פרשני:בבלי:בבא בתרא לג א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא לג א

חברותא[עריכה]

ואולם מלבד חוב זה הוה לי עוד זוזי אחריני גביה (חייב היה לי חוב נוסף) שיש לי שטר חוב עליו.
ואכלתה שני משכנתא, (סיימתי לאכול את מספר השנים שנקבע בינינו); אך לא החזרתי את הקרקע ליתומים, ומתוך כך יצא עלי קול שאני אוכל קרקע של יתומים.
ואולם אני המשכתי לאכול בגלל שטר החוב הנוסף שיש לי על היתומים; ומה שלא באתי לבית הדין לתבוע את החוב, ויגבוני בית הדין, הוא משום דאמינא בלבי:
אי מהדרנא ארעא ליתמי, ואמינא לבית דין דאית לי זוזי אחריני גבי אבוכון, (אם אחזיר את הקרקע ליתומים, ואתבעם בבית הדין על פי השטר שבידי על החוב האחר), הרי אמור רבנן: "הבא ליפרע מנכסי יתומים, לא יפרע אלא בשבועה" שעדיין לא פרעני אביהם חוב זה, ונמצא שהיה בית הדין מחייבני להשבע קודם שיגבו את ההלואה מן היתומים; ואני איני רוצה להישבע ואפילו באמת -
ואם כן חשבתי בלבי: אכבשיה לשטר משכנתא בידי, ואוכלה שיעור זוזי (אסתיר את שטר המשכנתא בה כתוב שאין אני בעל השדה, ואמשיך לאכול מעבר לזמן שנקבע עד שיכוסה אף החוב השני), ואין לתבוע ממני להישבע למפרע, משום דלגבי למפרע נאמן אני בלי שבועה דמיגו דאי בעינא אמינא (אילו היתי רוצה לטעון): "לקוחה היא בידי" והוה מהימנא שהרי כבר אכלתיה שני חזקה, כי אמינא נמי "דאית לי זוזי גבייכו" (אף בטענת "ממון יש לי אצלכם") - מהימנא אפילו בלי שבועה.  1  אמר ליה אביי לרבא בר שרשום: אין זה מיגו טוב, שהרי "לקוחה היא בידי" לא מצית אמרת (אינך יכול לטעון), דהא איכא עלה קלא דארעא דיתמי היא (שהרי יצא הקול ששל יתומים היא הקרקע)!  2  אלא זיל אהדרה ניהלייהו, וכי גדלי יתמי אשתעי דינא בהדייהו, (לך והחזר את הקרקע ליתומים, וכשיגדלו היתומים  3  תתבע אותם לדין), ואז תישבע שלא פרע אביהם את החוב, ותגבה מהם את חובך.

 1.  כתב רבינו יונה "גם לאחר שיאכל הפירות צריך לפטור עצמו במיגו דאי בעי אמר "לקוחה היא בידי", ואלמלא מיגו היה נשבע גם לאחר אכילת הפירות, ואף על פי שהיה השטר בידו; ושמע מינה לענין הא דאמרו "הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה", אם נטל שלא בשבועה, נמי מחייבינן אותו לישבע, ומשתינן ליה עד שישבע, ולפיכך הוצרך לומר "מיגו דאי בעינא למימר לקוחה היא בידי, מהימנא לפטור עצמו מן השבועה". הקשו הראשונים: כיון שלפי סברתו של רבא בר שרשום נאמן הוא במיגו, אם כן היה לו לבוא לבית הדין - קודם שאכל כשיעור חובו - כששטר המשכנתא מוסתר מעיניהם, ולתבוע את החוב על פי השטר שבידו, ואם יאמרו לו בית דין להשבע, יאמר להם שיש לפוטרו מן השבועה במיגו שהיה אומר "לקוחה היא בידי"! ? ותירץ רבינו יונה בשלשה אופנים: א. "לא קשיא, דודאי כל זמן שלא אכל פירות כשיעור מעותיו, לא היה נאמן במיגו להוציא ממון, דמיגו להוציא לא אמרינן, והאי נמי, אף על פי שיש שטר בידו, כיון שאין דינו ליטול