פרשני:בבלי:בבא בתרא עה ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא עה ב

חברותא[עריכה]

והכי קאמר ליה: בך נסתכלתי  וקנסתי עונש מיתה על אדם הראשון.  1  עתה חוזרת הגמרא לפרש את הפסוק בישעיה המדבר על החופות שיזכו בהם הצדיקים לעתיד לבא, ובתחילת הפסוק נאמר: "וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם" וגו'.

 1.  משמע שלולא חירם מלך צור לא היה גוזר הקדוש ברוך הוא מיתה על אדם הראשון, אף על פי שאדם הראשון חטא. ולדברי מהרש"א (ראה הערה בסוף עמוד א) יש לומר: מבנה גופו של אדם, עם נקבים וחללים, שבהם עלול האדם לקבל את המיתה, הוא הנובע מחמת חירם מלך צור, שהקדוש ברוך הוא ברא את גופו של האדם באופן שיוכל להתבונן בו ולבטל את גאוותו מפחד יום המיתה. והריטב"א כתב: בך נסתכלתי, פירוש: על חירם מלך צור, שעשה עצמו אלוה, כי להראות חסרונו וכל כיוצא בו ברא הקדוש ברוך הוא באדם הרבה טינופות שאין כמותם בשאר בעלי חי, ולכן קנסתי מיתה עליו, כי כן גבה הוא כמותך כשהכנסתיו בגן עדן.
ומפרשינן: מאי "ועל מקראיה" שאמר הכתוב?
אמר רבה אמר רבי יוחנן: בעולם הבא, לא יכנסו לירושלים אלא הקרואים והמזומנים לה.
כי לא כמו ירושלים של עולם הזה, כך ירושלים של עולם הבא.
בירושלים של עולם הזה, כל הרוצה לעלות ולהכנס - עולה, ואין מונע בידו.
אבל ירושלים של עולם הבא, אין עולין אליה, אלא המזומנין לה שנאמר: "ועל מקראיה" - הקרואים והמזומנים לה יכנסו ויזכו לכל אותם חופות של כבוד שמנה הכתוב, אבל מי שאינו קרוא להכנס - לא יעלה אליה.  2 

 2.  בטעם הדבר כתב מהרש"א על פי הגמרא לקמן: ירושלים תהיה גבוהה שלש פרסאות, ולא יוכלו לעלות אליה אלא המזומנים לה, כדאמרינן שלא יהיה להם צער לעלות כמו שאמר הכתוב: "מי אלה כעב תעופינה".
ואמר רבה אמר רבי יוחנן: עתידין צדיקים שיהיו נקראין על שמו של הקדוש ברוך הוא.
שנאמר (ישעיה מג ז): "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו".  3  ואמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: שלשה נקראו  4  על שמו של הקדוש ברוך הוא,  5  ואלו הן: צדיקים ומשיח וירושלים, ומפרש לה ואזיל:

 3.  במהרש"א תמה: היכן נזכרו הצדיקים בפסוק זה! ? ומהיכן דרש רבי יוחנן שלעתיד לבוא יהיו נקראים כך! ? ופירש: מדת הכבוד מדתו של הקדוש ברוך הוא היא, ואין האדם ראוי כלל לכבוד, אבל יגיע לאדם כבוד מצד תורתו שהיא כבודו יתברך כמו שאמרו באבות (ו ג) אין כבוד אלא תורה כו'. והוא שאמר שהצדיקים נקראים על שמו, לפי שכל מעשיהם אינם אלא לכבודו יתברך, וזהו "כל הנקרא בשמי" - בכל מעשיו, דהיינו הצדיקים, "לכבודי בראתיו" - דהיינו בעולם הזה (שיפול בו לשון "בריאה" - יש מאין) דלא נברא לכבוד עצמו רק לכבודו יתברך בכל מעשיו, "אף עשיתיו" - אף בעולם הבא (שהוא העשייה יש מיש) גם אז יהיה נקרא בשמי, על שם כל מעשיו שהיו בעולם הזה לכבודו. ויונתן תרגם פסוק זה כך: "כל דא (הגאולה העתידה) בדיל אבהתכון צדיקיא דאתקרי שמי עליהון, וליקרי בריתינון, אתקנית גלותהון, אף עבדית להון ניסין". וראה עוד בפירושי רש"י ורד"ק שם.   4.  לעיל אמר: שנקראין בלשון עתיד, ויתכן דמה שאמרו כאן נקראו בלשון עבר, הכוונה למה שהוזכרו שלשה אלו במקרא, והמקרא מלמדנו שכך יהיו נקראים לעתיד לבא.   5.  במהרש"א דקדק דלא קאמר נקרא בשמו, אלא על שמו והכוונה: ששמו של הקדוש ברוך הוא יהיה בהם שם לואי משיח ה', עיר ה', צדיק לה' וכמו שנתבאר לעיל שהיות וכל מעשיהם של צדיקים לשם שמים לכן יכנו אותם בשם ה', וכן המשיח, וכן כל העולים ומזומנים לירושלים של עולם הבא. על כן אמר במשיח "ה' צדקנו" - צדיק לה', וכן יהיה שם העיר מיום בניינה לעתיד - עיר ה'. (וברד"ק (ירמיה כג ו ויחזקאל מו לה) פירש מקראות אלו על דרך פירוש רש"י בבראשית לג כ ובשמות יז טו, ראה שם. ובפירוש הרי"ף על "עין יעקב" כתב שהיות ואין לשלשה אלו קיום לולא עזרתו יתברך על כן הם נקראים על שם ה"מעמיד", ראה שם).
א. צדיקים נקראו על שמו של הקדוש ברוך הוא, הא דאמרן, כמו שאמרנו, וממה שנאמר: "כל הנקרא בשמי ולכבודי" וגו'.
ב. משיח נקרא על שמו של הקדוש ברוך הוא, דכתיב (ירמיה כג ה ו): "הנה ימים באים נאום ה', והקימותי לדוד צמח צדיק,  6  ומלך מלך והשכיל, ועשה משפט וצדקה בארץ. בימיו תושע יהודה, וישראל ישכון לבטח, וזה שמו אשר יקראו ה' צדקנו".

