פרשני:בבלי:בבא בתרא פ א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא פ א

חברותא[עריכה]

מתניתין:
משנתנו דנה בדברים שיש להם "פירות", וכאשר מוכר הבעלים את הפירות, רוצה הוא שעיקר החפץ יתקיים אצלו, לפיכך, אף על פי שהמוכר לא התנה בפירוש, חייב הלוקח להשאיר לבעלים חלק מן הפירות, כפי שקבעו חכמים, כדי שלא יאבד המוכר את עיקר הדבר בכך שמכר את פירותיו.
א. הלוקח פירות שובך מחבירו, אדם שקנה מחבירו את היונים שיוולדו בשובכו  1  במשך תקופה מסויימת,  2  אינו רשאי ליטול מן השובך את כל הוולדות, כי אם ישארו היונים הראשונים בלא בניהם, הם יברחו מן השובך,  3  ונמצא המוכר מפסיד את כל שובכו.

 1.  כתב הרשב"ם: דרכם של היונים הוא שבכל חודש, חוץ מחודש אדר, מטילה היונה שתי ביצים שמהם בוקעים זוג יונים, זכר ונקיבה. (זוג יונים זה נקרא "בריכה".) גם ולדותיהם של היונים האלו עושים ולדות בכל חודש, החל מסוף החודש השני ללידתם. וכך אמרו במדרש רבה (שיר השירים א טו ב): "עיניך יונים" - מה יונה זו מחדשת בכל חדש וחדש גורן, כך ישראל כו'.   2.  א. על פי שיטת רשב"ם המשנה דיברה באופן שמתחילה לא היו בשובך אלא זוג יונים אחד בלבד. אבל לפי דברי התוספות, מדובר גם במקרה שהיו בשובך כמה זוגות יונים, ואף על פי כן מחוייב הלוקח להניח שם את בניהם הראשונים שיוולדו להם (ואת בני בניהם וכו' כמבואר בברייתא.) ב. הרשב"ם כתב שהמוכר מכר לו את כל היונים שיוולדו במשך שנה, ואפשר שאם מכר לו פירות של תקופה יותר קצרה, אין כל כך חשש שהיונים הראשונות יברחו. ג. כתבו בתוספות ישנים (בהגהה): צריך ליתן חילוק שלא תהיה מכירה זו נחשבת כמכירת פירות דקל, כי לדעת חכמים האומרים: אין אדם מוכר דבר שלא בא לעולם, אי אפשר למכור את פירות הדקל שלא באו עדין לעולם, וכמו כן אי אפשר למכור את היונים שלא נולדו. ויש אומרים: כאן מדובר באופן שמכר את השובך ליונים, וגם זה תימה, דלא דמי למוכר דקל לפירותיו, שמודים בו חכמים לרבי מאיר, שהרי הפירות באים מן הדקל, אבל היונים אינם באים מן השובך, אלא מעלמא באים היונים אל השובך. וצריך לומר: כגון שמכר אמהות ליונים, ובמקרה כזה הרי היונים שיוולדו מן היונים שבשובך, מכורים ללוקח. והנה הרמב"ם (מכירה כג ט) כתב: המוכר פירות שובך ופירות כוורת לחבירו קנה, ואין זה מוכר דבר שלא בא לעולם, לפי שאינו מוכר יונים שיולדו או דבש שיבוא לכוורת, אלא הוא מוכר שובך לפירותיו או כוורת לדבשה. וכתב הראב"ד: אמר אברהם, דוקא שאמר לו כך. וכתב ב"כסף משנה" שלדעת הרמב"ם אף אם אמר לו פירות שובך הרי הוא כאומר שובך לפירותיו. (ראה שם ב"כסף משנה" מאי שנא ממוכר פירות דקל דלא אמרינן דהוי כמוכר דקל לפירותיו.) ובפשוטו נראה שתוספות ישנים סוברים כהראב"ד שצריך לפרש את הדבר להדיא. ורבינו יונה הוסיף: אפילו למאן דאמר אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, צריך לפרש את הדין באשר אינם חוזרים ורוצים לקיים את המקח. (ראה ב"אילת השחר" שלפי דבריו, בדיבור המכירה מונחת גם התחייבות לקיים את המקח. והביא דבשלחן ערוך (ריב ז) הובאה שיטת הרמב"ם דבאומר פירות דקל אלו יהיו הקדש, אף דאינו חל, מכל מקום מחוייב לתת אותם להקדש, דהוי כנודר לתת אותם. והרא"ש חולק. וצריך עיון, אם במכר יש התחייבות לתת אף שאין המקח חל, הוא הדין נמי בהקדש, ומדוע חולק הרא"ש על הרמב"ם! ? וראה עוד מה שכתבו בשיטת רבינו יונה (ציונים 226, 227).   3.  טבעם של היונים הוא שהם אינם חפצים להיות בודדים בשובך, על כן יש לדאוג שתהיה צוותא ליונים. ומבואר בגמרא וברשב"ם שעל ידי שנשארים עם היונים בניהם - הזוג הראשון הנולד להם, ובני בניהם, יש קיום לשובך, ואין היונים יוצאים ממנו לבקש להם צוותא במקום אחר.
על כן, מפריח הלוקח, בריכה ראשונה, את זוג היונים הראשון שיוולד, שאינו נוטל אותם לעצמו, אלא מניח להם לפרוח מן הקן עם הוריהם.  4 

