פרשני:בבלי:בבא בתרא מז ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא מז ב

חברותא[עריכה]

ומשנינן: לא צריכא להשמיענו  אלא במגורשת ואינה מגורשת (כגון שזרק לה גט, והוא ספק קרוב לו, ואינה מגורשת, ספק קרוב לה, והיא מגורשת) שיש לה חזקה בנכסיו -
וקא משמע לן הברייתא כדרבי זירא!
דאמר רבי זירא, אמר רבי ירמיה בר אבא אמר שמואל: כל מקום שאמרו חכמים באשה שהיא "מגורשת ואינה מגורשת" ומשום ספק, הרי בעלה עדיין חייב במזונותיה, עד שיתן לה גט ודאי!
כלומר, יש לה חזקה בקרקע שלו, אם אכלתו שלש שנים, ואף שאמר רבי זירא שהוא חייב במזונותיה, והיה מקום לומר שהיא אוכלת את פירות הקרקע בשביל מזונותיה; לפיכך קא משמע לן הברייתא שאין אומרים כן, כי היות והתחיל במעשה הגירושין, אם כן הוא שונאה, ושוב לא יתן לה מזונות אלא כשילחצוהו בית דין, ולכו לא מסתבר שייחד לה קרקע.
אמר רב נחמן, אמר לי הונא:
כולן, אומן ואריס, וכל אלו שנזכרו לעיל שאין להם חזקה לטעון "לקוח הוא בידי"  1  - אין זה אלא כשלא הביאו ראיה.

 1.  רשב"ם; וראה עוד בתוספות סוף ד"ה וכולן.
אבל כשהביאו ראיה לדבריהם, כגון עדים שהודה להם בעל הבית שמכרה להם, או שהביאו שטר מכירה, הרי ראייתן ראיה, ומעמידין את השדה  2  בידן.  3 

 2.  ביארו התוספות שאף גבי אומן שייך "שדה", וכגון שהוא בנאי.   3.  כתב הרשב"ם: דין פשוט הוא, ולא נכתב אלא להשמיענו שבגזלן אין הדין כן; ובביאור כפל הלשון "ראייתן ראיה, ומעמידים שדה בידן" ראה מה שכתבו התוספות. והנה לעיל עמוד א איתא: אומן אין לו חזקה, בן אומן יש לו חזקה, ומפרשת הגמרא דהיינו באופן שבאו עדים ואמרו "בפנינו הודה לו" וראה שם בתוספות שתמהו על פירוש הרשב"ם, שהרי אם כן למה לי חזקה, ובפשוטו מוכרח, שסובר הרשב"ם מאיזה טעם דבלי חזקה אין מועיל ההודאה; וכן משמע גם מלשון הגמרא כאן שאמרו: "כולן - דהיינו אותם שאין להם חזקה - ראייתן ראיה", ומשמע דאף כשהודה צריכים אנו לחזקה, שאם לא כן מה ענין דין הודאה לאלו שאין להם חזקה; ואם אכן כן, לא פשיטא היא, שהרי אלו אין להם חזקה, ועל ידי ראייה יש להם חזקה.
אבל גזלן שהביא ראיה שהודה לו בעל הבית, או אפילו שהביא שטר מכירה, אין ראייתו ראיה,  4  ואין מעמידין שדה בידו. וכסברת רב כהנא דלעיל, שאם לא היה מודה לו או כותב לו שטר מכירה, היה מביא אותו ואת חמורו אל הפקיד.

 4.  כתב הרשב"ם: כל זה אינו אלא כשלא ראו מתן מעות, אבל כשראו עדים מסירת מעות מיד הגזלן לנגזל הרי השדה של הגזלן, ומשום ש"תלוהו וזבין זביניה זביני", כמבואר בהמשך הענין לדעת רב הונא.
ומקשינן: מאי קא משמע לן רב הונא!? והרי תנינא, כבר שנינו דין זה במשנה בגיטין:
דתנן: לקח אדם קרקע מסיקריקון (גזלן ההורג נפשות על עסקי ממון, וזה שבא להורגו אומר לו "שא קרקע זו והניחני"),  5  והלך הסיקריקון ומכר את הקרקע לאדם אחר, וחזר הלוקח ולקח את הקרקע גם מבעל הבית, שכתב לו בעל הבית שטר מכירה או שטר מתנה, אך לא קיבל ממנו מעות, מקחו של הלוקח מבעל הבית בטל, כי רק מחמת הפחד מהסיקריקון כתב בעל הבית את השטר למי שקנאו ממנו.