 6.  הוא מלך המשיח - "מצודת דוד" וכן בתרגום יונתן.
ג. ירושלים נקראה על שמו של הקדוש ברוך הוא, דכתיב (יחזקאל מח ל): "ואלה תוצאות העיר, מפאת צפון חמש מאות וארבעת אלפים מדה" (אורך פאת צפון של העיר ירושלים יהיה ארבעת אלפים וחמש מאות "קנים"; כל "קנה" שש אמות) וכן אורך פאת מזרח, דרום ומערב של העיר, כל אחד ארבעת אלפים וחמש מאות קנים.
וכתיב (שם לה): סביב, הקף כל העיר, שמונה עשר אלף, קנים ושם העיר מיום, מאותו יום,  7  ה' שמה". אל תקרי שמה (בשי"ן קמוצה), אלא ה' שמה (שי"ן מנוקדת בשוא).

 7.  מיום בניינה - רש"י.
אמר רבי אלעזר: עתידין צדיקים, שאומרים לפניהן "קדוש", המלאכים יאמרו עליהם ולפניהם "קדוש", כדרך שאומרים המלאכים: "קדוש" לפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר (ישעיה ד ג): "והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים, קדוש יאמר לו".  8  ואמר רבה אמר רבי יוחנן: עתיד הקדוש ברוך הוא, להגביה את ירושלים שלש פרסאות למעלה, לתועלת וחשיבות,  9  שנאמר (זכריה יד י) על אודות ירושלים: "וראמה וישבה תחתיה", ירושלים תתרומם ותשב "תחתיה", ומפרש לה ואזיל:

 8.  כתב מהרש"א: הוא כעניין מה שאמרו ביומא לט א על הפסוק (ויקרא יא מד): "והתקדשתם והייתם קדושים" - המקדש עצמו בעולם הזה מקדשין אותו בעולם הבא, דהיינו שיאמרו לפניו "קדוש". ו"בעץ יוסף" כתב שלעתיד לבא יזכו לדרגת גופו ונשמתו של אדם הראשון קודם חטא עץ הדעת, ויהיו חיים וקיימים, ומי שהוא חי וקיים נקרא קדוש כדאיתא בסנהדרין (צב א) ובמדרש רבה (תצוה לח ב).   9.  על פי מהרש"א.
מאי משמע "תחתיה"?
כתחתיה - כמו ש"תחתיה", מקומה של ירושלים, היה שלש פרסאות, כך תתרומם ירושלים, ותהיה גבוהה שלש פרסאות.
שואלת הגמרא: וממאי, מנין לך, דהאי "תחתיה", אכן, תלתא פרסי הויא?
אמר, השיב, רבה: אמר לי ההוא סבא, אותו זקן:  10  לדידי חזי לי ירושלים קמייתא, הקדומה, ותלתא פרסי הויא.  11 

 10.  רחוק להניח שאותו זקן היה חי קודם החורבן, ואף אם היה חי בזמן בית שני, אין זו ראיה לבית ראשון עליו ניבא זכריה, ואפשר שראה סימני בניין שנשתיירו מירושלים הקדומה (כעין מה שאמרו בזבחים סב א לענין בית שצורתו ניכרת). ובתוספות (חולין ו א ד"ה אשכחיה) כתבו: יש מפרשים דכל מקום שהוא מזכיר ההוא סבא הוא אליהו כו'.   11.  שלש פרסאות באורך ושלש פרסאות ברוחב כמחנה ישראל במדבר - מהרש"א, ראה שם.
מוסיפה הגמרא: ושמא תאמר, אם כל כך גבוהה ירושלים מכל סביבותיה, אם כן, יש צער לעלות אליה, ומה חשיבות יש בגובהה!?
תלמוד לומר. יש ללמוד מן המקרא, שבאותו זמן יוכלו לעלות לירושלים בלא טורח, שנאמר (ישעיה ס ח)  12 : "מי אלה, כעב (כענן) תעופינה, בקלות, וכיונים, החוזרות, אל ארובותיהם"!!!