 4.  כלומר, אם ירצו לפרוח לא ימנע אותם, ועיקר העניין הוא שאינו נוטל אותם מן השובך, שהרי לא קנה את השובך עצמו. (רבינו גרשום מפרש: יפריח - המוכר. (המוכר לא יפסיד אותם כשהם יפרחו, כי הם חוזרים בחזרה לשובך שלהם, כמו שאמרו בשיר השירים רבה שם.))
ב. אדם שקנה מחבירו פירות כוורת, את הדבורים שיוולדו בכוורת בשנה אחת,  5  אינו נוטל  6  אלא שלשה נחילים, שלש קבוצות של דבורים חדשים, ומסרס. ובגמרא יתפרש אלו נחילים הוא נוטל, ומה הוא "מסרס".

 5.  כתב הרשב"ם: דרך הדבורים הוא שבתחילת ימות הקיץ, יוצא מן הכוורת נחיל של דבורים "ילדות" - שילדו האמהות, ויושבין על ענף האילן (ומביא כוורת חדשה ומכניסן לתוכה), וכן לסוף תשעה או עשרה ימים יוצא נחיל של דבורים אחרים, וכן השלישי וכן הרביעי ויש שעושין כך שבע ושמונה פעמים. הנחיל הראשון מעולה מן השני והשני מן השלישי וכו'.   6.  לפי פירושו של הרשב"ם הלוקח נוטל את שלשת הנחילים, ויש לפרש שאינו רשאי ליטול יותר כדי שיהיה למוכר דבש, שהוא תכלית הכוורת, או כדי שגם למוכר יהיו ולדות ולא תתבטל הכוורת במותם של הדבורים הישנות, וכפי שיתבאר בגמרא ובהערות. ורבינו גרשום מפרש שהמוכר נוטל את שלשת הנחילים לצרכו, דהרי קים לן שבשלשה נחילים יש צוות לאמהות, ולא יברחו האמהות מרשות מוכר. לפי זה צריך לומר שהדבורים החדשים מתגוררות עם האמהות. (ורשב"ם, לשיטתו, כתב שלכל נחיל הוא מביא כוורת חדשה.)
ג. אדם שקנה מחבירו את חלות הדבש שבכוורת, אינו רשאי ליטול את כל החלות, אלא מניח הוא שתי חלות לפרנסתם של הדבורים בימות הגשמים.
ד. אדם שקנה מחבירו זיתים בכדי לקוץ את הענפים שהתרבו בהם, אינו רשאי לקצוץ את כל הענפים, אלא מניח הוא שתי גרופיות, ענפים,  7  בכל אילן, שמהם יחזרו הזיתים ויצמחו.

