פרשני:בבלי:בבא בתרא נ א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא נ א

חברותא[עריכה]

ואחת: קרקע שייחד לה בעדים אחר נישואיה בכתובתה (עבור כתובתה), ועשה את השדה הזו "אפותיקי" לאשתו בכתובתה.  1 

 1.  כתב הרשב"ם: ומיהו כל שדותיו משועבדים לה בתוך שטר הכתובה, אלא על זה בוטחת יותר, הואיל וייחדו לה בפני עדים.
ואחת: קרקע שהכניסה לו שום משלה, כלומר, הביאה אותה מבית אביה לבעלה בתורת "נכסי צאן ברזל", ושמים את שוויים בשעת נישואין והבעל מחזיר את ערכם כשמת או מגרשה; ושדה זו משועבדת היא לה כשאר נכסי הבעל, אלא שהיא על שדה זו בוטחת יותר, הואיל ומבית אביה הכניסתו.
ומבארת הגמרא: ולמעוטי מאי, על אלו שדות אמר רבה בר רב הונא, שאין היא יכולה לומר "נחת רוח עשיתי לבעלי"? אילימא למעוטי: שאר נכסים של בעל המשועבדים ממילא לאשה בכתובתה, וללמד: אם חתמה ללוקח שלא תגבה כתובתה מנכסים אחרים שקנה, אין היא יכולה לטעון "נחת רוח עשיתי לבעלי"? כך אי אפשר לומר, שהרי:
כל שכן דהויא לה איבה (ישנאה) אם לא תכתוב ללוקח!? דהרי אמר לה בעלה "ודאי לכן לא חתמת לו, משום שעיניך נתת בגירושין, ובמיתה (מצפה את להתגרש או שאמות) "; כלומר:
אם בשלש שדות אלו שאין הבעל יכול לטעון לה "עיניך נתת בגירושין ובמיתה"
- כי הרי דין הוא שתערער על מכירת שדות שיוחדו לה לגביית כתובתה, ואפילו אם לא נתנה עיניה בגירושין ובמיתה - מכל מקום אתה אומר שיכולה היא לומר "נחת רוח עשיתי לבעלי" - הרי כל שכן בשאר שדות - שיש לו טענה עליה "עינייך נתת בגירושין ובמיתה" - ודאי סברא היא לומר שלא חתמה ללוקח אלא כדי שלא יטעון לה כך.
אלא ודאי  2  עיקר דברי רבה בר רב הונא לא באו אלא למעוטי חתימה על מכירת נכסי מלוג של אשתו, שאם מכר הבעל את קרקעות נכסי מלוג שאין לו בהן אלא קנין פירות, ואחר כך חזר הלוקח והחתים את האשה על שטר מכירה שהיא מוכרת לו את הקרקעות שלה, בכי האי גוונא אין מקחו מן האשה בטל, שאין היא יכולה לומר "נחת רוח עשיתי לבעלי", כי היות וקרקעות אלו שלה הם, אינה חוששת מבעלה, ויכולה היא לבטל את המכירה, ואם אישרה אותו, הרי מקחו של הלוקח קיים -

 2.  על פי גירסת הרשב"ם.
ומה שהזכיר רבה בר רב הונא שלש שדות אלו, הכי קאמר: אין אומרים "נחת רוח עשיתי לבעלי" אלא במכירת שדות המשועבדות לאשה בלבד!
וזו שאמרנו במכירת שדות משועבדות שאין ויתורה כלום, לא מיבעיא בשאר נכסים שודאי יכולה לומר כן, וכדי שלא יאמר לה "עיניך נתת בגירושין ובמיתה", אלא אפילו בשלש שדות אלו שאין לומר כן, כי דין הוא שתערער על מה שייחד לה לכתובתה, בכל זאת מקחו בטל, כי היות ומכל מקום אינן שלה לגמרי כי אם של בעל, יכולה היא שתאמר "נחת רוח עשיתי לבעלי".  3  ואכתי מקשינן על המבואר במשנתנו, שמכירת אשה לבעלה את נכסיה הרי היא קיימת, ואין היא יכולה לומר "נחת רוח עשיתי לבעלי":  4  והא  5  אמר אמימר:

