פרשני:בבלי:בבא בתרא עח ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא עח ב

חברותא[עריכה]

ודחינן: לא כדבריך, אלא רבי יהודה,  מלתא אחריתי קאמר. והיינו, חכמים ונחום המדי נחלקו כשאין עודן עליו. ומשמע, שבעודן עליו דברי הכל מכר את כולן. ובא רבי יהודה לחלוק על משמעות דבריהם, ולומר: פעמים שאינן מכורין אפילו כאשר עודן עליו.  1 

 1.  אין כוונת הגמרא שאם רבי יהודה מילתא אחריתי קאמר, בהכרח שבעודן עליו מודים חכמים לנחום המדי, כי אפשר לומר שרבי יהודה דיבר בעודן עליו ופלוגתא דחכמים ונחום המדי היא בין בעודן עליו בין באין עודן עליו - על פי דקדוק לשון רבינו גרשום.
אמר ליה רבינא לרב אשי: תא שמע ממשנה דקרון ופרדות שבאין עודן עליו נחלקו חכמים ונחום המדי:
שהרי שנינו (עז ב): מכר את הקרון - לא מכר את הפרדות.
ותני רב תחליפא בר מערבא ברייתא קמיה דרבי אבהו: מכר את הקרון - מכר את הפרדות.
ואמר ליה רבי אבהו: והא אנן מכר את הקרון לא מכר את הפרדות תנן, ואיך שנית לנו הברייתא הסוברת שהמוכר את הקרון - מכר את הפרדות!?
ואמר, שאל, ליה רב תחליפא את רבי אבהו: וכי איסמייה, האם אסיר ואסלק ברייתא זו, היות ומשובשת היא, שהרי דבריה סותרים את דברי המשנה?
ואמר ליה רבי אבהו: לא תסיר ותסלק את הברייתא ותתרגם, תפרש ותעמיד, את מתניתך, הברייתא שלך, בפרדות שאדוקים בו, בקרון.
מכלל, משמע, דמתניתין האומרת: מכר את הקרון לא מכר את הפרדות, מדברת בשאין אדוקים בו.
ומדרישא, אם הרישא מדברת בשאין עודן עליו,  2  מן הסתם סיפא נמי מדברת בשאין עודן עליו.

 2.  קרון ופרדות האדוקים זה בזה הוו ככלים על גבי החמור.
ודחינן: אדרבה, אם כדבריך שיש להוכיח מבבא אחת שבמשנה על בבא אחרת, אם כן אימא רישא, יש להוכיח מן המשנה הראשונה בפרק, שהמשנה מדברת בעודן עליו:
שהרי שנינו (עג א): המוכר את הספינה מכר את התורן ואת הנס ואת העוגין ואת כל המנהיגין אותה, אבל לא מכר לא את העבדים ולא את המרצופין ולא את האנתיקי.
ואמרינן (לעיל עז ב): מאי אנתיקי?
ואמר, פירש, רב פפא: עיסקא דבגוה, סחורה שבתוך הספינה היא הקרויה "אנתיקי", אבל הסחורה שעדיין נמצאת חוץ לספינה אינה קרויה "אנתיקי".  3 

 3.  רשב"ם בפירושו הראשון. עוד כתב רשב"ם: אי נמי כל פרקמטיאות קרויים "אנתיקי", אבל המשנה לא הוצרכה לחדש שלא מכר אלא את העיסקא שבגוה, אבל מה שחוץ מן הספינה, דבר פשוט הוא שאינו נמכר עם הספינה, ואין צריך לאומרו. לפי זה, ראיית הגמרא היא ממה שיש לפרש את המשנה במה שעל גבי הספינה, כי מה שחוץ ממנה הוא מילתא דפשיטא. ויש שהוסיפו (ראה ברש"ש): בעל כרחך המשנה לא מדברת בעיסקא שמחוץ לספינה, שהרי שנינו בסיפא דמתניתין: ואם אמר לו היא וכל מה שבתוכה, הרי כולן מכורין, ובודאי מדובר בסחורה שבתוך הספינה, ולא במה שחוץ לספינה. (ומכל מקום הגמרא לא רצתה להוכיח שמדובר בעודן עליה מדקתני היא וכל מה שבתוכה, כי היה אפשר לדחות: אימא היא וכל מה שראוי להיות בתוכה, כדלעיל.)
ומדרישא, אם הרישא מדברת בעודן עליו, הרי לפי דבריך, סיפא נמי בעודן עליו.
ובודאי אי אפשר לומר כך, שהרי בבא דקרון ופרדות מדברת בשאין עודן עליו.  4 

 4.  רבינו גרשום.
אלא בעל כרחך: אין ללמוד מבבא אחת שבמשנה, אל חבירתה, כי תנא דמתניתין מילי מילי קתני, כל הלכה עומדת בפני עצמה, אחת בעודן עליו, ואחת באין עודן עליו.
ואין לתמוה על הדבר, כי הכל הולך אחר מנהגו של עולם, יש דבר שהוא בכלל חבירו בעודו עליו, ויש דבר שאינו בכללו אפילו בעודו עליו. ויש - שדוקא בעודו עליו שייכים הם זה לזה.  5 

 5.  רשב"ם ורבינו גרשום.
(סימן זגם נסן  6 )!!!