 7.  ענף זית נקרא "גרופית" כמו שמצאנו בבראשית רבה (לו ג) - רשב"ם ויש מי שפירש: שתי גרופיות - שיעור שני אגרופים - נמוקי יוסף, והוא הדבר שכתב הרמב"ם בפירושו: ושני גרופיות שיעור שני טפחים - תוספות יום טוב. (וכבר נחלקו בדבר רש"י ותוספות בבבא קמא פא א.)
גמרא:
שנינו במשנה: הלוקח פירות שובך מחבירו מפריח בריכה ראשונה.
ותמהינן: והא תניא בברייתא: הלוקח פירות שובך מחבירו מפריח בריכה ראשונה ושניה!?
אמר, תירץ, רב כהנא: לא קשיא!
כדי שיונה תשאר בקן זקוקה היא לחברה וצוותא; לא מספיק לה את חברת בן זוגה, וזקוקה היא גם לבתה שתהיה עמה.
הבת אינה מסתפקת בחברתה של אמה, וזקוקה היא לבתה, בת בתה של האם, כדי שתהיה לה לצוות.
הא דקתני בברייתא שהלוקח משייר "בריכה שניה" - בת בתה של האם, לה הוא, לצורך הבת שלא תפרח מן הקן.
והא, "בריכה ראשונה" - בתה של האם, שהוזכרה במשנה ובברייתא, לאמה, לצורך צוותא וחברה לאם.
כלומר, המוכר פירות שובך לחבירו צריך הלוקח להפריח בריכה ראשונה, כדי שהיא תשאר להיות צוות לאם, וגם צריך הוא להפריח בריכה שניה, כדי שהיא תשאר להיות צוות לבת.
המשנה הזכירה את מה שנחוץ להשאיר בשובך, כדי שתהיה חברה להורים - זוג היונים הראשון בשובך;  8  ואילו הברייתא הוסיפה על המשנה, ופירטה גם את מה שנחוץ להשאיר בשובך, כדי שתהיה חברה לבריכה הראשונה.  9  ותמהינן: מדוע צריך להשאיר בקן גם את הבריכה השניה!?

 8.  המשנה לא הזכירה את הבריכה השניה, כי אין מניחים אותה לצורך האם אלא כדי שלא תברח הראשונה, ואילו היתה אותה בריכה נשארת, היה די לאמה בכך - ר"ן.   9.  א. רשב"ם. ואם תאמר: מדוע לא ישאיר הלוקח גם את ה"בריכה השלישית" - בריכה ראשונה שיולידו ה"הבריה השניה", כדי שתהיה חברה וצוותא לבריכה השניה, כשם שהלוקח מחוייב להשאיר את הבריכה השניה לשם חברה וצוותא לבריכה הראשונה! ? יש לומר: הברכה השניה אינה זקוקה לצוותא של הבריכה השלישית, ודי לה בצוותא של הבריכה הראשונה והיונים הראשונות, שהרי כבר יש הרבה "חבורות" בשובך, אבל הבריכה הראשונה אינה מסתפקת בצוותא עם היונים הראשונות היות ואין כאן אלא שני זוגות בסך הכל - רשב"ם. ב. התוספות (על פי מהרש"א) ועוד ראשונים פירשו את תירוץ הגמרא כך: מה ששנינו במשנה: בריכה ראשונה, היינו בריכה ראשונה של האמהות, כפירוש רשב"ם. ומה ששנינו בברייתא: בריכה ראשונה ושניה, היינו בריכה ראשונה של הזוג הראשון שנולד לאמהות, והוא עצמו "בריכה שניה" ביחס לאמהות - על פי מהרש"א. (שלא כרשב"ם המפרש שהברייתא דיברה על שתי בריכות, ולדבריהם ניחא טפי מה שאמרו: הא לה, שפירשו הא - הברייתא, לה, כי לדברי רשב"ם הברייתא דיברה בין עליה בין על אמה ומה שאמרו הא לה, הכוונה הא - בריכה שניה, לה, הא - בריכה ראשונה, לאמה. והיה יותר ראוי לומר: הא לאמה הא לה או לומר: הא לאמה הא לאמה ולה.) ג. והנה לדברי רשב"ם, הברייתא מנתה את כל הבריכות שעל הלוקח להשאיר, ותיקשי: איך הבריכה השניה מסתפקת בצוותא של אמה ואם אמה! ? ומוכרח מכאן שהיות ויש הרבה זוגות בקן, די לבריכה השניה בכך, ואינה זקוקה לצוותא של בתה, וכפי שהובא לעיל אות א. אך לשיטת תוספות שהברייתא דברה רק על הנולדים מן הבריכה הראשונה, אם כן יש לומר שאף מבני הבריכה השניה צריך הלוקח להשאיר, אלא שהתנא לא רצה להאריך. (כלומר, התנא היה יכול לדבר על הבריכה הראשונה של הבריכה השניה ולומר בריכה ראשונה ושניה ושלישית.) וראה עוד ברמב"ן ובריטב"א. ד. לדברי רשב"ם מדובר שהיה בשובך רק זוג אחד של הורים, כי אם ישנם כמה זוגות, יש לומר דמספיק להשאיר רק בריכה אחת, ואין חשש שהבריכה הראשונה תברח מן הקן, היות ויש הרבה זוגות בשובך. אך תוספות מפרשים את דין המשנה והברייתא - בריכה ראשונה של כל אם ואם, כי אינם סוברים שדי במה שיש ריבוי זוגות בשובך. (זה לשון הר"ן: נראה דבשובך יש בו שתי זוגות אמה וברתה, דפחות לא מיקרי שובך.)
מאי שנא אמה, דמיצטוותא אברתא ואזוגא דשבקינן לה (במה שונה האם מן הבת!? כשם שהאם די לה בחברת בתה ובעלה שנשאר עמה).  10 

