פרשני:בבלי:בבא בתרא לא ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא לא ב

חברותא[עריכה]

באבהתא מי אתכחש!? (אכן בפרט של אכילת שלש שנים הוכחשו העדים, אך באותו פרט שאנו צריכים לעדותם, דהיינו עדות האבות, אין מי שיכחישם)!?
שואלת הגמרא: לימא רבא ורב נחמן בפלוגתא דרב הונא ורב חסדא קמיפלגי (האם נאמר שמחלוקת רבא ורב נחמן תלויה במחלוקת רב הונא ורב חסדא)?
דאיתמר:
שתי כתי עדים המכחישות זו את זו בעדות כל שהיא:  1  אמר רב הונא: מכאן ואילך:

 1.  כגון שהעידו שנים "פלוני לוה מפלוני מנה ביום פלוני", ובאו שני עדים אחרים, ואמרו "לא לוה ממנו כלום, שהרי באותו יום שאתם אומרים שהוא לוה ממנו, היה הלוה עמנו כל אותו היום, ולא לוה משום אדם כלום", רשב"ם.
זו באה בפני עצמה ומעידה בעדויות אחרות, וזו באה בפני עצמה ומעידה בעדויות אחרות; ואף שאחת מהכתות פסולה היא לעדות, שהרי העידה עדות שקר; היות וספק הוא מי היא הכת השקרנית, יש לנו להעמיד כל אחת בחזקת כשרות.  2 

 2.  ומכל מקום רק "בפני עצמה" מעידה כל אחת, ואי אפשר לצרף את אחד העדים שבכת זו עם עד שני שבכת האחרת, שהרי אחד משני העדים ודאי פסול הוא לעדות.
ורב חסדא אמר: אין מקבלים עדות משום כת, כי בהדי סהדי שקרי למה לי, הרי ידוע לנו שהכת האחת שקרנית היא, ואין לנו לקבל עדים ששיקרו אי פעם בעדותם!?  3  ואם כן: לימא רב נחמן - הסובר, שאין להתחשב במה שהוכחשו הכתות בעדות החזקה, ויש לקבל את עדות הכת האחת במה שהיא אומרת ששל אבותיו של זה היא - דאמר כרב הונא הסובר: לעדות אחרת יש לקבל את עדותה של כל כת, ומה שמעידים הם ששל אבותיו היא, הרי זה כעדות אחרת שכל אחת מהכתות נאמנת להעיד לשיטת רב הונא -

