פרשני:בבלי:בבא בתרא לט א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא לט א

חברותא[עריכה]

ולמחר תבענא ליה לדינא (פלוני גזלן הוא, שהרי אוכל הוא את פירות קרקעי בגזלנות, ולמחר אתבענו לדין) ", הוא דהויא מחאה  1 !!!

 1.  נתבאר על פי פירושו הראשון של הרשב"ם; ולפי פירוש זה כתב הרשב"ם, שאם לא הוסיף לאמר: "ולמחר תבענא ליה בדינא" אין זו מחאה, אלא הרי זה כמוסר עדות בלבד. עוד הביא הרשב"ם פירוש משמועת רבי יעקב בר יקר, (וכתב על פירוש זה שהוא עיקר): "פלניא גזלנא הוא", ואפילו הזכיר שהוא גזלן על קרקע זה שהחזיק אינה מחאה, שהרי לא מיחה מחמת עצמו, והרי זה כמי שאמר "פלוני מחזיק בקרקעות של אחרים", ולפוגמו מתכוין, ולא ערער, שהרי אינו מזהיר שהוא שלו; אבל אם פירש "דקאכיל לארעאי בגזלנותא" הרי מיחה מחמת עצמו, והודיע דהקרקע שלו מחזיק בעולה, והויא מחאה, ואף על גב דלא סיים "למחר תבענא ליה בדינא", ופירוש הוא למאי דקאמר "דקאכיל לארעאי בגזלנותא"; וראה ברא"ש (סימן כח) שכתב "נראה הא דקאמר ולמחר נקיטנא ליב בדינא סיומא דמילתא היא, דאורחא דאינשי למימר הכי כשמוחה ומודיע הדבר לרבים לומר להם דברים הנשמעים (וכוונתו לומר) "ואל תתמהו אם הוא כדברי, למה איני תובעו לדין להוציא הקרקע מידו, לכן הוא אומר אין העת נותן עתה שאוכל להוציא מידו, אלא היום או למחר אתבענו לדין, ואוציא מידו, לכן אני מודיע לכם הדבר עתה, שלא יוכל לטעון חזקה", והוא הדין נמי אם לא אמר "למחר תבענאא ליה בדינא" הויא מחאה". והתוספות כתבו, שאינו צריך להוסיף "ולמחר תבענא ליה בדינא", ודקדקו כן מדלא אמרה הגמרא "פלניא גזלנא הוא דנקיט לה לארעאי בגזלנותא" לא הויא מחאה, כשם שאמרה הגמרא בהדיא "פלניא גזלנא הוא לא הויא מחאה", וכן הביא הרא"ש ראיה זו.
עוד דנה הגמרא בכמה אופני מחאה שלא בפניו, אם מועילים הם לבטל את חזקתו של המחזיק:
אם אמר המערער דברים אלו, והוסיף: "לא תימרו ליה (אל תספרו זאת למחזיק) ", מאי, האם מחאה כעין זו מחאה היא?
אמר רב זביד: אינה מחאה, דהא קאמר "לא תימרו ליה", ומן הסתם לא יאמרו לו.
רב פפא אמר: מכל מקום מחאה היא, שהרי רק לדידיה אמר דלא תימרו ליה, אבל לאחריני אימרו להו, והרי חברך - חברא אית ליה, וחברא דחברך נמי חברא אית ליה, (לא הזהירם אלא שלא יאמרו למחזיק עצמו, אבל לאחרים תאמרו, ומתוך כך תישמע המחאה למחזיק, שהרי הם יספרו לחבירם, וחבירם יספר לחבירו).
ואם לא אמר להם שלא יאמרו למחזיק, ברם הם עצמם חזרו אצל המערער ואמרו ליה "לא אמרינן ליה למחזיק שמחית בו", והוא לא טרח לחזור ולמחות בפני אחרים, נחלקו רב זביד ורב פפא אם נתבטלה חזקתו של המחזיק מכח המחאה הראשונה: אמר רב זביד: חזקתו של המחזיק חזקה היא, דהא קא אמרו ליה למחזיק: "לא אמרינן ליה", והיה לו למחות עוד בפני אחרים, ואם לא עשה כן, הפסיד!  2 

