פרשני:בבלי:בבא בתרא מד א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא מד א

חברותא[עריכה]

ומקשינן לרב ששת שפירש את הברייתא בנגזל שלא יעיד ללוקח מן הגזלן, והרי אם כן לוקמה  1  הברייתא בגזלן עצמו!? כלומר, למה ציירה הברייתא דין זה בגזלן שמכרה לאחר, והרי אותו דין עצמו יכולה היתה הברייתא להשמיענו בגזלן עצמו שלא מכרה לאחר, שלא יעיד לו הנגזל נגד יהודה, כי הנגזל רוצה ומעדיף להוציא את השדה מיד הגזלן ולא מיד המערער.

 1.  מדברי הרשב"ם נראה שהיה גורס "ליתני גזלן", ראה לשונו כאן, וראה היטב בדבריו בסוף ד"ה ומקשינן לרב ששת דאוקמה לרישא, שתמה על לשוןהגמרא שם "ולוקמה", כי הקושיא שם היא על הברייתא עצמה, ומדלא העיר גם גאן משמע שהיה גורס "ליתני גזלן".
ומשנינן: משום דקא בעי למיתנא סיפא: מכר לו פרה מכר לו טלית הרי זה מעיד לו עליה, דדין זה הוא דוקא אם מכר הגזלן את הפרה או הטלית, ומשום שבפרה וטלית אין נגיעה לנגזל, כי כבר אינו יכול להוציאה מלוי, משום דהוה ליה יאוש ביד הגזלן ושינוי רשות ביד לוי, וכבר קנאה לוי, ושוב אין שמעון נוגע בעדות -
והרי אף בפרה וטלית אינו מעיד אלא בגזלן שמכר, אבל לא מכר הגזלן, דהדרא ליה (שחוזרת היא לשמעון), לא יעיד שמעון אף בפרה וטלית, ולכך תנא רישא נמי: מכר הגזלן.  2 

 2.  א. כתב הרשב"ם: ולאשמועינן אתא הברייתא, שאין יאוש ושינוי רשות מועיל אלא בפרה וטלית, אבל בבית ושדה אין מועיל יאוש ושינוי רשות, כי "אין קרקע נגזלת". ב. כתב הרשב"ם "לא משכחת לה דמעיד לו עליה אלא בגזל ומכר, כגון שמכר לו ראובן הגזלן ללוי הלוקח שלא באחריות ואתא יהודה :. ", וראה בתוספות שביארו את טעם הרשב"ם שכתב "שלא באחריות". והנה בתוספות בבבא קמא סו ב ד"ה מי איכא, גבי גזל והקדיש, כתבו "יש כאן יאוש ושינוי רשות באותן קרבנות דאין הגזלן חייב באחריותן", וכעין זה בתוספות שם סז א ד"ה מעיקרא "בקדשים שאין חייב באחריות לא הוה צריך ליתן טעם זה ד (יאוש ושינוי השם), דיש כאן יאוש ושינוי רשות". וב"חידושי רבי שמעון" סימן כה הקשה על התוספות כאן למה לא פירשו את דברי הרשב"ם כאן, כדבריהם שם, ראה שם מה שכתב בזה. וראה ב"נמוקי יוסף" (כג ב מדפי הרי"ף) בשם הר"י בן הרא"ש, שכתב בביאור דברי הרשב"ם: להכי פירש הכי, דאילו באחריות לא הוי שינוי רשות וכאילו הוא ברשות גזלן הוי והדרא ליה, ולא היה יכול להעיד שהיה נוגע בעדות.
ואכתי מקשינן על פירושו של רב ששת: והרי סיפא נמי לא יעיד שמעון ללוי נגד יהודה, ומשום דנהי דמייאש שמעון מגופיה של החפץ שלא ישוב אליו, כלומר,  3  הרי אף כי יודע שמעון שלא ישוב אליו גוף הגזילה ומשום שקנאה הקונה ביאוש ושינוי רשות -