 3.  ביאור טעמו של רב חסדא: כתב הרשב"ם "בהדי סהדי שקרי למה לי, ולא יעידו עוד בשום עדות בעולם, דאוקי ממונא אחזקיה, ולא תוציאנו מספק, דשמא העדים פסולין", ובפשוטו, דעת הרשב"ם בטעמו של רב חסדא הוא משום שאין מועיל חזקת כשרות להוציא ממון, (ולפי זה, מה שכתב הרשב"ם "ולא יעידו בשום עדות בעולם" לאו דוקא הוא, שאין פסולם אלא לענין עדויות שאין חזקה מועילה בהם) ; ובטעמו של רב הונא ביארו האחרונים, שאף לאותם דינים שאין חזקה מועילה, מכל מקום מועילים עדים אלו, ומשום שאין אנו מוציאים ממון בחזקה, אלא על ידי העדים שהם הוכשרו לעדות מכח החזקה. וב"קובץ שיעורים" אות קלא הקשה על הרשב"ם: הרי בנידון דידן אין אנו באים להוציא ממון, וראה מה שיישב שם; וראה גם בחידושי רבי שמעון סימן טז שהעיר זה. ויש מן האחרונים שפירשו את דברי רשב"ם (ראה שיעורי רבי שמואל אות יד), שאינו בא ליתן טעם למה אין מעמידים על חזקת כשרות, אלא דין הוא שבא הרשב"ם להשמיענו, שאין עדותם פסולה אלא להוציא ממון, מאחר שהם ספק פסולים, אבל אם יבואו עדים אלו להחזיק ממון, כי אז ייאמנו, ומשום שאם כי ספק עדים הם, מכל מקום מידי ספק לא יצא והעמד ממון על חזקתו; ודין זה מבואר גם בתוספות בבא קמא עב ב, (וחידוש יש בדבר, כי היה מקום לומר, שאין עדי ספק אלו מוציאים מידי ודאי עדים המעידים על חיוב הממון). והר"י מיגש בשבועות מז (הביאו ב"קובץ שיעורים" אות קטז) כתב בטעמו של רב חסדא: משום דממה נפשך כת אחת פסולה, והיינו דאיכא תרתי דסתרי; וב"חידושי רבי שמעון" כתב כאן בסימן טז "או דהוא משום דלא מוקמינן אחזקתייהו בכי האי גוונא, דאם מחזיקין כת אחת בחזקת כשרות, אנו פוסלים את הכת השניה, דהרי כאילו היו מעידים על השניה ששיקרו בעדותם, והרי לפנינו עדים כשרים שמעידים עליהם, ומשום הכי ליכא דין חזקה ; או כיון דהספק תמיד על שתי הכתות ביחד, ליכא חזקה". וכתב בקוב"ש, שהנפקא מינה בין שני הפירושים הוא, במקום שיש תרי ותרי על אחד אם נפסל לעדות, דלפירוש רשב"ם בכי האי גוונא אמרינן לא תוציא ממון מספק אליבא דרב חסדא, אבל לפירוש הר"י מיגש, בכי האי גוונא מודה רב חסדא, כיון שאין כאן תרתי דסתרי; ומדברי תוספות כאן מבואר שאף בתרי ותרי על אדם אם נפסל הוא לעדות הדין תלוי במחלוקת רב הונא ורב חסדא, ולמד מזה בקוב"ש, ששיטת התוספות כשיטת הרשב"ם, (אך ראה מה שכתב ב"חידושי רבי שמעון" סימן יז בביאור קושיית התוספות).
ואילו רבא - הסובר שאין לקבל את עדותם גם באותו פרט שלא הוכחשו - דאמר כרב חסדא, הפוסל כת מוכחשת להעיד עדויות?  4  ודחינן: לא, אליבא דרב חסדא כולי עלמא לא פליגי, כלומר, אכן אי אפשר לדחות ולומר שהן רבא והן רב נחמן סוברים כרב חסדא, כי ודאי שלשיטת רב חסדא אין אנו יכולים לקבל את עדותם ששל אבותיו היא, היות וידוע לנו שאחת הכתות שקרנית, ואין אנו יודעים מי היא, ונפסלו לכל עדויות שבעולם -