 2.  נתבאר על פי לשון הרשב"ם, שכתב "הא קאמרי ליה לא אמרינן ליה, וכיון שלא יאמרו לו היה לו לזה למחות עוד בפני אחרים שיאמרו לו , ואם לא מיחה אחרי כן הפסיד", ומבואר מדברי הרשב"ם, שאילו לא היה שייך שימחה אחר שהודיעוהו, כי אז המחאה היתה מבטלת את החזקה, ואף שיודעים אנו שלא הגיעה המחאה לאזני המחזיק. וראה עוד ברשב"ם לקמן עמוד זה ד"ה מחאה שלא בפניו, שכתב "מחאה שלא בפניו הויא מחאה: ולא בעינן שישלח שלוחו למחות בפניו, אלא מכיון שמיחה שלא בפניו הויא מחאה, שהרי יכול הדבר לבוא לאזניו, ואפילו לא ידע המחזיק מחאתו של מערער, לא חיישינן, מאחר שמיחה זה כהוגן". וראה עוד ברא"ש בתחילת הפרק סימן א, שכתב: ואם עדי המחאה מעידים שלא אמרו המחאה לשום אדם, אפילו הכי הויא מחאה, דכיון דאמרו חכמים "מחאה שלא בפניו הויא מחאה" וסמכו על זה, דמסתמא יאמרו לאחרים שמיחה פלוני על קרקע שפלוני מחזיק בה, דמילתא דתמיה הוא דאדם מחזיק בקרקע של חבירו, ורגילות לפרסם הדבר, אפילו אם אירע שלא אמרוהו לשום אדם, הויא מחאה כיון שמיחה כמאמר חכמים, ולא הזקיקוהו לילך אצל המחזיק למחות לפניו; וראה שם גם ב"נמוקי יוסף", וב"קהלות יעקב" (הנדמ"ח) סימן יח אות א וב.
רב פפא אמר: חזקתו נתבטלה מכח המחאה הראשונה, כי לא היה לזה למחות שוב בפני אחרים, משום שמשמעות דבריהם היא:
לדידיה (למחזיק עצמו) לא אמרינן ליה, אבל לאחריני אמרי להו, ואם כן הרי חברך חברא אית ליה, וחברא דחברך חברא אית ליה, ותגיע המחאה לאזני המחזיק, ואינו צריך למחות שוב.
אם אמר להו המערער לאלה שמיחה בפניהם: "לא תיפוק לכו שותא (אל תוציאו הגה), כלומר: אל תספרו את המחאה לאף אדם":
אמר רב זביד: אין זו מחאה, דהא קאמר: לא תיפוק לכו שותא, ומחאה כזו לעולם לא תגיע לידי המחזיק; ומודה לו רב פפא בזה.
ואם לא אמר להם שלא יספרו, ברם הם עצמם חזרו אצלו ואמרו ליה: לא מפקינן שותא, לא הוצאנו הגה ולא סיפרנו מחאתך לאף אדם; והוא לא טרח למחות עוד בפני אחרים:
אמר רב פפא: לא נתבטלה חזקת המחזיק, דהא קאמרי ליה לא מפקינן שותא, והיה לו למחות בפני אחרים.  3 

 3.  ואם אמר להו "לא תפיק לכו שותא", ואולם העדים מעידים שהם אמרו למחזיק שזה מיחה, ראה בש"ך (קמו ג) שהיות ואמרו לו שהמערער אמר "לא תפיק לכו שותא" לכן אין זה מחאה, ומשמע שאם לא סיפרו לו כן, וסובר המחזיק שזה מיחה מחאה גמורה כדין, כי אז חזקתו אינה חזקה; ואילו דעת ה"קצות החושן" וה"נתיבות המשפט" שם אינה כן.
רב הונא בריה דרב יהושע נחלק על רב פפא ואמר:
אפילו הכי לא היה צריך למחות עוד, ומשום דכל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש שלא לאומרו, אמר לה ולאו אדעתיה (מי שאינו חייב להמנע מלומר איזה דבר, פעמים שאומרו ואינו זוכר שאמרו), והיות שעל אף דבריהם אפשר שסיפרו את הדבר, שהרי לא הטיל עליהם שלא לספר, שוב לא היה צריך המערער למחות מחאה אחרת, ובטלה חזקת המחזיק.
אמר רבא אמר רב נחמן:  4  מחאה שמחה המערער שלא בפניו של מחזיק הויא מחאה לבטל את חזקת המחזיק, ואין צריך המערער לשלוח שליח, שיבוא בפני המחזיק ויודיע לו על מחאת המערער!  5  איתיביה רבא לרב נחמן, ממה ששנינו במשנתנו:

 4.  כתב הרשב"ם: "ואע"ג דאותביה רבא לרב נחמן (כמבואר בסמוך), שיטת גמרא היא בהרבה מקומות כן; והכי פירושה: כי שמעה רבא מרב נחמן להך מילתא דאמרינן בה "אמר רבא אמר רב נחמן", איתיביה הך תיובתא; ורב אשי שסידר הגמרא הוא דקאמר: "אמר רבא אמר רב נחמן", וגם מפרש הקושיא אחרי כן שהקשהו".   5.  ביאר הרשב"ם "מכיון שמיחה שלא בפניו הויא מחאה, שהרי יכול הדבר לבוא לאזניו, ואפילו לא ידע המחזיק מחאתו של מערער לא חיישינן מאחר שמיחה זה כהוגן", וכבר נתבאר בהערה לעיל שכן מוכח גם מדברי הרשב"ם לעיל שאפילו אם לא שמע המחזיק את מחאתו הוי מחאה, וצויין לדברי הרא"ש ה"נמוקי יוסף" וביאור ה"קהלות יעקב". ויש לדקדק בלשון הרשב"ם שכתב "יכול הדבר לבוא לאזניו", וראה עוד בלשון הרשב"ם בהמשך הסוגיא בד"ה ואי סלקא דעתך מחאה שלא בפניו הוי מחאה, שכתב "ואי סלקא דעתך דאין צריך לשלוח שליח ולמחות בפניו בעדים, אלא ימחה במקום שהוא שם, ואם יבוא הדבר לאזניו - יבוא, למה לי:. ", ובאמת נידון זה אם טעם מחאה שלא בפניו דהוי מחאה אם הוא משום ש"יכול" להגיע לאזני המחזיק, או משום ש"מסתמא" יבוא לאזניו, היא מחלוקת בעמוד ב, ראה שם במה דפליגי אם סהדותא בעינן או גלויי מילתא בעינן, ובמה שפירש הרשב"ם שם, ובמה שנתבאר בהערה שם בשם התוספות רי"ד.
אמר רבי יהודה: לא אמרו שלש שנים, אלא כדי שיהא באספמיא ויחזיק שנה, וילכו ויודיעוהו שנה, ויבא לשנה אחרת -
ואי סלקא דעתך: מחאה שלא בפניו הויא מחאה, למה לי למיתי (לשם מה צריך הוא לבוא ולמחות)!? ליתיב התם אדוכתיה ולימחי (ישב במקומו אשר באספמיא ושם ימחה)!?  6 