 10.  כתב הרשב"ם: מיצטוותא אברתא, כלומר אבריכה ראשונה דשבקינן לה, ואזוגא הוא הזכר בן זוגה. והר"ן הקשה: הרי לשון הגמרא: אברתא ואזוגא דשבקינן לה, משמע ש"משאירים" לה את בן זוגה, וקשה, הרי בן זוגה של האם אינו בכלל המכר, ולא שייך כאן לשון "שבקינן"! ? וראה להלן ביאור הר"ן בסוגיא.
איהי נמי, תיצטוותא אאמה ואזוגא דשבקינן לה, (כך גם הבת, יהיה די לה בחברת אמה ובעלה שנשאר עמה)!?
ומשנינן: אין להשוות את הבת אל אמה; אכן, אמה אברתא מיצטוותא, די לאמה בחברת בתה, היות ורחמי האם הם על הבת, אבל ברתא אאמה לא מיצטוותא, לא די לה בחברת אמה, וצריכה היא לחברת בתה - הבריכה השניה.  11 

 11.  א. כתב רשב"ם: יש לשונות הרבה דמוקי לה בשני שובכין או בשתי מכירות, ואין בהן ממש ושיטת השמועה אינה מתיישבת בהן כלל. והנה הר"ן מפרש בשני שובכין כלומר בשני זוגות; היו מתחילה שני זוגות בשובך, הורים ובניהם, והוא לקח פירות שניהם, דהיינו "פירות שובך". המשנה מדברת על האם - מלבד הבריכה הראשונה, שהיתה בשובך בשעת המכירה צריך לשייר עוד בריכה אחת, להיות צוות לאם עם בריכה ראשונה שהיתה בשובך. הברייתא מדברת על הבת - צריך לשייר לצורכה שתי בריכות - בריכה ראשונה ושניה של הבת, כשם שמשאירים לאמה שתי בריכות. ומקשה אמאי לא סגי לברתא באמה ובזוגא - בריכה ראשונה של הברתא, דשבקינן לה! ? ומשני ברתא לא מיצטוותא אאמה אלא אבריכה, ולפיכך צריך להניח שתי זוגות (בריכות) מבנותיה. (ומסיים הר"ן דיש להסתפק אם עבור כל זוג וזוג משאירים כן, או דכיון דהוו כוליה האי מצטוותי להדדי ואין צריך ליותר,) וכך היא דעת הרי"ף וכן שיטת הר"י מיגאש. ב. ובפירוש רבינו גרשום והרשב"א פירשו בשתי מכירות, רבינו גרשום חילק בין מכר את האם לבין מכר את בתה, והרשב"א חילק בין מכר את האם בסתמא לבין מכר את האם ושייר את הבריכה הראשונה בפירוש, שאז חייב הוא להשאיר גם את הבריכה הראשונה של הבת כדי שיתקיים מה ששייר המוכר לעצמו.
שנינו במשנה: פירות כוורת נוטל שלשה נחילין ומסרס.
בפשוטו משמע שהמוכר גורם לדבורים שלא יוכלו להוליד.
ודנה הגמרא: במה מסרסן?
אמר רב יהודה אמר שמואל: המוכר מסרס אותם במה שהוא מאכיל אותם חרדל.
אמרי, פירשו, במערבא משמיה דרבי יוסי בר חנינא: לא חרדל מסרסן, החרדל אינו פוגע בכח ההולדה של הדבורים, כי אם יסתרסו לגמרי, הריהם נפסדים לבעליהם לגמרי,  12  אלא היות והחרדל חריף על כן מתוך שפיהן של דבורים חד (הם מרגישות מרירות בפה), חוזרות הדבורים ואוכלות את דובשנן, ועל ידי שהדבורים שבעות מן הדבש, הרי הן בטילות מפריה ורביה, וממשיכות הן לעסוק ביצור דבש במקום לעסוק בפריה ורביה.  13  רבי יוחנן אמר: אין כוונת המשנה שאחר שנטל הלוקח שלשה נחילים יסרס המוכר את הדבורים כדי שלא יולידו, אלא כך אמרה המשנה: הלוקח נוטל שלשה נחילים בסירוס, בדילוג.

