פרשני:בבלי:בבא בתרא נט ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא נט ב

חברותא[עריכה]

ויכול בעל החצר למחות במי שרוצה להוציא זיז לחצר חבירו, ואין כאן את הדין של "זה נהנה וזה אינו חסר", כי ודאי חסר הוא, כדמפרש בגמרא.
אבל אם היה הזיז בולט לתוך החצר בליטה שהיא פחות מטפח לעומקה של חצר, אין לו חזקה כי אין דרך בעל החצר להקפיד עך כך, ולכן לא מיחה בו.
ואין יכול למחות. יתבאר בגמרא.
גמרא:
אמר רבי אסי אמר רבי מני, ואמרי לה: אמר רבי יעקב אמר רבי מני:
החזיק בטפח - החזיק בארבעה  1  טפחים, ומפרש לה ואזיל.

 1.  כך צריך לומר.
ותמהינן: מאי קאמר!? הרי לפי פשוטו משמע, שאם החזיק בבליטת טפח לתוך החצר, יכול להוציא את הזיז עד ארבעה טפחים, וזה ודאי אי אפשר, שאם נתרצה לו בטפח, לא נתרצה לו בארבעה!
אמר פירש אביי, הכי קאמר: החזיק בבליטה לחצר חברו שיש לה רוחב טפח, במשך (באורך, דהיינו, בעומק) ארבעה טפחים לתוך החצר, החזיק בכך אף ברוחב ארבעה טפחים.
יכול הוא להוציא זיז בגודל ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, כי מאחר שהסכים בעל החצר לבליטה חשובה באורך של ארבעה טפחים לתוך חצרו, הוא הסכים בכך גם שיהיה רוחב הבליטה ארבעה טפחים, לפי שאין מקום חשוב בפחות מארבעה על ארבעה טפחים.  2 

 2.  וגם אם החזיק בבליטה שאורכה עשרה טפחים, לא החזיק ברוחב הבליטה אלא ארבעה טפחים. ואם החזיק בבליטה באורך שלשה טפחים, אין לו אלא טפח אחד רוחב. רשב"ם
שנינו במשנה: זיז פחות מטפח אין לו חזקה, ואינו יכול למחות:
אמר רב הונא: לא שנו שאין יכול למחות אלא בעל הגג, שהוא בעל הזיז, בבעל החצר, שלא יתלה בזיז הבולט לחצירו ולא כלום, ומשום שאינו מפסידו כלום.
אבל בעל החצר בבעל הגג, יכול למחות בו שלא יוציא זיז אפילו פחות מטפח, או שלא ישתמש בזיז הבולט אל חצירו.
ורב יהודה אמר: אפילו בעל חצר בבעל הגג אינו יכול למחות.
ודנה הגמרא: לימא, האם נאמר שבהיזק ראיה הוא דקמיפלגי:
דמר, רב הונא סבר שהיזק ראיה שמיה היזק, ולפיכך מוחה בעל החצר בבעל הגג שלא יוציא זיז אל חצרו, או שלא ישתמש בזיז קיים, כי בשעה שהוא משתמש בזיז הוא מזיק לו בראייתו לתוך החצר.
ומר, רב יהודה סבר: לאו שמיה היזק.
ודחינן: לא בכך נחלקו. אלא, דכולי עלמא סוברים שהיזק ראיה שמיה היזק!
ושאני הכא, שאין בעל החצר יכול למחות בבעל הגג מלהוציא זיז לחצר, משום דאמר ליה בעל הגג לבעל החצר: הרי הזיז הבולט מגגי לחצרך, לתשמישתא, לעשות בו שימוש חשוב וקבוע, לא חזי. אין הוא ראוי לכך. מאי חזי, לאיזה שימוש הוא כן ראוי, רק למתלא ביה מידי, לתלות עליו דבר מה. ואם כן, אין לך היזק ראיה מהשימוש המועט הזה, כי בשעה שארצה לתלות עליו דבר מה, מהדרנא אפאי, ותלינא ביה אחזיר פני באופן שלא אראה בחצרך, ואתלה שם. ובעל כרחי אעשה כן, כי היות ויכול אני לעשות כן ולא אעשה כן, אהיה נראה כגנב.
ואידך, רב הונא, שאסר, סבר דמצי אמר ליה בעל החצר לבעל הגג: זימנין דבעיתת. פעמים שתהא מבועת שמא תיפול מן הגג כשתשוח מן הגג אל עבר הזיז לתלות עליו משהו, ואם לא תחזיר אז את פניך מחצרי, לא תיראה אז כגנב. ואם כן, בכל פעם שתרצה להסתכל בחצירי, לא תחוש שתיראה כגנב, כי תתלה בכך, שיאמרו "מבועת הוא".
מתניתין:
א. לא יפתח אדם חלונותיו אפילו לחצר השותפין (חצר שהוא שותף בה), וכל שכן לחצר של אחר, משום היזק ראיה.
ב. אסור לו לאדם לגרום לריבוי הנכנסים לחצר משותפת, כיון שבכך הוא פוגע בצנעא (בפרטיות) היחסית שהיתה בחצר מקודם לכן.
ולכן, אם לקח אחד מן השותפין בחצר, בית סמוך לחצר, המצוי בחצר אחרת - לא יפתחנה בחצר השותפין. לא יפתח פתח לביתו החדש מחצר השותפים, כדי שיוכל ליכנס גם ממנו לבית שקנה. כי בכך שמצרף את הבית הנוסף לחצר השותפין, הרי הוא מרבה עוברים ושבים בחצר המשותפת, ומצמצם את הפרטיות שהיתה בחצר.
וכמו כן, אם רוצה להוסיף על ביתו, על ידי הוספת חדר או עליה, הרי אם בנה עלייה על גבי ביתו (הפתוח לחצר השותפין), לא יפתחנה, לא יעשה פתח גישה נפרד לעלייה, לחצר השותפין, שלא תהא העליה כדירה בעלת כניסה ישירה מחצר השותפים, אלא, אם רצה להוסיף על דירתו ולהכניס בה דיירים נוספים, בונה את החדר הנוסף לפנים מביתו. וכמו כן בונה את עלייה שמוסיף לביתו, על גבי ביתו, ופותחה לעלייה לתוך החדר שהוסיף לביתו. ובגמרא מפרש לה.
גמרא:
שנינו במשנה: לא יפתח אדם חלונותיו לחצר השותפין:
והניחה הגמרא, שכוונת המשנה היא לומר שלא יפתח חלון לחצר של שותפין אחרים, מפני שהם רבים.  3 

