פרשני:בבלי:בבא בתרא לד א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא לד א

חברותא[עריכה]

היכי נידיינוה דייני להאי דינא (כיצד ידונו הדיינים דין זה, שקשה לדונו)!?
שמא תאמר דלישלם, כלומר, יחזיר החוטף את הנסכא, וכדרך שהיינו אומרים אילו היו שני עדים מעידים על החטיפה?
הרי ליכא תרי סהדי (אין שני עדים) על החטיפה אלא עד אחד בלבד, ובמיגו שהיה יכול לטעון "לא חטפתי", יש להאמינו גם בטענת "דידי חטפי".
שמא תאמר דליפטריה, ומשום מיגו זה שהיה יכול לטעון "לא חטפתי"?
הרי איכא חד סהדא (יש עד אחד) המעיד על החטיפה, ואילו היה טוען "לא חטפתי" הרי היה צריך לישבע להכחישו.
שמא תאמר דלישתבע החוטף, היות והעד מחייבו שבועה?
הא אמר, הרי מודה הוא שמיחטף חטפה, ואילו העד הרי מחייבו שבועה שלא חטף -
ואם כן הרי נמצא, דכיון דאמר החוטף דחטפה, הוה ליה כגזלן אצל שאר שבועות שאינו יכול לישבע להכחיש את העד, משום שפסול הוא לשבועה -  1 

 1.  נתבאר על פי הרשב"ם; ורבינו יונה פירש "כיון דעד אחד מעיד שהוא גזלן ואין זה מכחישו, הוה ליה כגזלן בפני שני עדים, דאינו יכול לטעון דידי חטפי", ראה שם; והרשב"א כתב "כיון דמודי למאי דקא מסהיד סהדא, אי אפשר לאשבועיה ולמיפטריה בהכין, דהוה ליה כאילו גזל באפי תרי, דלא מהניא ליה שבועתיה למיפטריה ".
ואם כן כיצד נדון דין זה!? אמר ליה רבי אבא לרבי אמי: הוי חוטף זה מחויב שבועה בגין העד, שאינו יכול לישבע שהרי אינו מכחישו - וכל המחויב שבועה שאינו יכול לישבע, הרי זה משלם.  2  ואף נידון דידן שבא עד אחד על אכילת שלש שנים, דומה הוא לענין "נסכא דרבי אבא", שהרי יש לפנינו עד אחד שהוא אכל פירות, והוא אינו יכול לישבע להכחישו כי מודה הוא באכילה, אלא שטוען "שלי אכלתי", ואם כן היה לנו לומר: מתוך שאינו יכול לישבע, משלם את הפירות שאכל.  3  אמר להו אביי לרבנן שהיו מחייבים אותו להחזיר את הפירות שאכל, וכדין נסכא דרבי אבא: מי דמי, וכי יש לדמות אופן זה, למקרה של נסכא דרבי אבא!?

 2.  א. דין "מתוך שאינו יכול לישבע משלם" מחלוקת היא בגמרא בשבועות מז א, ולדעת רב ושמואל אין אומרים "מתוך שאינו יכול לישבע משלם", ואף כאן לדעתם אין הוא משלם; ונפקא מינה עוד במחלוקת זו, באופן שהודה במקצת על חיוב שתובעו חבירו, ואולם אין הוא כופר בשאר, אלא אומר הוא "איני יודע", ואף בזה נחלקו רבי אבא ורב ושמואל, אם צריך הוא לשלם מתוך שאינו יכול לישבע, או שפטור הוא. ב. נתקשו הראשונים והאחרונים: איך אפשר לחייבו "מתוך שאינו יכול לישבע", והרי סוף סוף יש לו מיגו להאמינו שאת שלו הוא חטף, כי אילו היה רוצה היה נשבע להכחיש את העד! ? ובישוב קושיא זו האריכו הראשונים והאחרונים, ויובא כאן אחד הפירושים שנאמרו בסוגיא ב"קהלות יעקב" (סימן כה בנדמ"ח): ניחזי אנן: כשעד אחד מעיד לחייב את ראובן, וראובן מודה לדבריו, הנה למאן דאמר "מתוך שאינו יכול לישבע משלם" אין צריך לנו לחייבו לראובן מכח "הודאת בעל דין", אלא כיון דאינו נשבע להכחיש את העד, ממילא מחוייב על פי העד מדין "מתוך שאינו יכול לישבע משלם", אבל למאן דאמר דלא