 12.  הרד"ק שם פירש מקרא זה על קהילות ישראל העולות מן הגלות מזה ומהז ותבאנה קל מהרה כמו העב.
אמר רב פפא: שמע מינה, ממה שהשווה הכתוב את הענן לעליית גובהה של ירושלים, יש ללמוד: האי עיבא (ענן), תלתא פרסי מידלי מארעא.  13 

 13.  בפסוק נאמר שהם מתרוממים בקלות כעב, ולא נתפרש שהם גבוהים כמותו.
לעיל דובר על גובהה של ירושלים לעתיד לבא, עתה מפרשת הגמרא את מדת רחבה:
אמר רבי חנינא בר פפא: בקש הקדוש ברוך הוא, לתת את ירושלים, שהיא תהיה, במדה וגבול,  14  שנאמר (זכריה ב ה, ו) "ואשא עיני וארא, והנה איש (מלאך), ובידו חבל מידה. ואומר אנה אתה הולך, ויאמר אלי למוד את ירושלים, לראות כמה רחבה וכמה א רכה"!!!

 14.  ברשב"ם להלן משמע שמעיקרא רצה הקדוש ברוך הוא שירושלים תהיה במדה קטנה, ולא רק שתהיה לה מדה וגבול.
אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, הרבה כרכים בראת בעולמך של אומות העולם, ולא נתת מדת ארכן ומדת רחבן, ירושלים, ששמך בתוכה, ומקדשך בתוכה, וצדיקים בתוכה, אתה נותן בה מדה!?  15 

 15.  כתב מהרש"א: יש לפרש בזה על פי המדרש שירושלים דלעתיד יהיה גדול כל כך כמו ערי כל ארץ ישראל דהשתא, ובית המקדש שבתוכה יהיה גדול כל כך כמו ירושלים דהשתא, ולזה אמרו ירושלים שמקדשך בתוכה - רצה לומר עומד בתוך כל ירושלים דהשתא שיהיה גדול כמוה, ולזה אמר גם כן שמך בתוכה שהשם המפורש אסור להזכיר בפירוש רק בבית המקדש וכיון שבית המקדש לעתיד יהיה גדול כירושלים דהשתא, הרי לעתיד שמך נזכר מפורש בתוך ירושלים דהשתא, ועל דרך זה גם כן הצדיקים בתוכה כאכילת קדשים בבית המקדש. ולזה אמר "פרזות תשב ירושלים", ולא אמר פרזה תשב לשון יחיד, לרמוז שירושלים בישובה תהיה גדולה ככל פרזות ארץ ישראל דהשתא. ואמר "מרוב אדם ובהמה בתוכה", נקט אדם ובהמה, מרוב אדם המביאים עמהם בהמות לקרבנות, וסיים בקרא "ואני אהיה לה חומת אש" כי מרוב גודלה אי אפשר לה חומת בנין של אדם.
מיד נאמר (שם ז, ח) "והנה המלאך הדובר בי (הוא אשר בידו חבל המדה) יוצא, ומלאך אחר יוצא לקראתו. ויאמר אליו, רוץ דבר אל הנער הלז (זכריה הנביא) לאמר, פרזות תשב ירושלם, מרוב אדם ובהמה בתוכה"; מה "פרזות", ערים ללא חומה, אין גבול לבנין ישובן, אלא כמה שרוצים - בונים, אף ירושלים כן תהיה.  16 

 16.  כתב ב"עיון יעקב" נראה לי הטעם על פי מה שאמרו בגמרא (תענית ח ב): אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין ולא בדבר המדוד, לכך חרבה ירושלים ומקדש ראשון ושני לפי שנעשה הכל במדה ובמשקל, אבל לעתיד כדי שלא יחרב עוד צריך להיות בלא מדה ומשקל.
אמר ריש לקיש: עתיד הקדוש ברוך הוא להוסיף על ירושלם:
אלף טפף גינואות, יהיו בה גינות מרובות כמנין אלף פעמים גימטריא של טפ"ף.
ב. וכן אלף קפל מגדלים, יהיו בה מאתים ועשרה אלפי מגדלים, כמנין אלף פעמים גימטריא של קפ"ל.
ג. וכן אלף ליצוי בירניות,  17  יהיו בה מאה ארבעים וששה אלף בירניות, כמנין אלף פעמים גימטריא של ליצו"י.

 17.  "בלע כל ארמנותיה" (איכה ב ה) מתורגם: "שיצי כל ברניתהא".
ד. וכן אלף ושני שילה טוטפראות, יהיו בה שלש מאות ארבעים וחמשה אלף שש מאות ותשעים טוטפראות (קטנים הם מבירניות), כמנין אלף ושני פעמים גימטריא של שיל"ה  18 .