מן היתומין בלא שבועה, אם באת לומר שיטול שלא בשבועה - במיגו, הוה ליה מיגו לאפוקי ממונא". ב. "ברם נראה לי, שאין ללמוד מכאן דלא אמרינן מיגו לאפוקי ממונא, דהא אפשר לומר: לכך לא היה נאמן רבא בא שרשום מקמי דאכל ארעא שיעור זוזי להפרע בלא שבועה במיגו, דלא אמרינן מיגו זה ליטול בלא שבועה אף על פי שהוא משיב אבידה, כיון שחייב לישבע וליטול אם אין שם מיגו:. ולפיכך היה רוצה רבא בר שרשום להמתין עד לאחר אכילת הפירות, דכיון שכבר נטל, היה פטור משבועה כיון שהוא משיב אבידה". (וראה עוד בענין "מיגו לאפטורי משבועה" ב"קהלות יעקב" סימן כד). ג. ועוד, אי הוה מהדר ליה רבא בר שרשום לארעא כל זמן שלא אכל פירות, והיה טוען דאית ליה זוזי גבי יתמי, אין כאן מיגו כלל, שלא מצינו תורת מיגו אלא במי שבא לזכות בממון מתוך שהיה יכול לזכות באותו ממון עצמו בטענה אחרת, וכיון שהיה מודה רבא בר שרשום שהקרקע הזה של יתומין, כבר הוה מוחזק ועומד בחזקתם, וכשהיה תובע אותם מעות, אין להאמינו בתביעת הממון מתוך שהיה יכול לטעון על הקרקע ולומר שהיא לקוחה בידו, וראה עוד שם וברמב"ן.   2.  ביאר הרשב"ם, שאין כוונת הגמרא לומר, שאילו היה טוען כן לא היה נאמן מפני הקול הסותר את דבריו; אלא שכל עיקר טענתו ש"לקוחה היא בידי" אף שידוע הדבר שהיה זה הקרקע של אבי היתומים, הלוא אינה אלא משום שאכלה שני חזקה, ועל כך אמר לו רבא שמחמת הקול אין חזקתו חזקה, כי היות ויודע הוא שהקול יצא עליו שהקרקע במשכנתא היא בידו ולא לקוחה היא, אין לך מחאה גדולה מזו, והיה לו ליזהר בשטרו מעבר לשלשת השנים, ולכן אין חזקתו מועילה לו. והתוספות פירשו "לא היית יכול להעיז פניך ולומר כן, כיון דנפק קלא, ואין כאן מיגו, וכענין זה יש בפרק שני דקדושין:. ".   3.  פירש הרשב"ם: "וכי גדלי יתמי שיהיו בני מיעבד מצוה, דהיינו מבן שלש עשרה שנה ואילך, דהוי חייב במצוות, אישתעי דינא בהדייהו על שטר חוב שיש לך על אביהם, תישבע ותיטול כדין "הבא ליפרע מנכסי יתומים", דכל זמן שהם קטנים אין יורדין לנכסיהם לגבות מהן". והקשו אחרונים: כיון שאין הם חייבים בפריעת חוב אביהם כי קטנים אינם בני חיוב מצוה, איך עלתה על דעתו של רבא בר שרשום לעכב את הקרקע בפריעת חוב אביהם שאינם חייבים בו; וראה בתוספות שהקשו: למה לא הזכיר לכתחילה רבא בר שרשום שלא בא לבית דין להגבותו, כי לא היו מגבים לו שקטנים הם, ותירצו התוספות, שעל כך לא היה מקפיד, ועיקר טעמו היה משום השבועה; ואולם כל זה אינו שייך אלא אם הטעם שאין נזקקין לנכסי יתומים אינו משום שלאו בני מיעבד מצוה נינהו, אך לפי מה שכתב הרשב"ם בטעם דין זה, מה הועיל לרבא בר שרשום מה שלא יבוא לבית דין, וראה בהגהות פורת יוסף ; (ואף לדברי תוספות צ"ב, כיון שעדיין לא הספיק רבא בר שרשום לאכול כנגד שיעור מעותיו, אם כן למה הוצרך לבטל את המיגו, כיון שבלאו הכי אינו יכול לגבות עכשיו על ידי בית דין ואפילו אם יש לו מיגו ליפטר משבועה! ?