אמרינן "מתוך שאינו יכול לישבע משלם", הנה היכא דמודה לדברי העד אין חיובו אלא מכח "הודאת בעל דין" ולא מכח דברי העד; וזכינו לדין, דבהאי עובדא דנסכא דרבי אבא, מה שאין מזכין את החוטף לומר שמא לא חטף, הוא לפי רבי אבא משום עדות העד ומדין "מתוך שאינו יכול לישבע משלם", ולרב ושמואל דלית להו "מתוך שאינו יכול לישבע משלם", אין חיובו אלא מכח הודאת עצמו, שהודה שחטף, ד"הודאת בעל דין כמאה עדים". והנה ידוע, שענין "מיגו" וענין "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" הם שני ענינים נפרדים, והחילוק בין מיגו ל"הפה שאסר הוא הפה שהתיר" הוא כך, שב"מיגו דאי בעי טעין" היינו, שאותה טענה שאילו רצה היה טוען, הרי שכל כמה שלא טען אין אנו חוששים לה, וכגון שומר הטוען "החזרתי" שהוא נאמן במיגו ד"נאנסו", הרי כל כמה שלא אמר "נאנסו" אין אנו חוששין לנאנסו, ולא משום שהוא עצמו מודה דלא נאנסו, וכן כיוצא בזה, אבל "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" הוא באופן שאותה טענה שהיה יכול לטעון, גם אנחנו מסתפקים בה וחוששין לה, ורק חשום הודאת פיו שאינו כן על ידי זה נסתלק אותו חשש, ועל פיו הוא דבאנו לחיייבו, ובזה אמרינן, דכיון שכל חיובו הוא רק משום דבריו, והרי הוא מוסיף דברים המזכים אותו ו"הפה שאסר הוא הפה שהתיר", לכן אי אפשר לחייבו על פיו יותר ממה שהוא אומר בכל טענותיו ביחד; הכלל: דב"מיגו" אי מסלקינן כל דבריו היה מתחייב, וב"הפה שאסר הוא הפה שהתיר" אם תסלק כל דבריו היה פטור, ורק על פיו באנו לחייבו, ומשום הכי אלים יותו "הפה שאסר הוא הפה שהתיר", דממה נפשך: אם תאמינהו נאמינו בכל, ואם לאו לא נאמינו כלל, מה שאין כן ב"מיגו", שאם תסלק כל דבריו הוא חייב, ורק משום שעל כל פנים יש לו עצה לזכות באנו להאמינו, שזה הוא הוכחה דמסתמא האמת כדבריו, וזה קיל טובא מ"הפה שאסר הוא הפה שהתיר". ומעתה, הנה בהאי נסכא דרבי אבא למאן דאמר "מתוך שאינו יכול לישבע משלם", כשבאנו לחייבו מטעם החטיפה, זה הרי נעשה על פי העד משום "מתוך שאינו יכול לישבע משלם", ואם נבוא להאמינו ד"דידי חטפתי" ב"מיגו" דאי בעי מכחיש את העד אין זה אלא מיגו ולא "הפה שאסר הוא הפה שהתיר", דענין החטיפה אינו נחלט מכח הודאתו, ובזה כבר כתבו הראשונים דאין זה "מיגו" טוב, כי אינו מעיז להכחיש את העד, אבל למאן דאמר דלא אמרינן "מתוך שאינו יכול לישבע משלם", דלדידיה נתבאר שעיקר ענין החטיפה אינו נחלט לנו אלא מכח הודאתו משום ד"הודאת בעל דין כמאה עדים" ואם כן כשטוען "דידי חטפתי" הוי "הפה שאסר", וזה אמרינן שפיר גם במקום שקשה לו להעיז, דמכל מקום כיון שכל חיובו אינו אלא על פיו, הא פיו קאמר דידי חטפתי, עד כאן דברי ה"קהלות יעקב", (ובאופן דומה ביאר ב"אבן האזל" (שכירות פרק יא), דמיגו אינו מועיל כנגד חזקה מה שתחת יד אדם הרי אלו שלו, מה שאין כן "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" מועיל אפילו כנגד חזקה מה שתחת יד אדם הרי אלו שלו). (ומיהו אכתי לשון הגמרא צריך ביאור: דקאמר "לישלם ליכא תרי סהדי, ליפטריה איכא חד סהדא", ופירש הרשב"ם "לישלם ליכא תרי סהדי: דחטף, ובמיגו דאי בעי למימר לא חטפי, מהימן נמי למימר דידי חטפי; ליפטריה: מלשלם משום האי מיגו, איכא חד סהדא, ואי אמר לא חטפי הוה בעי לאישתבועי להכחיש את העד", ולכאורה דברי הגמרא סותרים, דמתחלה אמרינן שאי אפשר לחייבו משום שיש לו מיגו, ושוב אנו אומרים שאי שאי אפשר לפוטרו משום שאין לו מיגו! ?).   