 3.  א. הנה לכאורה נראית סוגיית הגמרא כסותרת את עצמה מיניה וביה, כי מתחילה מתרצת הגמרא את הקושיא על משנתנו, על פי דברי רבה בר רב הונא, ופירש הרשב"ם את תירוץ הגמרא: כי מאחר שלדבריו אינה יכולה לומר "נחת רוח עשיתי לבעלי" אלא בשלש שדות אלו, שוב ממילא אין להקשות כלל על משנתנו; ואילו בהמשך הסוגיא מבארת הגמרא שלא נתכוין רבה בר רב הונא לומר "דוקא" בשלש שדות אלו, אלא "אפילו" בשלש שדות אלו! ? (וכבר נזכר מזה בהערה לעיל). ואולם, קושיא זו אינה אלא לפי הביאור שנתבאר בתירוץ הגמרא דלעיל על פי הרשב"ם; אך בעיקר דברי הגמרא יש לפרש כפשוטו, והיינו, שתירוץ הגמרא דלעיל הוא על פי מה שמבארת הגמרא בהמשך הענין, שעיקר דברי רבה בר רב הונא באים למעט מכירת נכסי מלוג, ולאו דוקא נכסי מלוג, אלא כל קרקע שהיא שלה ולא של בעלה יכולה היא שתאמר "נחת רוח עשיתי לבעלי", ושוב ממילא לא קשה על משנתנו, שהרי משנתנו אינה עוסקת בויתור שמותרת האשה על השעבוד, אלא במכירה שמוכרת היא לבעלה, ובזה לא אמרו "נחת רוח עשיתי לבעלי". והרשב"ם גופיה ביאר לפי מסקנת הגמרא את משנתנו: ומתניתין נמי דקתני "אין לאיש חזקה בנכסי אשתו" הא ראיה יש, בנכסי מלוג מיירי, דכיון דהנכסים שלה לא מציא אמרה "נחת רוח עשיתי לבעלי"; וכן לעיל בד"ה ה"ג כתב הרשב"ם "והמתרץ עצמו מפרש והולך לסיים תירוץ שלו, ולמעוטי מאי:. ", והיינו כפי שנתבאר, אלא שלשון הרשב"ם לעיל בתחילת הענין צריך תלמוד. ב. כתב רש"י בכתובות פא א ד"ה ואם ישראל הוא "והא דתנן לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל, אוקמינן באותן שלש שדות:. ", ונראה מדבריו, שדין המשנה אינו אמור אלא באותן שלש שדות בלבד, ותמה הרשב"ם בתוספות שם, וכן תמהו התוספות כאן: הרי זה היפך המבואר בסוגייתנו, שלא בא רבה בר רב הונא למעט שאר שדות משועבדות, ומה שהזכיר שלש שדות היינו לומר "אפילו" שלש שדות אלו! ? וראה מה שכתבו התוספות כאן בביאור שיטתו, וראה גם מה שכתב רבינו יונה כאן על דברי רש"י.   4.  נתבאר על פי הרשב"ם שהעמיד את הקושיא על המשנה.   5.  על פי גירסת הרשב"ם.
איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג, סבורה היתה הגמרא דהכי קאמר: איש שמכר את נכסי המלוג של אשתו, ואחר כך הלך אל האשה וכתבה אף היא לו שטר מכירה, לא עשו ולא כלום; ומשום שיכולה לומר "נחת רוח עשיתי לבעלי", ואם כן, כל שכן שאם מכרה לבעלה יכולה היא שתאמר כן, ותיקשי משנתנו "הא ראיה, יש"!?
ומשנינן: אין כוונת אמימר לומר: איש ואשה שמכרו "כאחד" בנכסי מלוג, אלא כי איתמר דאמימר באיש לחוד ואשה לחוד שמכרו נכסי מלוג; והכי קאמר:
א. היכא דזבין איהו ומית, אתיא איהי ומפקא, איש שמכר את נכסי המלוג של אשתו, ומת, האשה מוציאה מיד הלקוחות את הקרקע עם פירותיה, כי הבעל אינו יכול למכור אלא את הפירות מחיים שהם שלו, ואת הגוף לאחר מיתת האשה שהוא יורשה, אבל אם מת הוא בחייה, אין הוא יכול למכור, וזו היא שאמר אמימר "איש ... שמכר בנכסי מלוג לא עשה ולא כלום".  6 