מעשה בקריביה דרב אידי בר אבין, דשכיב ושבק דיקלא, רב אידי בר אבין אמר: "אנא קריבנא טפי", ואתא ההוא גברא ואמר: "אנא קריבנא טפי", (קרובו של רב אידי בר אבין מת והניח דקל לקרוביו, ונתעמתו רב אידי בר אבין וקרוב אחר, מי הוא הקרוב יותר למת שיזכה הוא בירושת הדקל), ולא היו ראיות לא לזה ולא לזה.
והיה אותו אדם אלים מרב אידי בר אבין, ואכל את פירות הדקל, שכך הוא הדין בספק כעין זה "כל דאלים גבר", עד שלסוף אודי ליה ההוא גברא לרב אידי, דאכן איהו - רב אידי - קריב טפי, (לבסוף הודה אותו אדם, שאכן רב אידי הוא הקרוב יותר), ואוקמה רב חסדא בידיה, (והעמיד רב חסדא את הדקל ברשותו של רב אידי).
אמר ליה רב אידי בר אבין לרב חסדא: היות והודה זה שאני הוא הקרוב יותר, אם כן שלא בדין היה זה אוכל את פירות הדקל עד עכשיו, ותובע אני "ליהדר לי פירי דאכל מההוא יומא עד השתא, (יחזיר לי את דמי הפירות שאכל מיום שהתחיל לאוכלו ועד היום) "!
אמר רב חסדא: וכי זה - רב אידי - הוא שאומרים עליו "אדם גדול הוא"!? והרי אמאן קא סמיך מר, אהאי, הא קאמר דאנא מקרבנא טפי -
הרי אין לך ראיה כלל שאתה הוא הקרוב יותר, אלא שעל הודאתו של זה אתה סומך; והודאה זו עכשיו היתה, ואילו עד עכשיו היה טוען שהוא הקרוב יותר, ובדין היה אוכל את הפירות שהרי "כל דאלים גבר", ואין לך עליו ולא כלום.  4 

 4.  א. נתבאר על פי הרשב"ם, שכתב "אמאן קסמכת: לזכות באילן; אהאי: אהודאת פיו שמודה עכשיו שאתה קרוב יותר, והא איהו דאמר עד השתא "אנא קריבנא טפי" ואכל פירות בדין "כל דאלים גבר", וזה שמודה עכשיו, הרי הוא כנותן לך עכשיו את האילן מדעתו, אף על פי שלא זכית בו מן הדין"; ודברי הרשב"ם צריכים ביאור, שהרי סוף סוף כיון שהודה עכשיו שרב אידי הוא הקרוב יותר, ודאי שלמפרע לא היתה אכילתו מן הדין; וראה היטב דברי המהרש"א בעמוד ב; (ויש מן האחרונים שלמדו מדברי הרשב"ם שהודאת בעל דין אינה בגדר נאמנות, אלא בגדר התחייבות, אלא שאפילו הכי דברי הרשב"ם צריכים ביאור, כי ההתחייבות היא לפי מה שהיתה מחייבת אותו ההודאה, והרי לפי הודאתו חייב הוא להחזיר את הפירות). ב. והתוספות כתבו שאין גורסים בגמרא "לסוף אודי ליה דאיהו קריב טפי", אלא "לסוף אודי ליה" ופירשו "לא היה רוצה לחלוק עם רב אידי ונתן לו הדקל בחינם, ולא בשביל שהיה קרוב יותר, ומשום הכי קאמר רב חסדא "הא איהו דאמר אנא קריבנא טפי", שמרצונו נתן לך ולא בשביל שאתה קרוב יותר"; ולפי פירוש זה טעמם של אביי ורבא שחלקו על רב חסדא ואמרו "כיון דאודי אודי" הוא משום "דמסתמא לא היה מוחל לו אלא מפני שהוא יותר קרוב"; ואמנם כתבו התוספות, שלשון "לסוף אודי" דחוק הוא לפירוש זה, וכן דחוקה היא סברת אביי ורבא. ג. ולכן כתבו התוספות ש"גירסת ר"ח נראה לר"י עיקר, דלא גריס "לסוף אודי ליה", אלא גרס "לסוף אייתי (רב אידי) סהדי דאיהו קריביה" ו (גם) לא גרס "קרוב