3.  לכאורה תמוה מאד (וכפי שאכן הקשתה הגמרא), שהרי אם נקבל את דברי העד שאכן אכל זה שלש שנים הרי יזכה אף בקרקע ואיך נחייב אותו על אכילת פירות של שלש שנים! ? וראה מה שכתבו בזה התוספות בד"ה היינו, ולשון רבינו יונה בד"ה א"ל ר"א, הוא: "הם כך היו סבורין, דכיון דהדרא ארעא בעידי אבות, ואי אפשר למחזיק לזכות בה בעד אחד, הרי אנו מחייבין אותו על הפירות בעדותו, ואמרינן דאכלינהו לפירי תלת שנין בגזלנותא, ומכח חזקת הקרקע אנו דנין כך בעדות העד, אף על פי שאם היו שנים מעידים על אכילת פירות שלש שנים, היה זה זוכה בקרקע ופירותיו". ב. לשון הרשב"ם בסוגיא זו צריך ביאור, וה לשונו: הכא נמי איכא למימר כי האי גוונא: כי הוו תרי סהדי דאכלה שני חזקה מוקמינן לה בידא דלוקח, ליכא סהדי דאכלה שני חזקה מפקינן לה מיניה ומהדרינן למרה, איכא חד סהדא דאכלה שלש שנין, לישתבע דעד אחד לשבועה קם אתי, אפילו לא הוה קרקע לא משבעינן ליה על מאי דאסהיד סהדא, דלא כפר ליה אלא מודי ליה דאכל, וטוען "אין אכלי ודידי אכלי". ויש לעיין: מה הוא זה שכתב הרשב"ם "כי הוו תרי סהדי דאכלה שני חזקה מוקמינן לה בידא דלוקח", והרי אם כן כדאיכא חד סהדא נמי אי אפשר לחייבו, וגבי נסכא דרבי אבא לא כן אמרו, אלא דכי איכא תרי סהדי היינו מחייבין אותו והוא סברא לומר שלכן כשיש עד אחד נחייב אותו שבועה, אבל אם כשיש שני עדים הרי הוא זוכה, אין זו סיבה שנחייבנו שבועה כשבא עד אחד! ? ועוד צריך ביאור מה שכתב הרשב"ם "אפילו לא הוה קרקע לא משבעינן ליה על מאי דאסהיד סהדא":, ומבואר שלפי האמת הנידון כאן הוא "קרקע" ואם כן הרי צריך ביאור מה שייך לדון כאן "מתוך שאינו יכול לישבע משלם", והרי אין נשבעין על הקרקעות! ?
התם - גבי נסכא דרבי אבא - סהדא לאורועי קאתי (העד בא להרע את כוחו של החוטף), שהרי לפי עדותו חייב הוא להחזיר את הנסכא, וכי אתי אחרינא בהדיה, מפקינן לה מיניה, (ואילו היה בא עד נוסף המעיד כמותו, הלוא היינו מוציאים את הנסכא מידי החוטף).
ואילו הכא - גבי עד אחד על חזקת שלש שנים - הלוא העד לסיועי למחזיק קא אתי, שהרי לפי עדותו החזיק בה זה שלש שנים ונאמן הוא בטענתו; וכי אתא אחרינא מוקמינן לה בידיה, (אילו היה בא עד נוסף המעיד כעד זה, הלוא היינו מעמידים את הקרקע בידו של המחזיק).
כלומר, הניחא באופן שדיבר בו רבי אבא, הרי מכח דברי העד יש לנו לחייבו, אבל כאן, הרי אם נקבל את דברי העד אין הוא מחוייב כלל, שהרי הוא אכל שלש שני חזקה והקרקע היא שלו, ואין לדון כאן חיוב שבועה כלל.
אלא אי דמיא הא דרבי אבא, אם רוצה אתה לידע לאיזה אופן דומה המקרה של נסכא דרבי אבא, ויהיה דינו כמותו? לאופן הבא הוא דומה:
לחד סהדא ולתרתי שני ולפירי!