 18.  כך פירש רשב"ם. (וכן רבינו גרשום, וכתב שכל פעם ופעם מהן יהיה מדתה שלש פרסאות, כפי שהיתה ירושלים מתחילה). ותוספות פירשו שיהיו בה אלף גינות שבנויות בנין שוה בלא מגרעת ותוספות והן "טפף" וכן אלף עמודים חזקים המכונים "קפל" ועשויים למגדלים ובנין גבוה. וראה עוד מה שכתב הערוך בערך טטפראות. ובריטב"א.
וכל אחת ואחת מהן, הויא, תהיה, כמו העיר צפורי בזמן שלוותה.
וכמה היא "צפורי בשלוותה"? תניא, אמר רבי יוסי: אני ראיתי את צפורי בשלוותה, והיו בה מאה ושמונים אלף שווקים של מוכרי ציקי קדירה, מין מאכל, ומכאן תדון כמה היתה העיר צפורי גדולה.  19 

 19.  כתב בהגהות יעב"ץ: בודאי הכוונה עליה ועל עיירותיה הפרזות בנותיה וכפרים השייכים אליה ומובלעות בתחומה שהיה גבולה ומצטרף עמה להיות כולן נקראים על שמה.
נאמר בנבואת יחזקאל (מא ו): "והצלעות, צלע על צלע, שלש ושלשים פעמים".
ומפרשינן: מאי "שלש ושלשים פעמים"?
אמר רבי לוי, ואיתימא, אמר רב פפי משום רבי יהושע דסכני: אם שלש ירושלים הן, כל אחת ואחת, יש בה שלשים מדורין למעלה.
(אם ירושלים שלעתיד לבא, תהיה גדולה בארכה  20  פי שלש מירושלים שהיתה כבר - אזי, בכל בית ובית, יהיו שלשים מדורים, קומות, זו על גב זו. מפני רוב בני אדם שיהיו בה  21 ).

 20.  רשב"ם. (לכאורה "ארכה" לאו דוקא, כי מסתמא ארכה ורחבה שוה, אם כן אין שני החשבונות שוים, ויתכן שהכוונה לשטחה של ירושלים). וכתב מהרש"א: שלשה ירושלים כנגד ירושלים דלעתיד ועוד שנים כנגד שתי ירושלים שנחרבו בעולם הזה, ושלשים מדורים למעלה שיהיו נחשבים כמזלות שיש להם שלשים מעלות כדאמרינן בברכות לב א. ובריטב"א כתב: אם שלשים ירושלים הן, כלומר: שיהיו לה למטה שלשים מגרשים גדולים, יהיה באחד מהם שלשה מדורים.   21.  רבינו גרשום.
ואם שלשים ירושלים הן, כל אחת ואחת יש בה שלשה מדורין למעלה.
(ואם ירושלים שלעתיד לבא, תהיה גדולה בארכה פי שלשים מירושלים שהיתה כבר - אזי, בכל בית ובית, יהיו שלשה מדורים זה על גב זה).
שנינו במשנה: המוכר את הספינה כו'
איתמר: המוכר את הספינה, ובא לוקח לקנותה בקנין משיכה, כמה ימשוך ותהיה הספינה קנויה לו?  22  רב אמר: כיון שמשך את הספינה כל שהוא,  23  הרי זה קנה, ואינו יכול לחזור בו.

