פרשני:בבלי:בבא בתרא מו א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא מו א

חברותא[עריכה]

אלא לאו בהכרח דליכא עדים על המסירה - ומכל מקום קתני בברייתא, דכל זמן שהטלית בידו אומן מהימן, והיינו בהכרח משום מיגו דאי בעי אמר ליה "לקוחה היא בידי", כלומר, מיגו שהיה יכול לומר "לא היו דברים מעולם, כי לא מסרתי לי לתקן אלא קניתיה ממך", מהימן נמי אאגריה (נאמן הוא על שכרו); הרי למדנו שנאמן הוא לטעון ש"לקוחה היא בידי" באופן שאין עדים על המסירה; וכדעת רבה ודלא כאביי!?  1 

 1.  דברי הגמרא ואריכותה צריכה ביאור: לשם מה צריכה הגמרא להקדים שבלאו הכי אי אפשר להעמיד את הברייתא בדאיכא עדים, וכי אם היינו מעמידים את הברייתא בדאיכא עדים לא היה קושיא על אביי, והרי אילו היינו מפרשים את הברייתא בדאיכא עדים, כי אז היה קשה בין לאביי ובין לרבה, כיון שאף לרבה אין שייך כאן מיגו, ואת הברייתא אי אפשר לפרש אלא בדליכא עדים וכשיטת רבה, ולאביי קשה בין כך ובין כך! ? קושיא זו ביסודה היא קושיית התוספות כאן, וראה מה שביארו בזה.
ומשנינן: לא כאשר פירשת את הברייתא, אלא לעולם דליכא עדים על המסירה, ומכל מקום לא מחמת שיכול לומר "לא היו דברים מעולם" נאמן האומן, אלא הכא במאי עסקינן: והוא דלא ראה, שאין עדים שהטלית בידו, ומשום מיגו שהיה אומר "החזרתי" לכן נאמן הוא על שכרו.
מתיב רב נחמן בר יצחק לרבה ממשנתנו, דתנן: אומן ("האומנין") אין לו חזקה, ומשמע: אומן הוא דאין לו חזקה, הא אחר שאינו אומן יש לו חזקה.
והרי היכי דמי, באיזה אופן עוסקת משנתנו המחלקת בין אומן לאחר?
אי דאיכא עדים על המסירה, וכאשר פירש רבה את המשנה "לא שנו אלא שמסר לו בעדים", ומשום, שאם מסר לו שלא בעדים, הרי אף האומן נאמן במיגו ד"לא היו דברים מעולם", אם כן אחר - שיש עדים שמסרו לו בעל הבית לשם פקדון דומיא דאומן - אמאי יש לו חזקה, והרי היות ויודעים אנו איך בא לידו, אין שייך לומר: חזקה מה שתחת יד אדם הרי אלו שלו.  2 