כלומר, כגון שבא עד אחד והעיד על פלוני שאכל פירות שדהו של אחר שתי שנים,  4  והאוכל טוען: אכן אכלתי, ברם את שלי אכלתי, כי קניתיה ממך - באופן זה אכן יהא האוכל חייב לשלם את פירות שתי השנים, שהרי לפי עדותו של העד הרי הוא חייב בתשלום פירות שתי השנים שאכל, ומתוך שאינו יכול לישבע משלם.  5 

 4.  לשון הרשב"ם הוא "ואייתי ראובן חד סהדא דאכל פירי תרתין שנין, וכגון שמעיד שלא אכל כי אם שתי שנים דלאו לסיועי קאתי"; וחידוש יש בדבריו, שאם בא העד והעיד שאכל שתי שנים ואינו יודע אם אכלה שלישית או לא, כי אז לא נאמר שהעד מחייב שבועה, ומתוך שאינו יכול לישבע משלם; (וראה מה שהביא הרשב"א לעיל לג ב בשם הרשב"ם על דברי רב נחמן שאמר "הדרא ארעא והדרא פירי", ומה שכתב עליו הרשב"א). וכל שכן שמוכח מדבריו, שאם העיד העד על שלש שנים של אכילת פירות, אין אנו אומרים: נקבל את עדות העד על שלש שנים אכילה פחות יום, ונחייבנו פירות של שלש שנים פחות יום.   5.  כתב הרשב"ם: וקיימא לן בהא כרבי אבא, מדיליף אביי מינה; ואף על גב דפליגי עליה (דרבי אבא) רב ושמואל בפרק כל הנשבעין, דאמרי: (אם היו התובע והנתבע חשודים על השבועה) חזרה שבועה לסיני, והמוציא מחבירו עליו הראיה, (פירוש: ואילו לרבי אבא הסובר "מתוך שאינו יכול לישבע משלם", כי אז בשניהם חשודים על השבועה, הדין הוא "חזרה שבועה למחוייב לה, ומתוך שאינו יכול לישבע משלם", כמבואר בגמרא בשבועות מז א). ותנן נמי התם: וכן היתומין (של המלוה הבאים ליפרע) מן היתומים (של הלוה) לא יפרעו אלא בשבועה (כשם שאביהם היה צריך לישבע - כשבא ליפרע מן היתומים - שלא פרעו אביהם של יתומים; ומיהו אין הם נשבעים כמו אביהם, שאילו אביהם היה נשבע שלא נפרע, והיתומים שלו הרי אינם יודעים אם נפרע אביהם, ונשבעים הם "שבועה שלא פקדנו אבא ששטר זה פרוע"), ורב ושמואל דאמרי תרוייהו: לא שנו - שיתומי המלוה יכולים ליפרע מן היתומים של הלוה על ידי "שבועה שלא פקדנו אבא" - אלא שמת מלוה בחיי הלוה, (ועדיין לא נתחייב אביהם שבועה כלל), אבל מת לוה בחיי מלוה (לא ייפרעו יתומיו אפילו בשבועה, ומשום ש) כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו ממון שהוא מחוייב עליו שבועה, (כלומר, היות וכבר נתחייב האב שבועה ליתומי הלוה, אין בניו יכולים ליפרע חוב זה, שהרי אין הם יכולים לישבע כמו אביהם, אלא "שבועה שלא פקדנו אבא"), אלמא (מוכח מדברי רב ושמואל) הואיל ומחוייב שבועה שלא התקבלתי חוב זה, ויתומין אין יכולין לישבע כן אלא "שלא פקדנו אבא" ואין זו שבועה המוטלת על אביהן, וגם יתומים של לוה אין יכולין לישבע שפרעו אביהם, קא אמרי רב ושמואל שלא יפרע, אלמא המחוייב שבועה ואינו יכול לישבע לא זה ולא זה, סבירא לרב ושמואל "חזרה שבועה לסיני" ואין כאן לא שבועה ולא פרעון, ואילו רבי אבא פליג עלייהו, ואמר: יורשין נשבעין שבועת יורשים ונוטלין, דלא סבירא ליה לדרב ושמואל, (דברי הרשב"ם בכל זה הם על פי דברי הגמרא בשבועות מז א, ועל פי פירושו של רש"י שם, ראה שם, ואין כאן המקום להאריך בביאור שיטת רש"י בהוכחת הגמרא מרב ושמואל שאין הם סוברים "מתוך שאינו יכול לישבע משלם"), ואמרינן התם האי דיינא דעבד כרבי אבא עבד דעבד כרב ושמואל עבד (ואם כן למה מגבואר כאן שהלכה כרבי אבא! ?), אפילו הכי הלכתא כרבי אבא ולא כרב ושמואל (משום) דאמרינן התם "הבו דלא להוסיף עלה" (והיינו, ד) עשו תקנה שלא להוסיף על דברי רב ושמואל ללמוד מדין זה דיתומין מן היתומים לשאר דינין, ולומר "חזרה שבועה לסיני", דבדין זה לבדו דיתומין מן היתומין הוא דקיימא לן כרב ושמואל בדיעבד משום תקנת יתומין בני לוה, דחסינן עלייהו שלא למפרע מהן בלא שבועה מעלייתא, אבל בשאר דינין קיימא לן כרבי אבא דהמחוייב שבועה ואינו יכול לישבע - משלם, וגם רבינו חננאל פסק דהלכתא כרבי אבא".

דרשני המקוצר[עריכה]