 22.  א. כתב רבינו יונה: לאו דוקא ספינה, אלא הוא הדין נמי במשיכת כל המטלטלים, ונקט ספינה לאשמועינן רבותא דשמואל, דאף על גב שיש טורח למשוך את כולה, אפילו הכי קאמר שמואל דבעי שימשוך את כולה. (וכן כתבו הריטב"א והרא"ש בשם יש מפרשים והראב"ד (מכירה ד ד) וגם הרמב"ם סובר כך - "מגיד משנה"). ודעת הרא"ש דספינה דוקא נקט, דלא אשכחן כי האי פלוגתא אלא בספינה ובעלי חיים, משום דספינה אי משיך לה כל דהו אזלא (על ידי המים) וכן בעלי חיים (על ידי רוח החיים שבהם), ולהכי אין משיכה כל דהו מהני בה לשמואל בספינה ולרבי אחי בבהמה, אבל בשאר מטלטלין שמשיכתם מכח אדם המושכן, כולי עלמא מודו דבמשיכה כל דהו סגי. והרשב"ם (פו ב ד"ה והא פירות) כתב: איכא למימר דאפילו רב דפליג בספינה, הכא מודה, דהתם מים יש תחתיו, ומדניידא פורתא חשיבא כנעקרה כולה ממקומה, אבל על גבי קרקע איכא למימר דמודי. ב. כתב ריא"ז (שלטי הגבורים אות א): ומז"ה כתב שאין הספינה נקנית במשיכה אלא ביבשה ולא במים, לפי שאינה נחה על פני המים ואין משיכתה משיכה. וכבר ביארתי בקונטרס הראיות שאף במים משיכתה משיכה. ובדברי הרשב"ם והרא"ש (הנ"ל) מבואר להדיא שמשיכה במים מועילה בספינה, ולא עוד, אלא שהטור (קצח יא) כתב בשם הרב ר' יונה שאין משיכה מועילה בספינה אלא כדרך משיכתה כשהיא במים ולא ביבשה, והרשב"ם (עו ב ד"ה לא קשיא) סובר שאפילו מסירה אינה קונה אלא במים ("דרישה" שם ראה עוד נמוקי יוסף, סמ"ע וביאור הגר"א לחושן משפט קצח יג). ג. כתב ב"אילת השחר": מכאן צריך עיון על הני דמפרשי דכל ענין קנין, אינו אלא לגלות גמירות דעת, ובזה סגי, דאם כן, וכי אטו כל הני חילוקים יודע האדם וחושב בזה יותר לגמור דעת משום כל הסברות שהזכירו הראשונים (וכל כל הנך סברות בסוגיא מה נחשב יותר כמשיכה)! ? ועל כרחך דבעינן הכנסה לרשותו ופליגי מה נחשב הכנסה לרשותו. (וכן במה דפליגי אם משיכה קונה מן התורה או מעות, וכי אטו נחלקו אם בזה גומר דעתו, או בזה). ד. ראה להלן עו ב הערה 11* שהמושך מרשות הרבים לסימטא אינו צריך למשוך משיכה גמורה בסימטא, ודי במה שהחפץ נכנס כולו לסימטא ויש הסוברים שדי במה שמקצתו הגיע לסימטא. (לפי זה צריך לומר דהא דבעי שמואל עד שימשוך את כולה, אינו שיעור במעשה המשיכה, שהרי רשות הרבים אינו מקום הראוי למשיכה, ואיך מועילה המשיכה שם, אלא על כרחך טעמו של שמואל הוא שעליו לעקור את החפץ לגמרי מן המקום בו הוא היה מתחילה, ולהכניסו למקום חדש, ואם משך את החפץ לגמרי ממקומו הראשון ברשות הרבים, וגם הכניסו מעט לסימטא - קנאו הלוקח).   23.  כתב הרשב"ם: כל שהוא - טפח או חצי טפח. וביאר ב"אילת השחר" שהרשב"ם הסתפק האם "כל שהוא" לאו דוקא, ובעינן על כל פנים טפח, או ש"כל שהוא" כפשוטו - משהו ממש, ומה דנקיט הרשב"ם חצי טפח הוא לאו דוקא.
ושמואל אמר: לא קנה את הספינה במשיכה מועטת, עד שימשוך את כולה, עד שיעקור אותה לגמרי מהמקום שבו היתה מתחילה, ונמצא שמשך אותה כמלא רחבה, ויבא סוף הספינה במקום שהיה ראשה עומד תחילה.
שואלת הגמרא: לימא, האם אפשר לומר, שמחלוקת רב ושמואל, היא כמחלוקתם של תנאים שבברייתא דלקמן?
בקידושין (כה ב) שנינו: בהמה גסה נקנית ב"מסירה", ובהמה דקה נקנית ב"משיכה".  24 

 24.  כן הוא לדברי חכמים במשנה שם, ונחלקו תנאים בזה, ראה שם במשנה ובגמרא.
דתניא: כיצד קונים בהמה גסה בקנין "מסירה"?
אחזה הלוקח, במצות המוכר,  25  בטלפה (רגלה).