טפי", שלא היו מעידים שרב אידי קרובו היה טפי מההוא גברא, אלא היו מעידים שרב אידי קרובו היה, וההוא גברא לא היו מכירים אם הוא היה קרובו או לא, ולא היה לו שום עדי קורבה", וביאור טעמו של רב חסדא כתבו התוספות "לכך אוקמה רב חסדא בידיה דרב אידי, (משום) דהוי רב אידי ודאי (יורש), וההוא גברא ספק (ואין ספק מוציא מידי ודאי), והיה רב אידי תובע גם הפירות כיון שהודה שאכל, ורב חסדא פטר ליה במיגו דאי בעי אמר לא אכלי, כי אמר נמי אכלי ודידי אכלי, מהימן (שהרי אין זה נגד עדים, שהם הרי לא העידו שרב אידי קרוב יותר) ". ד. והנה בתוספות משמע, שלפי דברי העדים יתכן באמת שהשני הוא יורשו, ולא רב אידי, דאפשר - דרך משל - שרב אידי הוא בן אח, ואילו קרוב זה הוא בן הבן, והוא יורשו לבדו ללא רב אידי; ונתקשו האחרונים: למה זה חשוב "אין ספק מוציא מידי ודאי", כיון שלפי דברי אותו קרוב הוא היורש ולא רב אידי, ונמצא ספיקו של אותו קרוב הוא גם ספיקו של רבכ אידי, (ואין שייך "אין ספק מוציא מידי ודאי" אלא במקום שהאחד יורש בודאי כגון שהוא בן, ויש ספק על אחר אם גם הוא בן או בן הבן), וראה בזה בט"ז באבן העזר סימן קסג ס"ג, וב"קובץ הערות" ליבמות סימן מ. אך הרמב"ן כתב: "לסוף אייתי סהדי דאיהו קריביה וראוי לירושה במקום כל אדם, כגון שהעידו שאין לו בנים למת, וזה היה בן אחיו או מזרע אחיו, שודאי הוא יורש, וההוא גברא לא ידע בברי אם היה ראוי לירושה במקום רב אידי או לא, כגון שהיו לו אחים למת ואחי האב, ולא היה יודע אם הוא מבני אחיו וראוי ליטול מחצה אפילו לאחר שבאו עידי קורבת רב אידי, או שמא הוא מזרע אחי אביו של מת ואינו ראוי לירושה במקום רב אידי". ה. ואף בטעמם של אביי ורבא נחלקו התוספות והרמב"ן: דעת התוספות: רבא ואביי סברי, כיון שאכל פירות ואודי חייב לשלם, ולא מהימן במיגו, הואיל והקרקע יוצא מתחת ידו מן הדין, דבקרקע ליכא מיגו, וראה תוספת ביאור בזה ב"קובץ שיעורים" חלק ב סימן ג אות יג. דעת הרמב"ן: אביי ורבא לא סבירא להו הא דרב חסדא, דכיון דרב אידי ודאי, והאי גברא טעין שהוא ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי, אף על פי שקדם ואכל מוציאין מידו, דלא מהימן במיגו של ספק להוציא ממון מן הוודאי. (וראה עוד פירושים אחרים ברמב"ן ובשאר הראשונים). ו. והרשב"ם הביא אף הוא בעמוד ב את גירסת הר"ח, וכתב עליו "ולא נהירא לי, דהא לא מוכח הא סוגיא דשמעתא, שהודה על אכילת הפירות, אלא עדים היו בדבר, ולא היה יכול לכפור"; (וראה עוד שם בהגה שברשב"ם, ובמהרש"ל ומהרש"א על כך). ז. ובעיקר סברת רב חסדא שהמיגו מועיל לו לגבי הפירות ולא לגבי הקרקע, העירו האחרונים, שאם סברת "מיגו" הוא בגדר בירור, אם כן איך שייך לומר שאומר הוא אמת לגבי הפירות ולא לגבי הקרקע, וראה מה שכתב ב"קובץ שיעורים".
ואולם אביי ורבא לא סבירא להו להא דרב חסדא,

דרשני המקוצר[עריכה]