 6.  סימן הוא לתנאים שמנה אביי בסמוך, אלא שמקצתם נרמזו באות הראשונה של שמם ומקצתם באות אחרת. וכך הוא רמז השמות: רבי אליעזר, רבן שמעון בן גמליאל, ורבי מאיר. וזהו הרמז הראשון: זגם והרמז השני נסן רומז כך: רבי נתן, סומכוס ונחום המדי. ויש שתמהו: אמנם לפעמים משנים את הסימן כדי שלא לטעות בין השמות, אך כאן אין חוששים לזה, שהרי סימן שמם של רבי נתן ונחום שוים (ואדרבה יש מקום לטעות שנתן הוא האחרון.) אם כן מדוע לא נרמזו כולם באות הראשונה של שמם! ? ותירצו: אם היו רומזים את כולם כך היו צריכים לומר: אשם נסן, ולא רצו לתלות אשם בשמם של התנאים.
אמר אביי: רבי אליעזר  7  ורבן שמעון בן גמליאל ורבי מאיר ורבי נתן וסומכוס ונחום המדי, כולהו סבירא להו:  8  כי מזבין איניש מידי, איהו וכל תשמישתיה מזבין.

 7.  כך גורס הרי"ף וכן הוא בתוספות לעיל סה ב ד"ה מחוורתא.   8.  כתב הרשב"ם: לאו משום דכולהו סבירא להו כי הדדי, דהאי לית ליה סברא דהאי, והא לית ליה סברא דהאי, דלמר הא מילתא בטל לגבי דהך, ולמר אידך מלתא בטל לגבי אידך. ומיהו בחדא שיטה הולכין, שמוסיפין מכירת תשמישין טפי מרבנן דידהו, וזהו לשון כולהו סבירא להו שאמר אביי. אבל כאשר אמר אביי פלוני ופלוני אמרו דבר אחד, כולם שוים בדעתם זה לזה. (ומתוספות כאן ולעיל סה ב ד"ה מחוורתא ובסוכה ז ב ד"ה כולהו משמע ש"כולהו סבירא להו" אינו בהכרח שאינם שוים.) הר"ן בסוכה ז ב הביא קבלת הגאונים שאין הלכה כ"שיטה" וכתב שיש אומרים דוקא בלשון כולהו סבירא להו, לפי שאין מודין זה לזה, ובכל חד מינייהו רבנן פליגי עליה, הוי כל אחד ובטל במיעוטו, אבל בלשון אמרו דבר אחד, אפשר שהלכה כמותם. ויש אומרים שאף כשהוזכרו בלשון אמרו דבר אחד אין הלכה כשיטה ראה "יד מלאכי" אות עא.
ששת התנאים שהזכיר אביי, נחלקו עם חכמים, וכולם מוסיפים על דברי חכמים, וסוברים שכאשר אדם מוכר חפץ, כוונתו למכור את החפץ וכל תשמישיו.
ואמנם, כל אחד ואחד מהתנאים, אינו סובר בהכרח שכל תשמישי החפץ בכלל המכר  9 , ויתכן שחלק מהם אינו בכללו, אך מכל מקום כולם מוסיפים על דברי חכמים, ומרבים בקניין של תשמישי החפצים הנמכרים.

 9.  רבי מאיר יוצא מן הכלל ברשימה זו, בכך שהוא אכן סובר שכולם מכורים בלא יוצא מהכלל - רשב"ם.
וכך הם דברי התנאים:
א. רבי אליעזר: דתנן (לעיל סז ב): המוכר בית הבד, מכר את הים ואת הממל ואת הבתולות, אבל לא מכר את העבירים ואת הגלגל ואת הקורה.
רבי אליעזר אומר: המוכר את בית הבד, מכר את הקורה.
חכמים סוברים: לא מכר אלא דברים הקבועים בבית הבד ולא את המיטלטלין שביניהם,  10 

 10.  רשב"ם שם.
ורבי אליעזר סובר: אף הקורה בכלל המכר היות והיא עיקר בית הבד.
ב. רבן שמעון בן גמליאל: דתנן (לעיל סח א): המוכר את העיר מכר בתים בורות שיחין ומערות מרחצאות ושובכות בית הבדין ובית השלחין, אבל לא את המטלטלין.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: המוכר את העיר - מכר את הסנטר.  11 

 11.  בגמרא שם נחלקו מאי "סנטר"? יש אומרים: היינו בר מחווניתא: ופירש רשב"ם: עבד הממונה להגיד ולאחוויי תחומי השדות של מי זה ושל מי זה, והוא עבד לשר העיר, ואי אפשר לעיר בלא אותו עבד. ורבנן סברי: סנטר אינו בכלל המכירה היות והוא נייד ואינו קבוע. ויש אומרים: "סנטר" היינו באגי - שדות שסביב המדינה, והם שייכים לענין העיר פחות מן הגינות הסמוכות לעיר ושבתוכה שהרי בגינה ראוי לטייל כמו בבית, מה שאין כן שדות הנ"ל. ורבן שמעון בן גמליאל סבר: גם שדות אלו בכלל העיר הם.
ג. רבי מאיר: דתניא: רבי מאיר אומר: מכר את הכרם - מכר את תשמישי הכרם.
וחכמים חולקים על רבי מאיר וסוברים שיש מתשמישי הכרם שאינם נמכרים עמו.  12 