 3.  כן הוא לפי פירוש הרשב"ם, כמבואר בתוספות בסוף דבריהם, ובמהרש"א על התוספות; וראה את ביאורם של התוספות בזה.
ולפיכך מקשינן: מאי איריא, מדוע מדבר התנא במשנה שלא יפתח חלון לחצר השותפין שהם רבים!? והרי אפילו לחצר חבירו היחיד, נמי לא יפתח חלון!?
ומשנינן: הא דאמרינן שלא יפתח לחצר השותפין, היינו לחצר שהוא עצמו שותף בו, ו"לא מיבעיא" קאמר.
לא מיבעיא לחצר חברו, דלא יפתח.
אבל לחצר השותפין, שפתח ביתו כבר פתוח לשם, דמצי אמר ליה אחד השותפים הרוצה לפתוח לשם את חלונו, לשכנו המתנגד לכך: סוף סוף, הא קא בעית אצטנועי מינאי בחצר, הלוא גם בלי החלון צריך אתה להצטנע ממני בחצר, ואינך יכול לנהוג בחצר בפרטיות, כי רואה אני לתוך החצר דרך פתח ביתי. ואם כן, היה מקום לומר שמותר לפתוח חלון אל חצר השותפים, כי מה בכך שיכול הוא מעתה להסתכל לחצר אף דרך חלונו.
קא משמע לן, שאף לחצר שהוא שותף בו נמי אסור, ומשום דמצי אמר ליה השותף בעל החצר: עד האידנא, עד עתה, רק כאשר הייתי נמצא בחצר, הוה בעינא אצטנועי מינך. ואילו השתא, אפילו כאשר אני בבית שלי, נמי בעינא אצטנועי מינך. (עד שלא פתחת חלון, לא הייתי צריך להצטנע ממך אלא בחצר, אבל לא בביתי, שלא היית יכול להסתכל לתוכו, לפי שאין עושין פתח כנגד פתח.  4  ואילו משפתחת חלון, אף בביתי צריך אני להצטנע ממך, כדי שלא תראה מחלונך, שהוא גבוה,  5  לתוך ביתי).  6 

 4.  כמבואר במשנה הבאה.   5.  כן כתב הרשב"ם, והוצרך לכך, כי כשם שאין עושין פתח כנגד פתח, כך אין עושין חלון כנגד חלון, כמבואר במשנה הבאה.   6.  נתבאר על פי פירושו הראשון של הרשב"ם; ובפירוש שני פירש: "עד האידנא כשאתה היית בחצר הוה בעינא איצטנועי מינך, השתא, אפילו כשאתה בבית, בעינא איצטנועי מינך".
תנו רבנן: מעשה באדם אחד שפתח חלוניו לחצר השותפין, ובא לפני רבי ישמעאל בר רבי יוסי, וטען שקיבל רשות לכך מבני החצר.
אמר לו רבי ישמעאל בר רבי יוסי "החזקת, בני, החזקת!" אף שלא החזיק בו שלש שנים. כי מאחר שהחזיק בפניהם ולא מחו, סובר רבי ישמעאל ברבי יוסי שלאלתר הוי חזקה!  7 

 7.  וכן מבואר בגמרא לעיל מא א לדעת רבי ישמעאל ברבי יוסי, ומכאן למדוה, רשב"ם.
ולאחר מכן בא אותו אדם לפני רבי חייא. ואמר לו רבי חייא "יגעת, ופתחת לך. עכשיו יגע, וסתום! משום שלא החזיק בו שלש שנים.

דרשני המקוצר[עריכה]