 6.  כתב הרשב"ם "היכא דזבין איהו לאחר, ומית, אתיא איהי האשה ומפקא מן הלקוחות גוף הקרקע והפירות מכאן ואילך, שבעל אין יכול למכור אלא הפירות שהן שלו בחייו, וגם הגוף אם תמות אשתו ויירשנה הוא, אבל אם ימות הוא, היא תיטול נכסי מלוג שלה, הלכך האיש שמכר לא עשה ולא כלום לגבי הכי, שאם ימות בחיי אשתו, היא תקח נכסי מלוג שלה". אך רבינו יונה כתב "לכאורה משמע מהאי לישנא ("ומית"), דדוקא כשמת הבעל אתיא איהי ומפקא, אבל מחיים:. אינה יכולה לבטל המקח לגמרי מכירת הגוף, שאם מתה היא איגלאי מילתא שהמכר קיים מתחילתו, דבעל לוקח ראשון הוי, אבל כי מת איהו אמרינן לא עשה ולא כלום ונתבטל מכירת הגוף לגמרי, ואתיא איהי ומפקא, (וזה הוא כמבואר ברשב"ם) ; אך בירושלמי אמרו: מכר הוא ומתה היא מכרו בטל", ראה שם אריכות בטעם הירושלמי. ואף הרשב"א כתב "כי איתמר דאמימר כגון דזבין הוא ומית, דאתיא איהי ומפקה: ולאו דוקא מית (מת הבעל), דאפילו מן השתא מקחו בטל, ואפילו הבעל מוציא מיד הלקוחות, דאין לו לבעל בגוף הקרקע כלום; והכי איתא בירושלמי: מכר הוא ומתה היא, הבעל מוציא מיד הלקוחות, למה הדבר דומה לבן שמכר בנכסי אביו, ומת אביו, שהבן מוציא מיד הלקוחות, אלא משום דסיפא דוקא "דזבינא איהי ומתה", דדוקא מתה:: ".
ב. אי נמי, כלומר, ומה שאמר אמימר "אשה שמכרה בנכסי מלוג לא עשתה ולא כלום", היינו דזבנה איהי ומתה (מכרה האשה את נכסי המלוג שלה, ומתה), וכבר אין לו זכות בפירותיה, מכל מקום אתא איהו ומפיק (מוציא הוא גוף ופירות מן הלוקח) שהרי הבעל יורשה -
ואף שבכל ירושה, אין הדין כן, ואם מכר המת בחייו את הקרקע לאחר אין היורש יורשה, מכל מקום בעל היורש את אשתו מוציא הוא מיד הלקוחות בתקנתא דרבנן שהתקינו באושא כשגלתה סנהדרין לשם מלשכת הגזית, וכדרבי יוסי בר חנינא! דאמר רבי יוסי בר חנינא:
באושא התקינו, האשה שמכרה בנכסי מלוג ומתה, הבעל מוציא מיד הלקוחות, ומשום שהבעל - בזכות ירושתו - חשוב כמו לוקח ראשון שקדם ללוקח שקנה מן האשה.  7 