 12.  לעיל סב ב אמרו שהמשנה שם חולקת על רבי מאיר, וראה לעיל סט א כמה פרטים בהם נחלקו רבי מאיר וחכמים.
ד. ה. רבי נתן וסומכוס: דתניא (לעיל עג א): המוכר את הספינה מכר את האיסכלה ואת בור המים שבתוכה.
רבי נתן אומר: המוכר את הספינה מכר את ה ביצית.
וסומכוס אומר: המוכר את הספינה מכר את ה דוגית.
ואמר רבא: ביצית היינו דוגית, וכל אחד קרא לה כמנהג מקומו.
ולדברי חכמים: המוכר את הספינה לא מכר את הביצית והדוגית.
ו. נחום המדי: הא דאמרן, מה ששנינו במשנתינו שנחלקו חכמים ונחום המדי אם המוכר את החמור מכר כליו או לא,  13 

 13.  מכאן הוכיח הרשב"א (בעמוד א) שאין לפרש את מחלוקתם של חכמים ונחום המדי אם חמור עומד לרכיבה או למשא, כי לפי הסבר זה אין שייך מה שאמרו כאן בגמרא שנחום המדי סובר: המוכר חמור מכר אותו ואת כל תשמישיו. אלא על כרחך חמור עומד בעיקרו לרכיבה ולפעמים משתמשים בו להובלת משאות ונחלקו חכמים ונחום המדי אם גם התשמישים שאינם קבועים נכללו במכירה.
שנינו במשנה: רבי יהודה אומר: פעמים מכורין, פעמים אינן מכורין, כיצד? היה חמור לפניו וכליו עליו, ואמר לו: מכור לי חמור זה - הרי כליו מכורין. חמורך הוא - אין כליו מכורין.
ודנה הגמרא: מאי שנא חמורך זו, ומאי שנא חמורך הוא?
אמר, פירש, רבא: כאשר אמר לו חמורך זו, הרי בודאי ידע הלוקח דחמרא דידיה, דמוכר, הוא.
והרי יכול היה לומר מכור לי חמורך, כאשר אין לפניו שני חמורים.  14 

 14.  רשב"ם. ואם שני חמורים לפניו אין ראיה מדבריו שכוונתו לכלים שעל גבי החמור, כי שמא כוונתו להעדיף חמור אחד על פני חבירו.
ואם כן, האי דקאמר ליה חמורך זו, בודאי משום כליו קאמר ליה, כלומר חמור זה כמות שהוא.
אבל כאשר אמר לו "חמורך הוא!?" הרי לשון שאילה הוא, דלא ידע הלוקח דחמרא דידיה, דמוכר, הוא.
ומה שאמר לו חמורך הוא, לא היתה כוונתו לומר: חמור זה כמות שהוא, אלא הכי קאמר ליה: האם חמור זה חמורך הוא, שתמכרנה לי?
על כן לא מכר את החמור עם כליו, כי רבי יהודה סובר שהמוכר את החמור בסתם, לא מכר את כליו, אפילו בעודן עליו.
מתניתין:
אדם המוכר את החמור, מכר עמו את בנו הסיח, אבל אם מכר את הפרה לא מכר עמה את בנה, ובגמרא מפרש מאי שנא פרה מחמור.
אדם שמכר לחבירו אשפה, מקום שהוא רגיל לתת שם את זבל בהמותיו,  15  אפילו אם מכר לו את האשפה סתם, ולא אמר לו אשפה עם הזבל שבה אני מוכר לך - מכר עמה את זבלה, הזבל שנמצא בתוכה בשעת המכירה.

 15.  והוא מקום שעמוק שלשה טפחים או גבוה שלשה טפחים ממה שסביבותיו, וניכר הוא בפני עצמו.
וכן אדם שמכר לחבירו בור של מים מכונסים  16 , מן הסתם - מכר עם הבור את מימיה.