 6.  כתב הרשב"ם: איתיביה רבא לרב נחמן וכו': ואי קשיא, אדפריך מסיפא לסיייע מרישא, דהא אוקימנא מחאה שלא בפניו הויא מחאה (פירוש: הרי רב פירש לעיל את טעמם של חכמים שהם סוברים מחאה שלא בפניו הויא מחאה). איכא למימר דרבא מוקי לה לרישא במילי אוחרי, (כלומר, רבא מפרש את מחלוקתם כפי שמפרש הרשב"ם בהמשך הדברים; וראה מה שכתבו התוספות בישוב קושיא זו). אלא כדי: טעמא דרבי יהודה לאו משום דתלת שנין מיזדהר איניש בשטריה, אלא כדמפרש כדי שיהא וכו', וטעמא דחזקה לדידיה משום דלא שביק איניש דאכלי ארעיה בלא רשותו אפילו שעה אחת ושתיק, אלא לכך האריכו שלש שנים, שפעמים שהמערער רחוק מהלך שנה, ולא יבוא ערעור שלו לאזניו עד שלש שנים; ולאיפלוגי אתנא קמא אתא (רבי יהודה, שהרי לדעת חכמים כשהוא שעת חירום ואין נשמעת המחאה למחזיק על ידי שיירות, כי אז החזקה אינה חזקה, ולכן סוברים הם שאפילו ביהודה וגליל אינה חזקה; ואילו לרבי יהודה אינו כן, אלא) דלא חיישינן לשעת חירום () שהרי אפילו מאספמיא הוי חזקה), ו (לדעת רבי יהודה) חזקה בפניו מיד הויא חזקה הואיל ולא מיחה מיד, מדתלי טעמא באספמיא כדאמרינן לקמן בפירקין; (ונראה מלשון הרשב"ם, שמחלוקת חכמים ורבי יהודה בשעת חירום, ומחלוקתם בטעם חזקה מחלוקת אחת היא, והא בהא תליא, וצריך ביאור). ויבא לשנה אחרת: קא סלקא דעתין דרבא: דווקא קאמר רבי יהודה שיבא המערער עצמו וימחה בסוף שלש בפניו של מחזיק, אלמא מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה, (לכאורה היה צריך לפרש בכוונתו, שאין הראיה מעצם הדין שאמר רבי יהודה שהוא צריך לבוא ולמחות לפניו, שהרי מאספמיא לכאן הוא שעת חירום ובודאי שאין המחאה נשמעת מאספמיא לכאן, אלא הראיה היא משום שמשמעות דברי רבי יהודה היא שצריך לבוא ולמחות בפניו ממש ולא די שיבוא לאותה מדינה, ומזה הוא דמשמע לרבי יהודה שמחאה שלא בפניו הוי מחאה, אלא שהוא דחוק בלשונו, וגם קשה מהמשך דבריו, וכפי שיבואר), והלכך (לדעת רבא) חזקה שלא בפניו לא תיהוי חזקה, ואף על גב דלרבי יהודה (אם כי מחאה שלא בפניו לא הוי מחאה, מכל מקום) הויא חזקה בהכי, לא סבירא ליה (לרבא - בפרט זה) כרבי יהודה, דרבי יהודה מצריכו לילך ולערער (היות ואינו יכול למחות שלא בפניו), ולרבא לא נצריכנו, אלא (אדרבה) מתוך שאינו יכול למחות באספמיא, גם המחזיק לא יכול להחזיק (כי אין לחייב את המערער לבוא ולמחות). (וכתב המהרש"א בביאור דברי הרשב"ם "נראה פירוש לדבריו, דודאי רבא כרבנן סבירא ליה דהלכה כוותייהו לגבי רבי יהודה, ולא קפריך לרב נחמן, אלא דבהך מילתא דבעי רבי יהודה המחאה בפניו לא פליגי רבנן עליה כמו שכתב רשב"ם לעיל, דלא תסייע ליה מרישא וכו', והשתא לרבנן דאף אם נאמר דהחזקה נשמעת באספמיא, מכל מקום חיישינן לשעת חירום ויהודה וגליל כשעת חירום דמי, וכל שכן מאספמיא להכא דכשעת חירום דמי, ולא נצריכנו לבא לפניו ולמחות, והמחאה שלא בפניו נמי לא הוי מחאה וכו"' - וביאור הדברים בפשוטו הוא, דרבי יהודה חידש לנו שני דברים: א. דמחאה שלא בפניו לא הוי מחאה; ב. דאם הוא שלא בפניו ואינו יכול למחות שם, אין זו סיבה לבטל את החזקה, אלא אדרבה אומרים לו "למה לא באת למחות בפני המחזיק"; והנה בדין השני נחלקו עליו חכמים, שהרי לדעת חכמים אם הוא שעת חירום, מתבטלת החזקה ואין אומרים לו "למה לא באת למחות בפניו" ובזה אכן סובר רבא כחכמים שהלכה כמותם, אבל בפרט ראשון שלרבי יהודה מחאה שלא בפניו אינה מחאה, בזה אין לנו הכרח מדברי חכמים שהם חלוקים עליו, ובזה סובר רבא כמו רבי יהודה). ואי סלקא דעתך: דאין צריך לשלוח שליח ולמחות בפניו בעדים, אלא ימחה במקום שהוא שם, ואם יבוא הדבר לאזניו - יבוא, למה ליה למיתי עד מקום המחזיק או לשלח שלוחו למחות בפניו, ליתיב אדוכתיה באספמיא ולימחי בפני עדים, שהרי יכולין לבוא ולומר לו בסוף שלש, אם ירצו". (דברי רשב"ם אלו צריכים עיון, כי איך יכול למחות באספמיא, והרי אין השיירות מצויות מאספמיא לכאן מכל שכן דיהודה וגליל, ומשום כך הוא דאינו יכול למחות שלא בפניו, אבל סתם מחאה שלא בפניו יש לומר דבאמת יכול למחות! ? ואין לומר שהראיה היא משום שמלשון רבי יהודה משמע שצריך למחות בפניו ממש, ולא די שיבוא לאותה מדינה, זה אינו, שהרי הרשב"ם כתב בפירוש שהראיה ממה שאינו מוחה באספמיא; וצריך עיון בכל זה).
ומשנינן: התם במשנתנו שאמר רבי יהודה "ויבוא לשנה אחרת", עצה טובה למערער קא משמע לן רבי יהודה, דניתי המערער אצל המחזיק ונשקול ארעא ופירי (כדי שיטול את הקרקע ואת דמי כל הפירות שאכל המחזיק שלא כדין).  7 