 7.  בתוספות בכתובות (נ א, ד"ה הבעל מוציא), מבואר, שהבעל יש לו דין לוקח בירושת אשתו, בלי קשר לקנין הפירות שיש לבעל בנכסי אשתו, ואפילו כשקיבלה האשה מתנה על מנת שאין לבעלה רשות בה, או שכתב לה "דין ודברים אין לי בנכסייך", מכל מקום לגבי ירושת אשתו דין לוקח יש לו; אך מרש"י בבבא קמא פח ב ד"ה באושא התקינו, נראה לא כן.
אבל היכא דזבינו תרוייהו לעלמא (אבל כשמכרו הן האיש והן האשה את נכסי המלוג לאדם שלישי) וכאופן שדיבר בו רבה בר רב הונא, אי נמי אם זבנה איהי לדידיה (מכרה היא את נכסי המלוג לבעלה) וכאופן שדיברה בו משנתנו דדייקינן מינה: "הא ראיה, יש" -
בשני אופנים אלו, זבינה זביני (מיכרה - מכר)!
ואיבעית אימא ליישב את הקושיא על משנתנו שנתבאר בה "הא ראיה, יש" - והיינו שמכירת נכסי האשה לבעל קיימת - מדברי אמימר דמשמע מדבריו, שאם מכר האיש ואחר כך מכרה האשה לא עשו ולא כלום, וכל שכן כשמכרה האשה לבעלה:
זה שאמר אמימר: אין המכר חל כשמכרו שניהם, אינו משום שיכולה היא לומר "נחת רוח עשיתי לבעלי", אלא מטעם אחר אין המכירה מועילה: כי אמימר דאמר כרבי אלעזר הלומד מן המקרא, שבדבר השייך לשנים - גוף לזה ופירות לזה - אין אף אחד מהם קרוי "בעליו", ואין כח לאף אחד מהם למכור לא לאחר ולא לחבירו; ואילו משנתנו כדברי חכמים היא!  8 

 8.  נתבאר על פי הרשב"ם; וראה הערה בענין זה בסוף הסוגיא.
דתניא:
נאמר בתורה בפרשת משפטים (שמות כא כ): "וכי יכה איש את עבדו את אמתו בשבט, ומת תחת ידו, נקום ינקם (יומת האדון במיתת סייף). אך אם יום או יומיים יעמוד (אם יחיה העבד אחר ההכאה יום שהוא כיומים דהיינו מעת לעת) לא יוקם (לא ינקם האדון), כי כספו הוא"; וחלוק בזה עבד משאר כל אדם, כי שאר כל אדם אם מת מן ההכאה אפילו לאחר שנה הרי הוא חייב מיתה, ואילו בעבד פטור הוא, אם לא מת העבד תוך מעת לעת.
המוכר את עבדו, ופסק המוכר עמו (עם הלוקח) שישמשנו העבד למוכר עוד שלשים יום; כלומר, שייר לעצמו קנין פירות בעבד לשלשים יום, ונמצא הגוף קנוי ללוקח, והפירות של מוכר הם:  9 

 9.  כתבו התוספות: יכולים היינו להעמיד את מחלוקתם באופן שמכר האדון את עבדו לפירות, אלא שאין דרך לעשות כן, אלא להשכיר את העבד, ולא למוכרו לפירות.
רבי מאיר אומר: הראשון - שיש לו בעבד קנין פירות - אם הכה את עבדו בשלשים ימים אלו ישנו בדין "יום או יומים", שלא יומת אם חי העבד מעת לעת, מפני שהוא "תחתיו", כלומר, קרינן ביה "תחת ידו" משום שהוא זה המשתמש בו; והשני אינו בדין "יום או יומים", מפני שאינו "תחתיו" שהרי אינו משתמש בו,  10  והרי דינו כאילו היכה אדם מישראל, שהוא חייב מיתה אפילו אם מת לאחר שנה מחמת אותה מכה.

