותו שטבח בעדות אחת בבת אחת תוך כדי דיבור:. אלמא, למאי דאפסק כאביי דלמפרע הוא נפסל, אפילו מה דאסהיד תחילה תוך כדי דיבור לא מיהמן, כל שכן בעדות עצמה, ועוד מוכח מההיא דחזקת הבתים שהבאתי למעלה האי אייתי סהדי"; הרי שלדעת מהרי"ט טעם הפסול הוא משום "פסול עדות". ואף שדברי מהרי"ט שם הם להשיג על דברי מהרש"ך שלא פסל עדים שעברו על החרם בשעת עדותם, הנה ראה שם בקצה"ח שכתב לקיים דברי מהרש"ך "ודאי רשע דאינו דחמס דאין פסולו אלא מצד גזירת הכתוב, אינו נפסל אלא מה שהעיד אחר שנעשה רשע:. כיון דאינו משקר, אבל עד זומם או רשע דחמס דהוא פסול משום משקר, אם כן השתא דחשדינן אותו למשקר מה שהעיד אחר כך, מכל שכן מה שהעיד בשעה שמשקר, דהא חשוד לאותו דבר; וההיא דמרובה בעד זומם, וכן מה דמייתי מוהרי"ט שם מעדות מוכחשת:. התם עד שקר הוא, וחשוד לאותו דבר, ואם כן טפי ראוי לפסול מה שהעיד בשעה דידעינן דמשקר:. ; הרי מבואר שמבין הקצה"ח אף בדעת מהרש"ך שטעם הפסול על עדות האבות הוא משום "פסול עדות", כי הוא חשוד לשקר. אבל ב"נתיבות המשפט" (נב א) כתב "ולא הבנתי לא הראיה של מהרי"ט, ולא הסתירה של בעל הקצה"ח:. אפילו בנחשד לאותו דבר אפילו תוך כדי דיבור לא נפסל למפרע כגון ששחט ותוך כדי דיבור אכל נבילות לא פסלינן לשחיטתו, וכן אם תוך כדי דיבור להגדת עדות חילל שבת או עשה שאר עבירה לא נפסל עדותו, רק התם טעמא אחרינא איכא דכיון שהגיד שתי עדיות ונתבטל אחד מהן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה"; (וראה עוד בדברי הראשונים בבבא קמא שם, ובמהרש"א מהר"ם שי"ף ו"פני יהושע" שם). וראה עוד ב"מחנה אפרים" עדות סימן ו, שאף מדבריו נראה שהוא מפרש כהנתה"מ, וביאר שם את טעמו של רב נחמן, שהוא משום שאין אומרים "עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה" אלא בעדות שהוזמה, אבל בעדות שהוכחשה אין אומרים "עדות שבטלה".

דרשני המקוצר[עריכה]