 4.  הנה בעמוד א בהערה, הובאה מחלוקת האחרונים בטעמו של רבא, אם הוא משום פסול עדות, או משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה; וקשה מסוגיית הגמרא כאן לשיטת הסוברים שטעמו של רבא הוא משום "עדות שבטלה", כי לפי זה, מה שייך ענין זה למחלוקתם של רב הונא ורב חסדא שנחלקו ב"פסול עדות". וכתבו האחרונים לבאר (ראה "קובץ שיעורים" אות קטו, ועוד) דאין הכי נמי דהפסול הוא משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, "אלא דלא אמרינן בטלה מקצתה אלא רק היכא שהביטול גורם לפסול העד"; ובזה ביאר ב"קובץ שיעורים" אות קלא את דברי הרשב"ם, שכתב בטעמו של רב חסדא שהוא משום דאין חזקה מועילה להוציא ממון, ואשר לכאורה תמוה, כיון שרבא ורב נחמן הרי אינם עוסקים בעדות להוציא ממון; ולפי זה ניחא, ומשום שאין הביטול משום הפסול "רק דלא אמרינן בטלה מקצתה במקום שהעד אינו נפסל על ידי הביטול, ולרב חסדא דהעדים נפסלין - שייך לומר בטלה מקצתה". (וב"משובב נתיבות" סימן נב, הקשה על הנתה"מ - הסובר שהטעם הוא משום עדות שבטלה - מסוגיית הגמרא בבבא קמא עג א שתלתה הגמרא את דין ביטול העדות, אם מכאן ולהבא הוא נפסל או למפרע הוא נפסל, הרי שהדין תלוי בפסול; וראה ב"שיטה מקובצת" שם בשם תלמידי מה"ר פרץ שהקשו כן "ואם תאמר, כי נמי מכאן ולהבא הוא נפסל, נימא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, כדפירשתי מהאי טעמא! ? ויש לומר דלא דמי, דודאי כי אמרינן למפרע הוא מפסל שהפיסול והביטול הוי משעה שהעידו העדות, אז שייך למימר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כדפירשתי, אבל כי אמר מכאן ולהבא הוא נפסל לא שייך למימר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, דהא אין הביטול והפיסול משעת העדות רק משעת הזמה ואילך, הילכך אההיא עדות דקא איתזום איתזום, אמאי דלא איתזום לא איתזום").
כי פליגי אליבא דרב הונא, כלומר, אך יש לדחות ולומר, שהן רבא והן רב נחמן סוברים כרב הונא שלשאר עדויות הרי הם נאמנים, אלא שנחלקו רב נחמן ורבא אם אף באופן זה מכשיר אותם רב הונא!
רב נחמן - המכשירם לעדות ששל אבותיו היא - כרב הונא המכשירם לעדויות אחרות, והוא הדין שלדעתו כשרים הם לעדות זו!
ורבא אמר לך: עד כאן לא קאמר רב הונא - שיש להכשירם לשאר עדויות - אלא לעדות אחרת שאין קשר בין אותה לעדות לעדות שבה הוכחשו, אבל לאותה עדות, כלומר, על אותה קרקע - וכעדות אבות וחזקה - לא אמר רב הונא להכשירם!
הדר אייתי סהדי דאבהתיה היא, לאחר שפסק רב נחמן שיש להעמיד את הקרקע ביד זה שהביא עדים ששל אבותיו היא; חזר אף השני והביא עדים הסותרים את עדות הראשונים, ואומרים: של אבותיו של זה היא השדה!
ואילו היו עדים אלו באים קודם שנפסקה ההלכה להעמיד את הקרקע בידי האחר, אין ספק שהיינו אומרים: היות ולשניהם עדי חזקה ועדי אבות, ואין לזה כח יותר מלזה, אם כן "כל דאלים גבר"; אך היות וכבר פסק בית הדין להעמיד את הקרקע ביד האחד, יש מקום לומר ששוב לא נוציאנו מידו, ומשום "זילותא דבי דינא", שנראין דברי בית הדין כחוכא ואיטלולא, שהם משנים את פיסקם חדשים לבקרים.
ומכל מקום אמר רב נחמן:
אנן אחתיניה, אנן מסקינן ליה, (אכן אנו פסקנו להוריד את האחד אל הקרקע, מכל מקום היות ונשתנו הנסיבות, יש לנו להוציאו מן הקרקע),  5  ולזילותא דבי דינא לא חיישינן.