 16.  רשב"ם. (ובפשוטו מדובר שמכר לו בור סתם, ודרך בור הוא שיש בו מים מכונסים, על כן אם יש באותו בור מים, הרי הם בכלל המכר, וכן לשון הנמוקי יוסף: מכר בור סתם, והוא עשוי להתקבץ בו מי גשמים לתוכו דומיא דאשפה, מכר מימיו. אבל אין לפרש ש"בור" היינו בור שמים מכונסים בו, דאם כן הרי זה כמפרש בור עם מימיו.) כתב הריטב"א (עט ב) בשם הרא"ה: בבאר מים חיים בודאי מכר את מימיו, שעל שם כך נקרא באר.
וכן אדם שמכר לחבירו כוורת, מן הסתם - מכר עמה את הדבורים שבה.
וכן אדם שמכר לחבירו שובך, מן הסתם - מכר עמו את היונים שבו  17   18 xxx

 17.  ברשב"ם כתוב: מכר יונים - שובכו ושבאים לתוכו ובפשוטו יש לפרש: מכר יוני שובכו שזכה בהן בקניין גמור, וגם יונים שבאו אל שובכו מן ההפקר שאינם שייכים לבעל השובך אלא משום דרכי שלום (סנהדרין כה א), אך יש טעות סופר בלשון רשב"ם ויש גורסים: מכר יונים שבו ושבאים לתוכו, משמע יונים שעתידים לבא, וצריך תלמוד הרי המשנה עוסקת במה שבתוכו ולא במה שעתיד לבא, ראה להלן עט ב.   18.  כתב הרשב"ם: כל אלו שנמנו כאן (מזבל האשפה עד יוני השובך) בטלים הם אל מקומם הקבוע (אשפה שובך וכו') אבל מכר זבלו לא מכר אשפתו, מכר מימיו לא מכר בורו, וכן כולם. והא דלא קתני במתניתין: מכר זבל לא מכר אשפה וכו', משום דמילתא דפשיטא הוא ולא איצטריך למיתני. אמנם בתוספתא (פרק ד הלכה ד) איתא: מכר שובך מכר את יונין, מכר את יונין מכר את שובך; מכר כוורת מכר דבורין, מכר דבורין מכר כוורת. וכתב בפירוש רש"י שסביב הרי"ף: ושמא היינו טעמא משום דאין רגילות למכור יונים ודבורים כולן, שאינו משייר חלק לעצמו, בלא שובך וכוורת, ואם כן מאי דשייר במתניתין קתני בברייתא, וכן כתב הרא"ש. לפי זה יש לומר שבאשפה ובור מודים הם לדברי רשב"ם. וראה בשלחן ערוך רכ טז, יח.
גמרא:
שנינו במשנה המוכר את החמור מכר את הסיח, מכר את הפרה לא מכר את בנה.
ותמהינן: מאי שנא חמור וסייח, מאי שנא פרס ובנה!?  19 

 19.  מלשון רשב"ם לאורך כל הסוגיא, משמע שמצד הסברא, יתכן בהחלט לומר שהמוכר את האם מכר את בנה עמה, היות ובדרך כלל הולדות זקוקים לאמם, וכל השקלא וטריא הוא מאי שנא בין פרה לחמור.
היכי דמי? הרי ממה נפשך תיקשי: אי מיירי כגון דאמר ליה מוכר ללוקח בפירוש: היא ובנה אני מוכר לך, הרי פשיטא שאפילו פרה ובנה נמי מכורים הם.
ואי מיירי כגון דלא אמר ליה: היא ובנה אני מוכר לך, וסובר תנא דמתניתין שאין הבן נמכר בכלל האם, היות וגופים מחולקים הם, ואפשר לבן להיות בלא אמו, אם כן, אפילו בחמור נמי, לא ימכר הסיח עם אמו (כל שכן שלא ימכר הסיח עם אביו)!? אמר, פירש, רב פפא, בין המוכר פרה ובין המוכר חמור, מן הסתם לא מכר בנה עמה.
והכא במאי עסקינן: כגון דאמר ליה מוכר ללוקח: חמור מניקה אני מוכר לך, ופרה מניקה אני מוכר לך.
לפיכך, המוכר את הפרה לא מכר את בנה עמה, והמוכר את החמור מכר את בנה עמה.
כי בשלמא כאשר מכר את הפרה, ואמר לו: פרה מניקה אני מוכר לך, איכא למימר: לא נתכוין זה למכור את בנה, אלא לחלבה בעי לה, המוכר חפץ בפרה חולבת,  20  על כן אמר לו פרה מניקה, כדי שלא יתן לו פרה שאינה נותנת חלב, ואם נתן לו פרה שאינה חולבת, הרי זה מקח טעות.

 20.  וכן אם אמר לו שפחה מניקה אני מוכר לך, לא מכר את הולד - רא"ש בשם התוספתא (ד ג). וטעמו של דבר: משום דדרך בני אדם לקנות שפחה מניקה כדי להניק לו את הולד - "בית יוסף" בשם הרמ"ך.
אלא כאשר מכר את החמור, ואמר לו: חמור מניקה אני מוכר לך, הרי בודאי לא נתכוונו לחלבה של החמור שאסור לשתותו, אם כן מאי קאמר ליה: חמור מניקה? שמע מינה: היא, החמור, ובנה אני מוכר לך קאמר ליה.  21 