 3.  כן משמע ביאור הגמרא מדברי הרשב"ם.
מדמיה מי מייאש (וכי מתייאש הוא גם מלגבות מהגזלן את דמי גזילתו), כלומר, וכי מוחל הוא לגזלן את דמי גזילתו!? ומאחר שאינו מוחל, נמצא שנוגע הוא בעדות להעיד שאין הפרה או הטלית של יהודה, כדי שיוכל לגבות מראובן הגזלן את דמי גזילתו, כי אם של יהודה היא, אין הגזלן חייב לו מאומה!?  4  ומשנינן: לא צריכא, כלומר, הכא במאי עסקינן דמית גזלן, והפסיד שמעון את מעותיו, כי יורשיו אין חייבים לשלם, וכדתנן:

 4.  א. רבינו יונה הוסיף כאן דברים: הילכך הוה ליה נוגע בעדות, דאי מפיק לה יהודה מלוי בעדים שמעידין שגזלה ראובן ממנו, לא משתלם שמעון דמיה מראובן, אף על פי שיביא שמעון עדים שגזלה ראובן ממנו, לפי שיכפור ראובן ויאמר "מיהודה גזלתיה, כמו שמעידין העדים שהביא, וכבר חזרה לו הפרה"; אבל אם תשאר ביד לוי בעדות שמעיד שמעון ואחר עמו "ידענו בה בהאי פרה דלאו דיהודה הוא" ישתלם דמיה מראובן, ואף על פי שיוכל לדחותו ולומר "תרי ותרי נינהו, ואנא אעדי דיהודה קא סמיכנא" (כלומר, ושמעון לא יוכל לומר לו "הרי פסלתי את העדים של יהודה"), מכל מקום יתפשר לוי עם שמעון, לפי שיכולים שמעון ויהודה לכתוב הרשאה זה לזה; וראה עוד שם, וראה עוד בדבריולעיל עמוד ב ד"ה והוי יודע. ב. יש לעיין לדעת הסוברים (ראה בענין זה ב"קצות החושן", "נתיבות המשפט" ו"תרומת הכרי" בסימן קסג) שיאוש מועיל בחוב, דאם כן: הרי מסתבר שבשעה שהתייאש מלגבות את החפץ עצמו התייאש גם מלגבות את דמיה, כי מה בין זה לזה! ? וראה ב"קובץ שיעורים". ג. הנה נחלקו הראשונים (ראה שו"ע סימן שנג) אם הלוקח צריך לשלם דמים לנגזל; ולפי שיטת הרמב"ם שהלוקח משלם דמים, לכאורה מתבארת הגמרא, נהי שמתייאש הוא הוא מלהוציא מהלוקח את גוף החפץ, מכל מקום אינו מתייאש מלהוציא ממנו את דמי הגזילה, וראה שם בשו"ע ובסמ"ע לענין גנב שאינו מפורסם.
הגוזל ומאכיל את בניו,  5  או שגזל והניח את הגזילה עצמה לפניהם,  6  הרי אלו היורשים פטורים מלשלם, שהם לא גזלוה.

 5.  פירוש: אפילו אם אכלוה שנהנו ממנה אין הם חייבים לשלם.   6.  א. פירש הרשב"ם על פי הסוגיא בבבא קמא: פטורין, דקניוה ביאוש ושינוי רשות, ולכן אין הם צריכים להחזיר אפילו את הגזילה עצמה, אי נמי כשאכלום היורשים לאחר מיתת אביהם; ושני פירושים אלו תולה אותם הגמרא שם בנידון אם רשות יורש כרשות לוקח. ב. כתב רבינו יונה "וכגון שלא הניח אביהם אחריות נכסים, דאילו הניח, חייבין, דודאי האב לא שילם דמי גזילה, שהרי בחייו עדיין היתה הגזילה חוזרת בעיניה, שלא היה שם אלא יאוש".
ותמהינן: ולוקמה  7  ביורש!? כלומר, אם בלאו הכי צריכים אנו לפרש שמת הגזלן, אם כן למה הוצרכה הברייתא עצמה להעמיד את דינה באופן שמכרה הגזלן לאחר, ולפסול את עדותו של שמעון לטובת הקונה, והרי יכולה היתה הברייתא ללמד את דינה באופן שלא מכרה כלל, אלא שמת הגזלן, ובא יהודה להוציא את הגזילה מיד היורש, ובזה יש חילוק בין שדה שאינו מעיד עליה כי נוגע הוא בעדות כדי שיוכל להוציאה מן היורש, ואילו בפרה וטלית הרי הוא מעיד משום שבלאו הכי אינו יכול להוציאה מן היורש שקנאה ביאוש ושינוי רשות!?