 5.  א. כתבו התוספות שני ביאורים בלשון "אנן מסקינן ליה" כי בפשוטו משמע שמעלים אנו מן הקרקע את זה שהורדנו לה, ונותנים אותו לשני, וזה לא יתכן אלא אם נאמר, שמתחילה קודם שבאו לבית הדין היה השני יושב בשדה; ואולם כתבו שיש לפרש: "אנן מסקינן ליה" ויהא הדין "כל דאלים גבר". והרשב"ם כתב "אנן מסקינן ליה, כלומר לא נחזיק את זה יותר מזה, הואיל ועדות שניהם שוה", וזה הוא כפירוש השני של התוספות (ועל פי זה נתבאר בפנים). ב. הרמב"ן חולק על הרשב"ם (ועל התוספות) והוא סובר, שאם לא היה אחד מהם מוחזק בתחילה אין מוציאין את הקרקע ממי שהורדנוהו לתוכה בתחילה - כדי שיהיה הדין כל דאלים גבר "דכיון דדינא כל דאלים גבר הוא, לא מזדקקינן להו ולא נפקא מחזקתיה דהאי כיון שירד בה ברשות", וכן היא גם דעת הרמ"ה ומשום "דלא יהא אלא דקדים קמא ונחית לגוה מנפשיה, מי מפקינן לה מיניה בעדות מוכחשת, אם כן דינא דכל דאלים גבר מאי אהני ליה"; וראה ב"פני שלמה" מה שכתב בביאור יסוד מחלוקתם. ג. הנידון אם חיישינן לזילותא דבי דינא, אינו שייך אלא במקום שאין לנו הכרעה שונה ממה שהכרענו בתחילה, אלא מסתפקים אנו ומכח ספק באים אנו לשנות את הדין, אבל במקום שמשתנית ההכרעה בדין עקב ראיות חדשות או מכל סיבה אחרת, ודאי שבית הדין משנה את פיסקו בהתאם לנסיבות, וכמבואר בריטב"א, (ויש מקום עיון בזה בדברי הרשב"ם, ראה בהערה לקמן לב א).
מתיב על כך רבא לרב נחמן, ואיתימא רבי זעירא (יש אומרים רבי זעירא הוא שהקשה), מהא דתניא: שנים עדים אומרים "מת בעלה של זו ומותרת היא לינשא", ושנים אחרים אומרים "לא מת בעלה של זו" -
או שנים אומרים "נתגרשה אשה זו מבעלה שמת, ומותרת היא לשוק, ואינה זקוקה ליבם",  6  ושנים אומרים "לא נתגרשה ממנו, וזקוקה היא ליבם":

 6.  כן פירש הרשב"ם בפירוש ראשון; ובפירוש שני פירש שבעלה קיים, ושני עדים מעידים שנתגרשה ממנו ומותרת לינשא.
היות וספק הוא אם הותרה האשה להינשא לשוק, הרי זו לא תנשא, ומשום שאנו מעמידים אותה בחזקת אשת איש -  7  ומכל מקום אם עברה ונשאת לא תצא.  8 

 7.  כן פירש הרשב"ם; והנה לפירוש ראשון שפירש הרשב"ם גבי נתגרשה, שהספק הוא לענין היתר לשוק ובכל אופן אינה אשת איש, אם כן מוכח מדברי הרשב"ם ש"מחזיקין מאיסור לאיסור", שהרי הספק הוא על איסור חדש של יבמה לשוק, ואילו איסור אשת איש כבר אין עליה בכל אופן, כן כתב ב"קובץ שיעורים" אות קכח.   8.  מפרשינן לה בכתובות כב ב: שנשאת לאחד מעדיה המעיד על היתירה, וכן היא עצמה אומרת "ברי לי שמותרת אני", ומאחר שהם אומרים ברי לי שמת, ואנו מסופקים, אין אנו מוציאים אותה. והעירו האחרונים, דלפי מה שפירש הרשב"ם שיש להעמידה בחזקת אשת איש, אם כן מוכרח שאפילו במקום שיש חזקה מועיל "ברי לי" של העד והאשה שלא להוציאה מידו, וזה שלא כדברי התוספות לקמן לב א ד"ה אנן שכתבו בתוך דבריהם "מדאורייתא אית לן לאוקמה אחזקה דהויא אשת איש, והיה לה לצאת אף על פי שנשאת לאחד מעדיה".
רבי מנחם ברבי יוסי אומר: אפילו אם נשאת - תצא.
אמר רבי מנחם ברבי יוסי: אימתי אני אומר שתצא, בזמן שבאו העדים האוסרים אותה להנשא, ואחר כך עברה ונשאת, היות ובאיסור נישאת, שהרי אם היתה באה לבית דין היו אומרים לה שלא תינשא מספק.
אבל אם נשאת כאשר לא באו אלא עדים המתירים אותה להנשא, שבהיתר נישאת, ואחר כך באו העדים האוסרים, אף אני מודה שהרי זו לא תצא, ומשום שחוששים אנו לזילותא דבי דינא; ותיקשי לרב נחמן שאמר: לזילותא דבי דינא לא חיישינן!?  9 