 21.  איתא בתוספתא (פרק ד הלכה ג): שפחה מעוברת אני מוכר לך פרה מעוברת אני מוכר לך - מכר את הולד. וכתב הרא"ש: תמיה לי, דמשמע הא לא קאמר שפחה מעוברת, אלא שפחה זו סתם ואותה שפחה מעוברת היא, לא מכר לו את הולד, ולא מסתבר כלל. ובשלחן ערוך (רכ י) העתיק הא דשפחה מעוברת אני מוכר לך מכר לו את הולד. ובהג"ה כתב: ויש אומרים דאפילו מכר לו שפחה סתם, אם היא מעוברת הולד מכור, ובפשוטו משמע שהשלחן ערוך חולק, ואינו סובר את דינם של הרא"ש והרמ"א. והקשו הט"ז (רכג א) ו"פילפולא חריפתא" (אות ו) שיש לתמוה בהא דמחליף פרה בחמור וילדה, אם ילדה קודם הקנין הרי הולד של המוכר, ואם ילדה אחרי הקנין הרי הולד של הלוקח. ולשיטת השלחן ערוך תיקשי ממה נפשך: אם מדובר כאמר לו פרה סתם, אם כן אפילו ילדה אחרי הקנין, העובר והולד של המוכר, ואם אמר לו פרה מעוברת פשיטא שהולד של הלוקח, אפילו אם הלידה היתה קודם מעשה הקנין. אלא בעל כרחך, כדברי הרא"ש, ומדובר כשאמר לו פרה זו בסתמא, ולא קנה את עוברה אלא כאשר הקנין נעשה כשעוברה במעיה. וכתב הט"ז: צריך לומר שגם השלחן ערוך מודה לדברי הרמ"א, ולא כתב הרמ"א את הגהתו כחולק אלא כמוסיף. וב"קצות החשן" (רכ א) כתב שמחלוקת ישנה היא בשטה מקובצת בבא מציעא ק א בשם רבינו יהונתן והרמ"ך, ראה שם. וכתב עוד להוכיח כשיטת הרא"ש מתמורה כה א, שם מבואר דמי שמקדיש בהמה מעוברת בסתמא גם ולדה מתקדש. והגר"א כתב דמשמע כדברי הרא"ש בהא דתניא (שבת קלה ב): לקח שפחה מעוברת והטבילה ואחר ילדה, הרי הולד "מקנת כסף" ונימול מיד. ומדלא קתני לקח שפחה וולדה משמע דאף בסתמא הולד שלו. וב"פתחי תשובה" הביא תשובת "חתם סופר" שכתב שבודאי הרי"ף והרמב"ם חולקים על הרא"ש וסוברים כהרמ"ך שדוקא אם אמר לו פרה מעוברת, קנה את העובר, ולא כשאמר לו פרה זו סתם, ומההיא דתמורה אין ראיה כי יש לחלק בין קדושת הגוף - שחל גם על העובר, לקדושת דמים. ועוד כתב: כל נידון הראשונים הוא כששניהם יודעים שהפרה מעוברת, אבל כאשר שניהם לא ידעו ונתכוונו לפרה ריקה ונמצאת טעונה, פשיטא שאין הולד בכלל, ומודה הרא"ש שהמוכר יכול לטעון על דעת כן לא מכרתי.
על כן שנינו: המוכר את החמור, חמור מניקה, מכר את הסיח היונק ממנה וכרוך אחריה,  22  אבל אם מכר את הפרה, פרה מניקה, לא מכר את בנה.  23 

 22.  מאירי.   23.  בפרשת וישלח (בראשית לב טז) נאמר: "גמלים מיניקות ובניהם שלשים" ופירש רש"י: גמלים מיניקות שלשים ובניהם עמהם. ומדרש אגדה: ובניהם - בנאיהם זכר כנגד נקבה כו'. ועל פי מה שאמרו בסוגיין אתי שפיר דברי המדרש שאין לומר בניהם ממש, דהא מדקאמר "מיניקות" הרי בניהם בכלל, דהא חלב גמלים טמא, ועל כרחך דבנאיהם קאמר - על פי "תורה תמימה". (ויש לדון בדבריו: הרי את הגמלים שלח יעקב לעשיו, ובודאי שעשיו לא הקפיד לשתות חלב טמיאה. ואם תאמר: עשיו דין ישראל מומר היה לו (ראה קידושין יח א) מכל מקום היות ועדיין לא ניתנה תורה ולא נאסרו בבהמה טמאה, חידוש הוא לומר שיעקב היה נזהר מאיסור ד"לפני עיור" בזה.)
ומפרשת הגמרא: אמאי קרי ליה לבן החמור סיח?  24 

 24.  כתב ב"תוספות יום טוב": מה שאמרה הגמרא טעם לשמו של בן החמור דוקא כאן, ולא עמדה על זה כבר בבבא מציעא (פרק ה משנה ה) דהתם נמי קתני: שמין עגל עם אמו וסיח עם אמו, הוא משום דמן הסתם אין לומר טעם בשמו של בעל חי, אבל כאן התנא מורה באצבע ומרמז שיש טעם בשם זה, מדלא קרי נמי לבן פרה עגל בשם העצם שלו, ראה שם וברש"ש.
לפי שכך הוא טבעו של בן החמור, שהוא מהלך ובא אחר סיחה (שיחה) נאה, והיינו, שכאשר קוראים לו בנחת וברמיזה בעלמא הוא הולך למקום שהאדם חפץ,  25  אבל חמור זקן צריך שיכו אותו כדי לכוונו לדרך הנכונה.  26  ואגב שהוזכר טבעו של הסייח ללכת אחרי שיחה נאה, הביאה הגמרא את דרשתו של רבי שמואל בר נחמני על אדם שמתפתה בקלות אחרי יצרו.