 5.  כתב הרשב"ם: ומתנה זו לא הויא מתנה, שאפילו למאן דאמר "תלוהו וזבין זביניה זביני", "תליוהו ויהיב לא הויא מתנה", וראה עוד מה שהביא הרשב"ם מדברי הגמרא בגיטין.
ואם כן מאי קא משמע לן רב הונא, בכך שאמר, אם הביא ראיה, שכתב בעל הבית שטר לגזלן עצמו, שאינו נאמן, והרי כל שכן הוא מאותה משנה!?
ומשנינן: הוצרך רב הונא להשמיענו שאפילו אם כתב הנגזל לגזלן שטר מכירה, אין ראייתו ראייה, לאפוקי מדרב.
דאמר רב בדין לוקח מן הסיקריקון: לא שנו שאם חזר הלוקח מן הסיקריקון ולקח מבעל הבית, שמקחו בטל, אלא בכגון דאמר ליה בעל הבית ללוקח "לך חזק וקני". אבל בשטר, שכתב לו שטר שהוא מקנה לו את השדה - קנה! קא משמע לן רב הונא, שאין הלכה כן, אלא ההלכה היא כדשמואל, דאמר אף בשטר נמי לא קנה, כי לא כתב כן בעל הבית אלא מאימת הסיקריקון, עד שיכתוב בעל הבית ללוקח אחריות נכסים על המכירה, שאם יטרפוהו ממנו, יחזור עליו.
ורב ביבי מסיים בה, במימרא שאמר רב נחמן לעיל משמו של רב הונא, משמיה דרב נחמן עצמו: קרקע אין לו לגזלן, שאין מעמידין את השדה בידו ואפילו הביא ראיה, וכדאמר רב הונא, אבל מעות יש לו לגזלן. כלומר, אם נתן הגזלן לנגזל מעות על הקרקע, יחזירם לו הנגזל, מאחר שלא חל הקנין, ואין קונסים את הגזלן שיפסיד את המעות שנתן.  6 

 6.  ואף שנתבאר בהערה לעיל, שאם נתן הגזלן מעות, כי אז קונה הגזלן, ואם כן למה יחזיר! ? אין זו שיטת רב ביבי, כמבואר בסוגיא לקמן מח א; וראה מה שנתקשו התוספות בלשון "מסיים בה".
במה דברים אמורים שיש לו מעות, בכגון שאמרו עדים: "בפנינו מנה לו הגזלן לנגזל מעות".
אבל אם רק אמרו העדים: "בפנינו הודה לו הנגזל לגזלן שקיבל ממנו מעות" - לא יחזיר הנגזל את המעות, כי אין הודאה זו אמת, כדרב כהנא!
דאמר רב כהנא: אי לאו דאודי ליה, הוה ממטי ליה לדידיה ולחמריה לשחוור (אם לא שהיה מודה לו, היה הגזלן מביא אותו ואת חמורו לפקיד המכס מטעם השלטונות, והיו מחרימים ממנו את הכל)!
אמר רב הונא: תליוהו וזבין, מי שתלוהו על עץ, או שעשו לו יסורים, עד שמכר איזה דבר, וקיבל את דמיו, ואמר "רוצה אני", זביניה זביני (המכר שמכר, הוא מכר).
אבל תליוהו ויהיב מתנה, אין מתנתו מתנה!
ומפרשינן: מאי טעמא?
כי כל דבר דמזבין איניש, רוב מכירת חפצים וכלי ביתו וטליתו שמוכר האדם, אי לאו דאניס, לא הוה מזבין. ואפילו הכי, זביניה זביני. דהיינו, כל אדם המוכר את כלי ביתו ותשמישו, אם לא שהיה אנוס למכור מאחר שצריך הוא מעות, הוא לא היה מוכר, ומכל מקום מכרו מכר, שהרי לא חילקה תורה לומר שאם מוכר אדם דבר שהוא צריך לו, אין מכרו מכר היות ולא גמר דעתו להקנות.
ואם כן, אף באונס זה, שתלוהו, הרי על אף שלא גמר בדעתו להקנות, מכל מקום מכרו מכר!
אך דנה הגמרא: ודילמא, שאני אונסא דנפשיה, שמא חלוק אונס של האדם בעצמו, שהוא צריך למעות, ומדעתו מוכר, ויש לומר שגמר בדעתו להקנותו מחמת שנצרך למעות, מאונסא דאחריני, מאונס שאנסוהו אחרים למכור, שבזה יש לומר שאין המכר חל היות ולא גמר דעתו להקנות!?
אלא, לעולם, אם אכן היינו יודעים שלא גמר בדעתו להקנות, לא היה המכר חל. ומה שחל המכר בתליוהו וזבין, הוא משום שאנו אומרים, כיון שמתוך היסורים הוא אמר "רוצה אני", הרי גמר בדעתו להקנות, ולכך המכר חל.  7 

 7.  הענין נתבאר על פי פשטות משמעות לשון הרשב"ם, אך ראה ביאור הענין ב"חידושי הגרנ"ט". ויש לעיין בלשון הרשב"ם שהקדים בדינו של רב הונא "ודוקא מכר, אבל מתנה לא הויא מתנה, דכיון דלא מקבל מידי לא גמר ומקני", שהרי לפי פשטות לשון הרשב"ם משמע לפי הסלקא דעתין, שהמכר חל אף דלא גמר ומקני, ואילו מדברי הרשב"ם האלו משמע, דבמכר אנו אומרים שגמר ומקני, מה שאין כן במתנה! ?
ולמדנו דבר זה, מדתניא:

דרשני המקוצר[עריכה]