 9.  הקשו התוספות: אם טעמו של רבי מנחם ברבי יוסי הוא משום זילותא דבי דינא, אם כן למה דוקא אם נשאת לא תצא, והרי די במה שפסקו בית דין להתירה ואפילו אם עדיין לא עשתה מעשה על פיהם, וכדמוכח בסוגיא! ? ותירצו: אם אוסרים אותה קודם שנשאת אין זה זילותא דבי דינא, כי לכל העולם שאינו אומר "ברי לי" הרי פשיטא שצריך לאסור, ואין בזה זילותא אם אוסרים אותה גם לאחד מעדיה, אבל כשכבר נשאת ובלאו הכי אסורה היא לכל העולם, אם כן נמצא שאנו אוסרים אותה רק לזה שאומר "ברי לי" בזה איכא זילותא דבי דינא; וראה מה שכתב הרשב"א על קושייתם.
אמר ליה רב נחמן למי שהקשה מן הברייתא:
אנא סברי למעבד עובדא, ומיהו השתא דאותיבתן את, ואותבן נמי רב המנונא בסוריא, לא עבדינן בה עובדא, (מתחילה הייתי סבור לעשות מעשה כפי דעתי שאין חוששין לזילותא דבי דינא, ואולם מאחר שהשבת עלי תשובה נכונה מן הברייתא, וכן השיבני גם רב המנונא בסוריא, חוזרני בי ולא אעשה מעשה כשיטתי).
ומכל מקום נפק רב נחמן ועבד עובדא, (יצא רב נחמן ועשה מעשה כשיטתו) ולא חש לזילותא דבי דינא!
מאן דחזא, סבר: טעותא היא בידיה, (מי שראה את רב נחמן עושה כן, היה סבור שטעות היא בידו, שהרי שכח את תשובתם של החכמים, ואף את דברי עצמו שאמר "לא אעשה מעשה")!
אך מבארת הגמרא, ולא היא כאשר היה סבור אותו רואה שטעות היתה בידו של רב נחמן, אלא לכך עשה רב נחמן מעשה, משום שמצא רב נחמן דתליא באשלי רברבי (שדין "חיישינן לזילותא דבי דינא" תלוי באילנות גדולים), כלומר, תנאים הם שנחלקו בדבר, ויש מן התנאים החולקים על רבי מנחם ברבי יוסי, ואין חוששים לזילותא דבי דינא, ועשה רב נחמן מעשה כשיטת החולקים על רבי מנחם ברבי יוסי.
דהרי תנן במסכת כתובות כג ב:
רבי יהודה אומר:
אין מעלין אדם לכהונה להרשותו באכילת תרומה ולעבוד עבודה ולישא את כפיו - על פי עד אחד המעידו שהוא כהן, (וכולה מתניתין מפרש בהמשך הסוגיא).
אמר רבי אלעזר לפרש את דברי רבי יהודה:
אימתי - אין מעלין לכהונה על פי אחד - בזמן שיש עליו עדים עוררין שהוא פסול לכהונה (ובהמשך הסוגיא מתבאר יותר) -
אבל במקום שאין עוררין אלא קול פסול בעלמא הוא שיצא עליו, מעלין לכהונה אפילו על פי עד אחד.
רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי שמעון בן הסגן:
מעלין לכהונה על פי עד אחד במקום שאין עוררין,  10  (ומפרש ואזיל מה בינו ובין רבי אלעזר).

 10.  בהכרח כן היא כוונת רבן שמעון בן גמליאל, שהרי במקום שיש עוררין לא יאמר רבן שמעון בן גמליאל שיהיה עד אחד נאמן, רשב "ם.
ומקשינן: רבן שמעון בן גמליאל היינו רבי אלעזר, כי שניהם הרי דבר אחד אמרו, שמעלין לכהונה על פי עד אחד כשאין עוררין!?
וכי תימא ליישב: ערער חד (עד אחד המערער על כהונתו), איכא בינייהו אם כ"עוררין" ייחשב שלא להעלות כהן על פי עד אחד המכחיש את המערער:
דרבי אלעזר סבר: אף ערער חד (עד אחד שהעיד על פסלותו) חשוב "עוררים" לבטל את עדותו של המכשיר.

דרשני המקוצר[עריכה]