 25.  כתב רבינו גרשום: שאם משורר אדם לפניו הולך אחריו ברצון.   26.  "מרדע" שהזכיר הרשב"ם הוא "מלמד הבקר" - על פי "תפארת ישראל" כלים פרק כה אות י.
אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יוחנן  27  מאי דכתיב (במדבר כא כז, כח, ל): "על כן יאמרו המושלים, בואו חשבון, תבנה ותכונן עיר סיחון. כי אש יצאה מחשבון, להבה מקרית סיחון, אכלה ער מואב, בעלי במות ארנון. ונירם אבד חשבון עד דיבון, ונשים עד נופח, אשר עד מידבא".

 27.  במסורת הש"ס כתב שצריך לומר אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, וכן הוא בנמוקי יוסף וב"עין יעקב", אך לפנינו איתא רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יוחנן, וכן הוא בילקוט שמעוני.
ואמנם פשוטו של מקרא מדבר במלחמת סיחון במלך מואב הראשון שלקח סיחון את כל ארצו מידו על ידי קללת בלעם  28 .

 28.  רש"י (במדבר כא כז) ומשמע שם שאף בעור אביו של בלעם נשתתף בדבר, וברשב"ם כתב נתנבא בלעם וחביריו שינצח סיחון למואב.
ונפקא מינה לדינא: אף שנאסר על עם ישראל להלחם עם מואב שנאמר (דברים א ט): "ויאמר ה' אלי אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה, כי לא אתן לך מארצו ירושה"; מכל מקום על ידי כיבושו של סיחון הותרה ארץ זו לעם ישראל. (חולין ס ב)
אך עדיין לא מיושבת כל אריכות המקרא בסיפור המעשה, כיצד כבש סיחון את ארץ מואב, ומה בא מקרא זה ללמדנו!?
אלא, על כרחך: לדרשה כתבה משה רבינו, וכדלקמן.  29 

 29.  א. כתב הרשב"א (חידושי אגדות ברכות לב ב בסוגיא דהתשכח אשה עולה ד"ה וזה הצד): אין כוונת חז"ל בכתוב זה שמדבר במקרי מלחמת סיחון, שאינו אמור אלא על דברי הרשעים ומעשיהם ומחשבותיהם, אלא כוונתם בזה ובכל כיוצא בזה לזכור את הענין עם זכירת הכתוב, וכסימנין הם להם ז"ל, וזה מחכמתם לקבוע הדברים הצריכים ונכבדי העיון גדולי התועלת בלשונות שעל ידם לא תשכח זכירתם. ומכל מקום, אין דרך חז"ל להסמיך בלשון הפסוק אלא כאשר יש להם דקדוק והערה בפסוק בלשונו או בסידורו, וזהו מה שפירש הרשב"ם שעל פי פשוטו פרשה יתירה היא, ובודאי לדרשה כתבה משה רבינו - "תורה תמימה". ב. עיקר ענין הכתוב בדרשה זו, שהכל תלוי לפי החשבון, הוא מפורש בפסוק, על כן לא הקפידו חכמים לפרש את כל הפסוקים בפירוש פשוט - על פי "באר הגולה" למהר"ל מפראג. (באר ג עמודים מה מו, הובאו דבריו ב"חידושי גאונים" על "עין יעקב") ראה שם שהאריך ביסוד זה ובביאור המקרא.
וכך דרש רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יוחנן: "המושלים" שאמר הכתוב, אלו הצדיקים  30  שמושלים ביצרם וכופים אותו.

 30.  צדיק נקרא "מושל" היות והוא מושל ביצרו, ואין לך ממשלה גדולה מזו, שהרי שנינו (אבות ד א): איזהו גבור? הכובש את יצרו שנאמר (משלי טז לב): "טוב ארך אפים מגבור, ומושל ברוחו (טוב) מלוכד עיר". וראה עוד במועד קטן (טז ב) דדרשינן הא דכתיב (שמואל ב כג ב): "אמר אלהי ישראל לי דיבר צור ישראל, מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים", מאי קאמר? הכי קאמר: אמר אלהי ישראל לי דבר צור ישראל, אני מושל באדם, מי מושל בי - צדיק, שאני גוזר גזרה ו (הצדיק) מבטלה.
וכך אמרו המושלים - הצדיקים  31 : "בואו חשבון" כלומר: בואו ונחשב  31*  חשבונו של עולם.