 7.  לשון "ולוקמה" דמשמע כאילו מקשה הגמרא: הרי אפשר לפרש את הברייתא באופן אחר, אינו מדוייק, שהרי לא זו היא קושיית הגמרא, אלא על הברייתא עצמה היא הקושיא, והיה לגמרא לומר "וליתני יורש", אלא "אגב שיטפא דמקשה ליה לרב ששת דמפרש ומוקי לה בגזלן, קאמר ולוקמה ביורש, ומיהו ביורש לא מצי לאוקמה דהא קתני מכר", רשב"ם.
מוסיפה הגמרא לבאר את קושייתה:
הניחא למאן דאמר: רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי ואם הוריש הגזלן את הגזילה ליורשיו, אין הם קונים אותה, שפיר ניחא שהוצרכה הברייתא לומר שמכרה הגזלן לאחר.
אלא למאן דאמר: רשות יורש כרשות לוקח דמי, אם כן מאי איכא למימר!? למה נקטה הברייתא שמכרה הגזלן, והרי כיון שהניחה ליורשיו כבר קנו הם את הפרה או הטלית, ואין הם צריכים להשיבה לשמעון, ושוב אין שמעון נוגע בעדות!?
ועוד קשיא ליה לאביי על עיקר פירושו של רב ששת בברייתא: וכי הלשון "מפני שאחריותו עליו" ו"אין אחריותו עליו" הן הלשונות המתאימות, כדי לחלק בין שדה שהיא חוזרת לשמעון, לבין פרה או טלית שאינם חוזרים לו!? והרי "מפני שהיא חוזרת לו", ו"אינה חוזרת לו" מיבעי ליה לתנא לומר! אלא חוזרת הברייתא למה שסברה הגמרא בתחילה שפירוש הברייתא הוא שאין המוכר מעיד ללוקח, ברם אין הטעם מפני שאם יטרפנה המערער מן הלוקח יחזור הלוקח על המוכר, כי על זה קשה: מה בין בית ושדה לפרה וטלית, וכפי שהקשתה הגמרא לעיל, אלא הברייתא עוסקת באופן שהמוכר לא נתחייב באחריות אם יטרפנה המערער מיד הלוקח,  8  ומכל מקום אינו מעיד עליה כדרבין בר שמואל! דאמר רבין בר שמואל משמיה דשמואל:

 8.  תוספות, וראה בהערה 9.
המוכר שדה לחבירו שלא באחריות (אם יטרפנה מערער, לא יפצה אותו המוכר),  9  אין מעיד לו - המוכר ללוקח - עליה כנגד מערער הטוען "שלי היא", מפני שהמוכר נוגע הוא בעדות, שהרי מעמידה המוכר בפני בעל חובו שיגבה את הקרקע לפרעון חובו של המוכר, ואם יזכה בה יהודה, לא יגבה בעל חובו מקרקע זו.

 9.  א. בתוספות פירשו: "אפילו שלא באחריות" ; ברם מדברי הרשב"ם מבואר, דדוקא נקט שלא באחריות, והיינו שלא קיבל עליו המוכר אחריות אם יטרפנה בעל חובו מידי המערער, ומשום שאילו קיבל עליו אחריות על זה, שוב אין לו נגיעה להעמידה בפני בעל חובו, כי עד שאנו אומרים: אין הוא רוצה להיות "לוה רשע ולא ישלם" ביחס לבעל חובו (וכמבואר לקמן שזה הוא טעם נגיעתו), נאמר: אין הוא רוצה להיות ביחס ללוקח "לוה רשע ולא ישלם", שהרי נתחייב לו אחריות ולא ישלם לו, כי הלוא אין לו מה לשלם, שאם היה לו, לא היו גובים מן הלקוחות; וראה עוד בענין זה לקמן מה א. ב. הגמרא לקמן מה א מאריכה בביאור דינו של שמואל, וראה שם בהערות.
וכך הוא פירוש הברייתא:
מכר לו בית או שדה, אין מעיד לו (המוכר ללוקח), מפני שאחריותו (של בעל חובו דמוכר) עליו.

דרשני המקוצר[עריכה]