 25.  א. רשב"ם. כלומר אף בקניין מסירה, אין צורך שימסור המוכר ללוקח את הבהמה וכיוצא מיד ליד, אלא די במה שהלוקח אוחז בבהמה במצוותו של המוכר, על פי דבריו, ומכוחו. על כן שנינו: אחזה בטלפה, היינו הלוקח, ולא שנינו: מסרה לו המוכר ללוקח, בטלפה - רשב"א. ועל כן פירשה הברייתא לענין משיכה: קורא לה והיא באה, לומר: כשם שבמסירה לא בעינן מסירה ממש - מיד ליד, כך במשיכה אין צורך במשיכה ממש, אלא כל שהולכת מחמתו - קנאה - ריטב"א. ב. ושיטת ריב"א (תוספות כאן ד"ה אחזה) ורבינו תם (להלן עו א ד"ה ספינה) וכן דעת רש"י וריב"ם (לדעת תוספות בקידושין כה ב, אמנם הר"ן שם כתב שרש"י סובר כרשב"ם) שאין מועילה מסירה אלא כאשר הבעלים מוסר את הבהמה מידו ליד הקונה. ג. והנה הריב"א הביא ראיה לדבריו ממה שאמרו בבבא מציעא ח ב דמסירה היינו כאדם המוסר דבר לחבירו, ובמציאה ונכסי הגר שאין מי שימסור לו, לא שייך קנין מסירה. וזה מתאים לשיטת ריב"א, כי לשיטת רשב"ם, הרי גם במציאה יכול הזוכה לאחוז בבהמה שבה הוא זוכה. (תוספות דחו את ראייתו, כי גם לדברי רשב"ם על כל פנים בעינן שהקונה יאחוז בבהמה במצות המקנה, וזה לא שייך במציאה). והרמב"ן הוכיח מאותה סוגיא דלא כהריב"א, שאם כדברי ריב"א, היכי קא סלקא אדעתין התם דשייך מסירה במציאה, אלא ודאי דסגי באחיזת הבהמה וקא סלקא אדעתין דלא בעינן דווקא שיאחזנה במצות המוכר. ביאור הדברים: הרמב"ן סבור שאם תימצי לומר בעינן מסירה מיד ליד, אם כן, זהו עצם הקנין מה שהבעלים מוסר אותו לקונה, אם כן לא יתכן שבמציאה תהיה הוה אמינא שיועיל בה קנין מסירה. אלא על כרחך, עצם הקנין הוא מה שאוחז הקונה בחפץ, אמנם לא סגי בכך וצריך שהדבר יהיה מכוחו של מקנה ובמצוותו, על כן סלקא אדעתין דבמציאה שאין בעלים יוכל המוצא לקנות מכח עצמו בלא ציווי המקנה. והריב"א סובר: מה דבעינן מסירה מיד ליד אינו אלא כדי שאחיזת הקונה תהא מכח המוכר (על דרך סברת שאר ראשונים), ושפיר קא סלקא אדעתין, דבמציאה שאין בעלים, אין צורך בכך. ד. כתב הרמב"ן: נמצאת משיכה עדיפה ממסירה, שיש בכללה מסירה, כי כל האוחז בבהמה ומושכה ברשותו של מוכר, הרי נתקיימה בו גם "מסירה", אלא אם כן משכה על ידי קורא לה והיא באה או שהכישה ורצה לפניו, וכן במציאה ונכסי הגר דליכא מאן דמסר ליה. ולשיטת רבינו תם שמסירה היא דוקא מידו של מקנה לידו של קונה, אכן מסירה עדיפה ממשיכה, ראה בתוספות עו א ד"ה ספינה. (וריטב"א כתב: אפילו אם מסירה מיד ליד - משיכה עדיפא ממסירה). ה. איתא בירושלמי (גיטין פרק ב הלכה ג): רבי זעירא בעי מסר לה הגט במסירה (בקנין מסירה) מהו. ויש לבאר את ספיקא דהירושלמי בשתי דרכים; הדרך האחת: הירושלמי הסתפק האם אפשר לגרש אשה, על ידי שהוא מקנה לה את הגט בקנין, בלא שהוא נותן את הגט בידה. (ועל ידי קנין "מסירה" בודאי אינו נחשב שהגט "בידה" של האשה, היות ואינה אוחזת אלא במקצתו ואין כולו בידה). והדרך השניה: זה ודאי דבעינן בידה ממש, כמו שכתב הר"ן ריש פרק הזורק בפשיטות, אלא דכמו לגבי מסירה בבהמה, כשאוחזת בשערה או באפסר הקשור אליה, הוי כאוחזת קצת הבהמה ממש, כך גם בגט יועיל מה שקצה הגט בידה, כי קנין מסירה נחשב שהוא בידו ממש, או שמא לענין גירושין בעינן שיהיה הגט כולו בידה - על פי שו"ת רבי עקיבא איגר (קמא רכב כג). ראה מה שכתב בזה ב"אילת השחר". (והר"י מיגאש (עו א) כתב דהא דמהני מסירה ברשות הרבים הוא משום דהוי כמאן דנקט לה בידיה ראה שם ובפירוש רבינו גרשום עו ב). ו. כתב הרא"ש: לא מצינו קנין מסירה במטלטלין אלא בספינה ובעלי חיים, משום דמסירה דידהו הוי כמו משיכה, דכשאוחז הספינה בחבל ומנענעו כל דהו הולכת מכחו על פני המים, הלכך אפילו לא הלכה כלל קני לה במסירה, וכן נמי בבעלי חיים, אבל שאר מטלטלין לא מקנו במסירה. (יש לדון, לסברא זו, אם מהני "מסירה" בעגלה וכיוצא בה שעל ידי גלגליה היא הולכת על ידי נענוע כל דהו של החבל). ובריטב"א כתב: לא נאמרה מסירה אלא לדברים שהם כבדים אפילו למשיכה, כגון ספינה או בהמה גסה, וכיוצא בהם מכלים שהם כבדים מאד, דאינהו ודאי דינם כספינה לדעת קצת רבותי, ואף בהם יש חולקים וסוברים דדוקא ספינה שאין דרך לטלטלה ליבשה, או בהמה גסה דמסרכא. והר"ן הביא שיטה שלישית: מסירה קונה ברשות הרבים בכל דבר, והוא שלא יהיה דרכו להגביה, דכל שדרכו להגביה אינו נקנה אלא בהגבהה, אבל מכיון שאין דרכו להגביה, אף על פי שדרכו להמשך נקנה ברשות הרבים במסירה, שכיון שאין המשיכה קונה ברשות הרבים לא הטריחוהו להוציאו מרשות הרבים לסמטא. (שתי השיטות האחרונות הובאו ברמב"ן ד"ה אי, ראה שם; תוספות (ד"ה אי) סוברים שאין מסירה אלא בספינה ובעלי חיים; ברשב"ם (עו ב ד"ה ואמר לי) מבואר שמסירה קונה בנייר של שטר, וראה מה שכתב הרש"ש (עה ב בסוף העמוד עו א על ד"ה ואותיות)).
או שאחזה הלוקח בשערה, או באוכף שעליה, או בשליף (מטען  26 ) שעליה, או בפרומביא (רסן) שבפיה, או בזוג (פעמון) שבצוארה, בכל אלו - קנאה הלוקח, אף על פי שלא הזיזה ממקומה.