 31.  מה שייחס עצה זו דווקא לצדיקים המושלים ביצרם, הוא משום שאף שלכאורה עצה אמיתית זו היא עצה פשוטה, מכל מקום לא יוכלו לתת אותה ולא יוכלו לראות אמיתתה, אלא אותם שיצאו מתחת יד יצרם ומשלו בו, כי מי שהוא עדיין חבוש במאסר יצרו אין עיניו רואות את האמת הזו, כי היצר מסמא את עיניו - "מסילת ישרים".   31*.  לשון "בואו ונחשב" משמע שאף הצדיק המושל ביצרו עדיין זקוק לחשוב חשבונו של עולם, ועליו לערוך תמיד מחשבות ביראת ה' כמו שכתב בשערי תשובה (ג טו ב ט), וגם משמע שהוא עורך את החשבון יחד עם אחרים, כי עליו לעורר אחרים שישתתפו עמו כדי ללמדם איך להגיע אל מעלות הצדיקים - "ברכת אברהם".
ומה הוא "חשבונו של עולם"?
חשבון  32  הפסד מצוה, שמתבטל ממלאכה ומפסיד ריווח בשביל שעוסק במצוה, או שנתן צדקה ונחסר ממונו, כנגד שכרה, המרובה של המצוה שיקבל האדם לעתיד לבא.

 32.  חשבון זה נקרא חשבונו של עולם, היות והשכר הוא נצחי ועולמי - על פי "אור יהל". אי נמי על פי מה שאמרו (קידושין מ ב): העולם נידון אחר רובו והיחיד נידון על פי רובו, עשה מצוה אחת - אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות - "עיון יעקב".
וכן חשבון שכר עבירה, שנהנה בה בעולם הזה, כנגד הפסדה, שיפסיד יותר לעתיד.  33 

 33.  כתב רבינו גרשום: ושכר עבירה שנהנה בה בעולם הזה, חושב בלבו שאותו שכר הנאה מפסידו לעולם הבא. כלומר: מלבד העונש החמור על כל עבירה, יש כאן עוד חשבון: כל הנאה וריוח שמגיע לאדם שלא בדרך הראויה, אי אפשר שאדם יהנה וירויח בו, ואם הוא חטף לעצמו הנאה פסולה וריוח אסור, הרי שסופו שינכו לו מהנאתו בעולם הבא, כנגד ההנאה שחטף לעצמו, מלבד עונשו של עצם החטא. וכך הם דברי רבינו יונה (שערי תשובה א י): יבין לבבו כי רע ומר עזבו את השם, כי מלבד מה שעשה רע לעצמו בהתרחקו מעל השם, עוד מירר לעצמו את החיים, כי בשעת מעשה חשב לעצמו: על כל פנים, עכשיו אני נהנה, אך באמת הרי אותה הנאה יחסרו לו מחשבון ההנאות שבלאו הכי היה מקבל, ואין כאן מתיקות אלא מרירות.
"תבנה ותכונן" - דע לך, שאם אתה עושה כן, כמו שאמרנו, לחשוב בכל דבר ודבר הפסד כנגד שכר, בודאי תבנה בעולם הזה  34  ותכונן לעולם הבא.

 34.  "תבנה" - בעצמותך, על ידי עלייתך בתורה ובמעשים, כבר בעולם הזה. ועוד, יהא מובטח לך שאתה נבנה על ידי עשיית רצון הבורא, ולא תפסיד מאומה, שאין הפסד בא על ידי הוצאותיו לצדקה ולמצוות (ראה לעיל י א: כשם שמזונותיו כו' ובשלחן ערוך רמז ב: לעולם אין אדם מעני מן הצדקה ולא דבר רע ולא היזק מתגלגל על ידה שנאמר: "והיה מעשה הצדקה שלום". ובבבא קמא ט ב: מכאן ואילך משל הקדוש ברוך הוא, וכתב רש"י: מה שיוסיף בהידור יותר על שליש יפרע לו הקדוש ברוך הוא בחייו.) ולא עוד, אלא שהרבה מצוות מגינות מן היסורים ומן המיתה. "ותכונן" לעולם הבא, שיהיה שכרך מוכן לך בלא שינכו ממנו ובלא שיהיה חייב להתייסר בגיהנום קודם שיקבל את חלקו המוכן לו בגן עדן. אי נמי, לפי שעיקר השכר הוא בעולם הבא כמו שאמרו: אדם אוכל פירות בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא, על כן אמר "תבנה" בעולם הזה, שהוא בנין עראי, "ותכונן" - בנין קבוע שיש לו יסוד יהיה בעולם הבא - "עיון יעקב".
כל זה נאמר במי שמחשב את דרכיו.
אבל: "עיר סיחון": אם משים אדם את עצמו כעיר זה  35  שמהלך אחר סיחה נאה, מה העיר נמשך אחרי קריאה בנחת ואחרי רמיזה קלה, אף הוא מתפתה ביצרו ונמשך אחרי דברי האפיקורסים ואינו מושל ביצרו.

 35.  א. דורש עיר מלשון עייר - בן החמור, וסיחון מלשון שיחה נאה ופיתוי. ב. כתב המאירי: לעולם יהא אדם כסיח זה שמהלך אחר שיחה נאה, רצונו לומר: כשקורין לו בנחת ואינו צריך מרדע, כך יהא אדם מקבל תוכחת בדברים מועטים, ולא יהא צריך גערה והכאה. (גירסת המאירי בסוגיין היא שלא כגירסא שלפנינו וראה ברמ"ה אות מא.)
מה כתיב בפסוק שאחריו?
"כי אש יצאה מחשבון" וגו'  36  - תצא אש מן הצדיקים המחשבין חשבונו של עולם, ותאכל את שאינן מחשבין.