 7.  ביאר הרשב"ם "עצה טובה קא משמע לן, דנייתי הוא עצמו ונשקול קרקע ופירותיו, שאם לא ימחה במקומו ולא ילך, ויוציא עכשיו מידו הפירות שאכל המחזיק, יוציא ממנו (רק) בטורח, (משום) דקשה גזל הנאכל; ומיהו לאו דוקא מצריך ליה רבי יהודה לבא, אלא הכי קאמר: לא אמרו דצריך שלש שנים, אלא כדי שאם יהיה המערער באספמיא, ומשהחזיק זה (שנה אחת), יצא הקול ויודיעוהו בשנה שניה, וימחה בתחילת שלש, ויוכל הדבר לבוא לאזניו של מחזיק בסוף שנה שלישית; ואז יש הנאה למערער, שאם ירצה הוא עצמו לבוא לסוף שלש ויקח קרקע ופירות מעכשיו בלא דין ודברים".
ומקשינן: משמע מדקא מותיב ליה (היות והקשה) רבא לרב נחמן על שיטתו ש"מחאה שלא בפניו הויא מחאה", מכלל דרבא לא סבירא ליה כרב נחמן דמחאה שלא בפניו הויא מחאה, אלא סובר: לא הויא מחאה, ואם כן תיקשי: והאמר רבא לעיל לח ב: מחאה שלא בפניו הויא מחאה!?
ומשנינן: בתר דשמעה מרב נחמן סברה, אחר ששמע רבא מרב נחמן את שיטתו ואת ישובו על הוכחת רבא שמחאה שלא בפניו לא הויא מחאה, קיבל רבא את שיטתו של רב נחמן, שמחאה שלא בפניו הויא מחאה; וזה הוא שאמר לעיל: מחאה שלא בפניו הויא מחאה.
אשכחינהו (מצאם) רבי יוסי ברבי חנינא לתלמידיו דרבי יוחנן, ואמר להו:
מי אמר לכו רבי יוחנן מחאה  8  בכמה (האם שמעתם מרבי יוחנן בפני כמה צריך המערער למחות)?

 8.  בהמשך הסוגיא בהערות יתבאר, אם הנידון הוא על מחאה שלא בפניו, או על מחאה בפניו.
ונחלקו תלמידיו מה אמר רבי יוחנן:
רבי חייא בר אבא אמר בשם רבי יוחנן: מחאה בפני שנים.
רבי אבהו אמר רבי יוחנן: מחאה בפני שלשה.
לימא, האם נאמר, דרבי חייא בר אבא ורבי אבהו בדרבה בר רב הונא קא מיפלגי?  9 

 9.  לפי פירוש זה של הגמרא במחלוקתם, בהכרח שמחלוקתם היא במחאה שלא בפניו.
דאמר רבה בר רב הונא: כל מילתא של גנאי דמתאמרא מפי ראובן על שמעון באפי תלתא (הנאמרת בפני שלשה),

דרשני המקוצר[עריכה]