 26.  על פי רש"י (קידושין כב ב, בבא קמא יז ב) ורשב"ם. (ראה לקמן פו ב: בשליפי רברבי). ומיירי באופן שהשליף קשור לבהמה, שאם לא כן, אין אחיזתו במטען קונה את הבהמה.
וכיצד קונים בהמה דקה בקנין "משיכה"?
קורא לה, לבהמה, והיא באה אליו, והרי זה קנאה, אף שהוא לא נגע בה, אלא מרצונה באה הבהמה אליו.
או, וכן, באופן שהוא הכישה, הכה אותה, במקל, ובגלל ההכאה, הבהמה רצתה (רצה) לפניו,  27  כיון שעקרה את עצמה, ואפילו לא עקרה אלא יד אחת ורגל אחת, קנאה הלוקח.

 27.  א. תרי גווני משיכה קא חשיב: קורא לה והיא באה אחריו, או שהכישה במקל ורצה לפניו - עליות דרבינו יונה. ב. הוא הדין נמי אם הנהיג את הבהמה בקולו והלכה לפניו, מידי דהוה אקורא לה והיא באה, אלא אורחא דמילתא נקט - רא"ש. (וראה באור הגר"א קצז ט שהביא ראיה לזה). ג. יש שדנו במי שפרש מפרש לספינה, ועל ידי המפרש הוליכה הרוח את הספינה, האם נחשב כמו בהמה שקרא לה לבא והיא באה אליו מכח קריאתו דקנאה במשיכה, כי יש לומר: שאני בעלי חיים שכח תנועתם הוא מכח עצמם, אך הרוח שמניעה את הספינה היא כח חיצוני, וראה מה שכתב ב"אילת השחר". ד. כתב בספר "דבר אברהם" (א, י ד"ה והנה ממתניתין): מסופקני בכל משיכה דבעלי חיים אם מהני גרירה על גבי קרקע, דשמא דרכה דוקא בהילוך, וכל ענייני משיכה תלויים בדרכן בכך, ומצאתי בשיטה מקובצת בבא מציעא (ט ב, ראה שם בשם הרשב"א) שנסתפק בזה, וכתב דהיא איבעיא דרבי אלעזר ולא איפשיטא, אבל ברא"ש שם (סימן כד) וביותר בקיצור פסקיו (סימן כג) מבואר דמהני בגרירה.
רבי אחי חולק, ואמרי לה (יש אומרים): לא רבי אחי חולק כאן, אלא רבי אחא הוא שחולק ואומר: לא די בעקירת יד אחת ורגל אחת כדי לקנותה, ואינו קונה עד שתהלך מלא קומתה, כלומר, שתעקור שתי ידים ושתי רגלים.  28 