 36.  לא נתפרש מה מוסיפה תיבת וגומר, הרי מה שנאמר: "ולהבה מקרית סיחון נדרש בסמוך בפני עצמו.
ואף אם צדיקים הם, מכל מקום לא יוכלו להשיג את אותה דרגה אליה הגיעו המחשבין חשבונו של עולם, וכבר שנינו (לעיל עה א): כל אחד ואחד נכווה מחופתו של חבירו, קטן נכווה מחופתו של חבירו הגדול ממנו.
ועוד נאמר "ולהבה (יצאה) מקרית סיחון" - מקריתם של צדיקים שנקראו שיחין (עצים).  37 

 37.  כאן דורש סיחון על הצדיקים, היות ולא נאמר עיר סיחון מלשון עייר אלא קרית סיחון. צדיקים נקראו אילנות כמו שכתוב (תהילים צב יג): "צדיק כתמר יפרח". ואמרינן (סנהדרין צג א): אין "הדסים" אלא צדיקים. וכן נאמר (במדבר יג כ): "היש בה עץ אם אין". ופירש רש"י: אם יש בהם אדם כשר שיגן עליהם, ולעיל טו א אמרו שהוא איוב שמגין על דורו כעץ.
ואש ולהבה זו "אכלה ער מואב", "ער" מלשון עיר, מואב מלשון תאווה  38  - זה המהלך אחר יצרו ותאוותו, כעיר זה שמהלך אחר סיחה נאה.

 38.  על פי רשב"ם. ורבינו גרשום כתב: אכלה אש אותו בן אדם שמהלך אחר יצרו כעייר זה שמהלך אחר שיחה נאה, ושולט יצרו עליו שאינו יכול לכובשו ואינו יכול לשלוט עליו, מואב: כמו אב השולט על הבן.
ועוד נאמר על אותה האש שהיא אוכלת את "בעלי במות ארנון" - אלו גסי הרוח, בעלי גאוה, המרימים דעתם עליהם כבמות ארנון הללו.
דאמר מר: כל אדם שיש בו גסות הרוח, נופל בגיהנם, שנאמר (משלי כא כד): "זד יהיר לץ שמו, עושה בעברת זדון", ואין "עברה" אלא גיהנם שנאמר (צפניה א טו): "יום עברה היום ההוא".  39  ומה שאמר הכתוב "ונירם" רמז הוא למה שאמר רשע: אין רם, וכנגד שכינה הוא אומר, שהרי השם יתברך רם על כל ושוכן מרומים,

 39.  א. על פי רשב"ם. ורבינו גרשום כתב: ולא איתפרש לי אם נדרש נמי מהאי קרא דנופל בגיהנם. כלומר, האם ממקרא דבעלי במות ארנון דרשינן נמי שנופל בגיהנום. (בין כך ובין כך, המקרא רומז על שני מינים של אש; זו שיוצאת מן המחשבים והצדיקים, וזו של גיהנם.) ב. צריך לבאר מה מיוחד בגסות הרוח שמביאה את האדם לגיהנם, יותר משאר עבירות? ונראה לבאר על פי מה שכתב רבינו יונה (שערי תשובה א כז) שבעל הגאוה נמסר ביד יצרו, ואין עזר אלקיו עמו אחרי אשר הוא תועבת ה', והרי אמרו (קידושין ל ב) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו - אין יכול לו, אם כן בעל הגאוה שאין עזר אלקיו עמו, פשוט הוא שעל ידי גסות הרוח מתרבים עוונתיו, כי אין מי שיסייע בידו כנגד התגברות יצרו, וממילא - נופל הוא בגיהנם - "ברכת אברהם".
ועוד אומר הרשע: "אבד חשבון", אבד  40  חשבונו של עולם, אין דין ואין דיין, ולא אהיה נתבע על חטאי.

 40.  ממה שאמרו אבד משמע שאף הרשע מודה שמתחילה היה חשבון אלא שאבד. וראה ביחזקאל (כ לב-לג) בילקוט שמעוני ופירוש רש"י שם, שכאשר יצאו עם ישראל לגלות היו סבורים שיכולים הם לפרוק עול מלכות שמים מעליהם כעבד שמכרו רבו לאחר שאין לו עוד שליטה עליו, ועל כן נשבע ואמר: והעולה על רוחכם היו לא תהיה, אשר אתם אומרים נהיה כגוים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן. חי אני נאם ה' אלהים, אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחימה שפוכה אמלוך עליכם".
ותשובתנו לרשע היא: "עד דיבון" - אמר הקדוש ברוך הוא  41  לרשע: המתן עד שיבא יום הדין.

 41.  הב"ח גרס אמור לו: רשע המתן כו' וכן הוא בפירוש רבינו גרשום.

דרשני המקוצר[עריכה]