 10.  א. ראה במכילתא משפטים אות פא ובמלבי"ם שם, דפירוש "תחת ידו" היינו "תחת רשותו"; ובזה יש לפרש כוונת הברייתא, כי זה שהוא משתמש בו עכשיו מיקרי יותר "תחת רשותו", מאשר זה שאין לו בו אלא קנין ממוני ואינו יכול להשתמש בו כעת. אך ראה לשון התוספות בבבא קמא צ א ד"ה רבי "שהוא תחתיו ויש לו כח לרדותו לעשות מלאכתו", הובאו כל דבריהם בהמשך הענין בהערות ראה שם; וראה אות ב. ב. כתב הרמב"ם (הלכות רוצח ב יד): יראה לי שהמכה את עבדו בסכין וסייף או באבן ואגרוף וכיוצא בהן, ואמדוהו למיתה - ומת, אינו בדין יום או יומים, אלא אפילו מת לאחר שנה, נהרג עליו, לכך נאמר "בשבט", שלא נתנה לו תורה רשות להכותו אלא בשבט ומקל ורצועה וכיוצא בהן, לא הכיית רציחה; ולפי זה יש לעיין: הרי השני שאין לו זכות להשתמש בו, אין שייך בו הכאה "בשבט", דזה שייך רק במי שהעבד חייב לשמשו, וכשמסרב מכה הוא אותו, אבל בעל קנין הגוף לכאורה אינו אלא כאחר, ופשיטא שאינו בדין יום או יומיים! ? וראה מלבי"ם במכילתא משפטים אות פ.
ומפרשת הגמרא את טעמו של רבי מאיר שהוא משום דקסבר רבי מאיר:  11  קנין פירות - שיש לאדונו הראשון בעבד בשלשים יום אלו - כקנין הגוף דמי (כאילו קנה את הגוף), ונחשב הוא לאדון העבד, ואילו השני שיש לו קנין הגוף בעבד כאילו אין לו כלום, שהרי אין גופו עומד אלא לפירותיו.

 11.  הוקשה לתוספות: הרי מן הברייתא נראה שמכח הפסוקים אמר כן רבי מאיר, ולא משום סברת הגמרא; ולכן ביארו: דאי משום דדריש "תחתיו", הכי נמי כתיב "כספו", ומנא ליה ד"תחתיו" דוקא טפי מ"כספו", אלא משום דסבירא ליה קנין פירות כקנין הגוף דמי, ולכאורה משמע, דדרשת "תחתיו" אינו אלא אסמכתא. אך ראה בתוספות בבבא קמא צ א ד"ה רבי, שכתבו על מה שאמרו שם כבסוגייתנו, דטעמו של רבי מאיר הוא משום דקנין פירות כקנין הגוף, וז"ל: אף על גב דגבי שן ועין (יציאה שיוצא העבד לחירות, אם הוציא לו אדונו שן או עין) אין יוצא לא לאיש (שיש לו קנין פירות) ולא לאשה (שיש לה קנין הגוף ; התם הוא משום) דאין לו (לבעל שיש לו קנין פירות) כח לשחרר קנין הגוף של אשה, אבל בדין יום או יומיים, שהוא תחתיו ויש לו כח לרדותו לעשות מלאכתו, סברא הוא שיהא בדין יום או יומיים; ומשמע, ד"תחתיו" אינה אסמכתא, וצריך תלמוד.
רבי יהודה אומר:
השני הוא שישנו בדין "יום או יומים", מפני שהוא "כספו", כלומר: מפני שהוא בכלל "כי כספו הוא", דהיינו למי שהוא קנוי לגופו.
ואילו הראשון אינו בדין "יום או יומים", מפני שאינו "כספו".
ומפרשת הגמרא את טעמו, שהוא משום דקסבר רבי יהודה: "קנין פירות" של הראשון לאו כקנין הגוף דמי.  12 

 12.  המהרש"א כתב להוסיף על דברי התוספות שהובאו בהערה 11: וכיוצא בזה איכא למימר בדרבי יהודה, דקסבר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי:. מנא ליה ד"כספו" דייקא טפי מ "תחתיו". והנה הרשב"ם ד"ה רבי יהודה, כתב "רבי יהודה דייק סיפיה דקרא, לא יוקם כי כספו הוא, למי שהוא קנוי לגופו הוי עבד", ומשמע שמן הפסוק הוא לומד כן, ואילו בגמרא הרי אמרו את טעמו משום שקנין פירות לאו כקנין הגוף! ? ויש לומר, דדרשת "כספו" אינה מכרעת לבעל קנין הגוף אלא משום ד"קנין פירות לאו כקנין הגוף", וכמבואר בדברי ה"יד רמה" שהובאו בעמוד ב הערה 4; (ולפי זה לכאורה אף בתוספות היה אפשר לפרש כן, ואין צורך לדברי המהרש"א).
רבי יוסי אומר:

דרשני המקוצר[עריכה]