 2.  א. הרשב"ם הוסיף כאן ביאור: אי דאיכא עדים שמסר בעל הבית לאומן בפניהם, וגם "ראה" הטלית בידו עכשיו, אם כן גם אחר אין לו חזקה, שהרי כיון שיש עדים שבתורת פקדון בא לידו וגם רואים אותו עכשיו בידו (שאינו יכול לטעון "החזרתי"), הרי ודאי שאף אחר אינו נאמן לטעון "לקוח הוא בידי", כי במה זה שונה מאריס ואפוטרופוס שאין יכולין לומר לקוחין הן בידי; ואין לומר שמשנתנו עוסקת כשלא "ראה", ולכן נאמן אחר לטעון לקוח הוא בידי במיגו דהחזרתי, שהרי אם כן אף אומן היה נאמן לטעון כן, לפי מה שחזר בו רבה ואמר שהמפקיד אצל חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים. ב. (יש לעיין: הרי שנינו במשנתנו שהאריסים אין להם חזקה, והיינו שידוע בודאי שירדו לשדה בתורת אריסות, וכמבואר בלשון הרשב"ם מו ב בד"ה אריס "שיודעין בו שבתורת אריסות ירד לשדה זו", ותיקשי נמי כקושיית הגמרא כאן).
אלא לאו בהכרח שמשנתנו עוסקת בכגון דליכא עדים על המסירה, ומכל מקום קתני במשנתנו: אומן אין לו חזקה; ותיובתא דרבה הסובר שאם אין עדים הרי הוא נאמן במיגו ד"לא היו דברים מעולם"; ומוכרח כשיטת אביי, שכוונת משנתנו היא ללמד, שכל העוסק באומנות, אף שאין ידוע שבא לידו בתורת אומנות אינו נאמן כי שמא בא לידו בתורת אומנות.
ומסקינן: אכן תיובתא דרבה ממשנתנו.
תנו רבנן: נתחלפו לו לבעל הבית כלים בכלים בבית האומן, כגון שנתן את טליתו לכובס, ונתן לו הכובס טלית אחרת במקום זו שלו:
הרי זה - בעל הבית - ישתמש בהן באותה טלית שנתן לו האומן, עד שיבוא הלה - בעל הטלית - ויטול את שלו, ויתבאר הטעם בהמשך הענין.
אבל אם נתחלפו לו כלים בבית האבל, או בבית המשתה, שנטל הוא את כלי חבירו במקום את כליו שלו:
הרי זה לא ישתמש בהן, עד שיבא הלה ויטול את שלו.
ומקשינן: מאי שנא רישא כשנתחלפו לו כלים בבית האומן, שהוא מותר להשתמש בהן, ומאי שנא סיפא כשנתחלפו לו כלים בבית האבל או בבית המשתה, שהוא אסור להשתמש בהן!?
אמר פירש רבי חייא: וכי אין אדם עשוי לומר לאומן "מכור לי (עבורי) את טליתי לאחר"!?
כלומר, ודאי מעיקר הדין אינו יכול להשתמש בדבר שאינו שלו, שזה הוא "שואל שלא מדעת"; אלא הטעם שכשנתחלפה טליתו בבית האומן מותר הוא להשתמש בה, הוא משום שיש לומר: בעל הטלית אותה קיבל מן האומן, אמר לאומן שימכור עבורו את טליתו, ובטעות מכר האומן את טליתו של זה, וכשנוכח האומן בטעותו, לקח הוא את הטלית שאמרו לו למוכרו - ונתנו לזה מדעתו, עד שיחזיר לו את הטלית שלו; ולכן מותר הוא להשתמש בטלית שנתן לו האומן -
אבל בבית האבל או בבית המשתה, מי התיר לו להשתמש בכליו של חבירו!?  3  אמר רב חייא בריה דרב נחמן:

 3.  נתבאר על פי לשון הרשב"ם, שכתב: איכא למימר שהאומן מכר טלית אחר שהוא מתקן במצות בעל הבית שציוה לו למוכרו, וטעה האומן ומכר טליתו של זה, ונתן לו טלית זה מדעת, עד שיחזיר לו את שלו, וכיון דמדעתו נתן לו מותר להשתמש בה. והנה בפשוטו נראה מלשון הגמרא ומלשון הרשב"ם, שאין הדבר שלו ואינו יכול למוכרו, ורק היתר שימוש יש לו, והיתר שימוש זה קיבלו מן האומן כיון שנתנו לו מדעתו; ואולם צריך ביאור: וכי משום שעשה אותו שליח למוכרו יש לו רשות להשאיל את החפץ לאחרים, כדי לתקן את טעויותיו! ? ובסמ"ע ריש סימן קלו כתב, שבודאי לא יקפיד שישתמש עד שיבא הלוקח ויחזיר בגדו, כי כל זמן שהבעלים משתמשים במעות, מסכימים הם שישתמש בטלית, ראה שם. וכתבו האחרונים, שיש ללמוד מדברי הרשב"ם, שלא אסרה התורה ספק גזל, כי הלוא אין הדבר ברור, אלא יש לומר כן, (וכלשון הרשב"ם "איכא למימר שהאומן:. ", וכלשון הרמב"ם גזילה ו ו "שמא:. בעל הכלי ציוה את האומן למוכרו לו") ומכל מקום מותר, וכעין מה שכתב ב"קובץ שיעורים" אות רנח בביאור דברי הרשב"ם לקמן נז ב. אך הנה לשון ה"יד רמה" (אות קסז) הוא: וכי אין אדם עשוי לומר לאומן "מכור לי טליתי", וכשאבדה טליתו של זה, יהב ליה האומן טלית אחרת תחתיה על מנת לשלם דמי לבעלים, דהא אית ליה רשותא לזבונה, וכיון דאיכא למימר דכי יהיב ליה אומן האי טלית אחריתי להאי, מדעת קא יהיב ליה וברשות הבעלים קא עביד, ישתמש בהן. ולשון הריטב"א הוא: אמר רב חסדא: וכי אין אדם עשוי לומר לאומן מכור לי טליתי, פירוש: וכיון שנתחלפו מסתמא שוים היו לגמרי, וזו ראייה כי אדם אחד נתן לאומן כלי זה למוכרו בשכר שקצץ לו זה ממש, והאומן לא דקדק במכירה, וכשמכר ראשון סבור שהוא אותו טלית שנתן חבירו של זה נותן (הלשון מגומגמת) לו המעות וחבירו נתרצה במעות, ואפילו הטלית ביד האומן מוכרו לו, ונמצא שהוא קנוי לאומן וכיון שנתנו לזה להשתמש בו הרשות בידו; וראה עוד שם שביאר הריטב"א שלא מסתבר לומר שעכשיו טעה ולא במכירה טעה ומשום "דבמכירה לא דייק כיון ששכרן שוה, אבל כשמחזיר לאדם טליתו ודאי מידק דייק דמיהדר ליה דיליה", (וראה עוד בסמ"ע ריש סימן קלו, שמלשונו שאמר לו "טלית" ולא "טליתך" שמע מינה שידע שאין זה טליתו).
לא שנו - שמותר הוא להשתמש בטלית שנתן לו האומן - אלא כשנתן לו את הטלית הוא (האומן עצמו), אבל אם אשתו ובניו של האומן הם שנתנו לו את הטלית שאינה שלו - לא ישתמש בה, כי יש לומר שהם החליפו בטעות את טליתו בטלית של אחר.  4 