 28.  רשב"ם. ואין כוונת הדברים ש"מלא קומתה" וארבע רגלים - שתי ידים ושתי רגלים הוו היינו הך, אלא אפילו אם בעקירת ארבע רגלים אין הבהמה מתקדמת מלא קומתה, מכל מקום קנה את הבהמה, כמבואר בגמרא להלן, וכפי שפירשו התוספות והראשונים ו"מלא קומתה" לאו דוקא, או דכן הוא אורחא דמילתא. (בתוספות ישנים כתבו: שמא עקירת ידיה ורגליה היינו מלא קומתה. ובריטב"א כתב: בבעלי חיים עקירת כל גופה חשיב כאילו תרוקן כל מקומה בספינה. ובספר "אמרי בנימין" פירש טעמו של דבר: מקומו של חפץ, היינו המקום שהוא תופס על הקרקע, ראה מה שהביא שם מדברי המאירי (קידושין כה ב) בענין ארבעה כלים תחת ארבע רגלי הבהמה ודברי מהר"י בירב (שם כו ב) בענין מרגניתא שתלויה במחט, ומה שדן שם לענין משיכת שולחן שיש לו רגלים).
ועתה מבארת הגמרא, כיצד יש לתלות את מחלוקת האמוראים במחלוקת התנאים:
לימא, האם נאמר: רב הסובר שלענין משיכת ספינה מספיק למשוך כל שהוא, הוא דאמר, סובר הוא לענין משיכת בהמה, שמספיק שתעקור יד ורגל, כדברי תנא קמא.
וכן נאמר: שמואל הסובר לענין ספינה עד שימשוך את כולה, הוא דאמר, סובר הוא כדעת רבי אחא, שלענין משיכת בהמה, לא קנאה עד שתהלך מלא קומתה.
ודחינן: אין הכרח לתלות מחלוקת האמוראים במחלוקת התנאים, אלא יש לומר שדברי חכמים מתאימים גם לדברי שמואל לענין ספינה, ודברי רבי אחא מתאימים גם לדברי רב.
אמר, יתרץ, לך רב: אנא, דאמרי לענין ספינה כיון שמשך כל שהוא קנה, יכול אני לומר זאת אפילו לדעת רבי אחא.
כי, עד כאן לא קאמר רבי אחא שלא קנה עד שתהלך מלא קומתה, אלא בבעלי חיים, כיון דאף על גב דעקרה הבהמה יד ורגל, עדיין בדוכתה קיימא (במקומה היא עומדת).
אבל ספינה, הרי כיון דנדה בה פורתא, מיד - נדה לה כולה (כאשר מעט מן הספינה נע ממקומו, כל הספינה נדה ונמשכת ממקומה). על כן, אמנם בבעלי חיים סובר רבי אחא שאיננו קונה בעקירת יד ורגל, אלא רק בעקירת שתי ידים ושתי רגלים,  29  אבל בספינה יכול רבי אחא לסבור כדעת רב, שדי במשיכת כל שהוא בספינה.

 29.  שהיא קרויה בברייתא "מלא קומתה" כנ"ל. (אליבא דרב, סברת רבי אחא היא, שלא מספיק תנודה כל שהיא בבהמה, אלא צריך שכל גופה יתנענע ויזוז ממקומו; אם כן יתכן שאין צריך שתניח הבהמה את ידה ורגלה השניים, ודי שהיא תעקור אותם מן הקרקע, שהרי כל גופה התנענע ממקומו מכח המושך).
וכן שמואל אמר, יתרץ לך: אנא, דאמרי לעניין ספינה לא קנה עד שימשוך את כולה, יכול אני לומר זאת אפילו כדעת תנא קמא.
כי, עד כאן לא קאמר תנא קמא: כיון שעקרה יד ורגל קנאה, אלא בבעלי חיים, דבבעלי חיים, כיון דמיעקרא, שנעקרו יד ורגל של הבהמה, אידך, שאר הבהמה, למיעקר קיימא, עומדת היא כולה להעקר בכך, ולכן, נחשב הדבר כאילו כבר נעקרה כל הבהמה ממקומה.
אבל ספינה, הרי כאשר הוא עוקר אותה במקצת, היא אינה עומדת מצד עצמה להעקר לגמרי ממקומה, לפיכך, אי משיך לה, אותה, כולה - אין, אכן נקנית לו הספינה. אך אי לא משיך לה כולה, לא קנאה. אבל בבעלי חיים, מיד כאשר נעקרה במקצתה, הרי היא כמי שנעקרה כולה,  30  וקנאה, אף על פי שעדיין לא עקרה אלא יד ורגל.

 30.  וכאשר עקרה שתי ידים ושתי רגלים, פשיטא שנקנית לו הבהמה, והיינו "מלא קומתה" דברייתא, כנ"ל, שהרי עקירת יד ורגל, אינה אלא כאילו עקרה גם את היד והרגל השניים. (אליבא דשמואל, לכולי עלמא שיעור המשיכה הוא "מלא קומתה", אלא שתנא קמא סובר שדי במה שהיא עומדת לכך. ויש לדון לדבריו, אם גם בספינה יקנה אותה מיד על ידי דחיפת הספינה בכח, באופן שבסופו של דבר היא תגיע על ידי הדחיפה לעקירה גמורה ממקומה).
ודנה הגמרא: לימא, האם נאמר שמחלוקתם של רב ושמואל, היא כמחלוקתם של הני תנאי דלקמן:
דתניא בברייתא: ספינה נקנית בקניין משיכה.
א. רשאי אדם למכור או לתת במתנה את חובו, שפלוני חייב לו, לאחרים, ומשעה שהקנה לו את החוב, נתחייב הלוה לפרוע לזה את חובו.
ב. אפשר למכור ולתת הן מלוה שבשטר, והן מלוה שבעל פה. כאשר אדם מוכר או נותן לחבירו שטר חוב כדי להקנות לו את השטר ואת החוב שכתוב בו, נקרא הדבר שהוא הקנה לו "אותיות".
ג. נחלקו תנאים כיצד מקנים "אותיות", ולהלן בגמרא יתבארו השיטות בזה.
רבי נתן אומר: ספינה ו"אותיות" - נקנות במשיכה <img alt='' src='p_amud.bmp title='מיקום עמוד מדויק'>  ובשטר, שיכתוב לו שטר מכירה עליהם, ומפרש לה ואזיל.

דרשני המקוצר[עריכה]