 4.  ראה מה שתמה ב"תורת חיים".
והוא האומן נמי לא אמרן שאם נתן טלית אחרת, מותר המקבל להשתמש בטלית, אלא בכגון דאמר ליה האומן בשעת מסירת הטלית: הילך "טלית" סתם, כי אז יש לומר שידע האומן שאינה שלו, ונתן לו טלית אחרת - שנתנו לו כדי למוכרה - מדעתו.
אבל אם אמר לו האומן בשעת מסירת הטלית "הילך טליתך" - לא ישתמש בה. כי האי לאו טלית דידיה הוא (הרי זו אינה טלית שלו)! כלומר: כי אז יש לומר שבטעות חשב האומן כי הוא נותן לו את טליתו שלו.
אמר ליה אביי לרבא:
תא אחוי לך רמאי דפומבדיתא  5  מאי עבדי, (בוא ואראך את הרמאים של פומבדיתא - הם האומנין שבה - איך הם מרמים)!  6  אמר ליה בעל הבית לאחד מאומני פומבדיתא: הב לי סרבלאי (החזר לי את טליתי) שמסרתי לך לתקן!

 5.  הרשב"ם הביא מדברי הגמרא בחולין קכז א: "פומבדיתא לוייך (נתלוה אליך בדרך), אשני אושפיזך (תשנה את מקום מלונך, שלא ידע אותו פומבדיתאי היכן אתה לן, כי גנבים מומחים הם).   6.  אפשר שיצא עמו אביי והראה לו את המעשה הבא בעת התרחשותו.
אמר ליה אותו אומן לבעל הבית: לא היו דברים מעולם, מעולם לא נתת לי טלית לתקן!
אמר ליה בעל הבית לאותו אומן: והא אית לי סהדי דחזיוה גבך (הרי יש לי עדים שראו בידך טלית)!? ומיהו העדים לא זיהו את אותה הטלית, שאכן אותה הטלית של בעל הבית היא.  7 

 7.  כתבו התוספות: הא אית לי סהדי דחזיוה גבך, פירוש: טלית שהיו בו סימנים כעין שלי, ולא שהיה להם טביעות עין שהיו מכירים שהיא שלו.
אמר ליה האומן לבעל הבית: ההוא אחרינא הוה (אותה טלית שראו העדים בידי, של אחר היא ולא שלך)!
אמר ליה בעל הבית לאותו אומן: אפקיניה ונחזינהו (הוצא את הטלית, ונראה אם שלי היא), כדי להוציא את עצמך מן החשד!
נצטדק אותו אומן ואמר ליה לבעל הבית: איברא, לא מפיקנא ליה, (באמת לא אוציאנו), כלומר, וכי בשל טענות של הבל שאתה מעלה בפני, אלך ואראך ממון של אחרים!? אמר רבא: שפיר קאמר ליה האומן לאביי! כלומר, אף על פי שרמאים הם, הדין עמהם, ואפילו כשרים שבישראל יכולים לטעון כן.
ומאי טעמא יכול האומן לטעון כן?

דרשני המקוצר[עריכה]