 12.  ראב"ד בשיטה מקובצת. (איסור סירוס בעלי חיים לא שייך אלא כאשר פוגעים באברי ההולדה שלהם, ולא כאשר גורמים להם שלא לעסוק בפריה ורביה על ידי סיבה חיצונית, ראה שבת קי ב לענין תרנגול.)   13.  א. רשב"ם. כי כך הוא טבעם של הדבורים, בעת שהם עוסקים בהולדה אינם עוסקים בייצור דבש, ובעת שהם עוסקים בייצור דבש אינם עוסקים בהולדה. ובהיות שתכלית הכוורת היא הדבש, על כן מעוניין המוכר שלא יעסקו כל כך בהולדה, כדי שייצרו הדבורים דבש, וזו הסיבה שהוא "מסרס" אותם על ידי אכילת החרדל. ב. כתב רבינו יונה: עיקר הדין השנוי במשנה הוא שכוונת המוכר היתה למכור רק שלשה נחילים, כשם שבכל שנה דרכו לסרסן אחרי שיצאו שלשה נחילים, כדי שיעשו דבש, ואין הכי נמי רשאי המוכר שלא לסרסן וליטול את הנחילים הבאים לעצמו. (ומה ששנינו "ומסרס" הוא ללמדינו טעם הדבר מדוע נתכוון למכור רק שלשה נחילים, כי כך דרכו - לסרס אחרי ג' נחילין.) ג. ובשם רבינו חננאל כתב הרשב"ם: הדבורים אוכלים את הדבש הנמצא בנקבי החלות, ואז חוזרות הדבורים ומגדלות באותם נקבים דבורים חדשים שיוולדו בשנה הבאה ויהיו שייכים למוכר. כלומר, כדי שיהיה קיום לכוורתו של המוכר, רוצה הוא שיעסקו הדבורים בהולדה שתהיה עבור המוכר לשנה הבאה. ובריטב"א הוסיף לבאר: כי כן דרך הדבורים לעשות בכוורת חלות נקובות, ובאותן הנקבים הדבורים מולידות, וכשמתגדלים ופורחים ממלאים הדבורים אותם הנקבים דבש, ועוד אוכלות הדבש (שבנקבים) ומגדלים בהם דבורים, וכשהחרדל מקהה שיניהם אינם יכולות לרעות בשדה ואוכלות הדבש שבנקבים ואחר כך חוזרים ומגדלים שם דבורים. ד. לשיטת רבינו גרשום שאת שלשה הנחילים הראשונים נוטל המוכר, מתפרשת הסוגיא כך: למרות ששלשה הנחילים הראשונים נלקחו על ידי הלוקח, בכל זאת רשאי המוכר "לסרס" את הדבורים על ידי אכילת חרדל ודבש ואז יעשו הדבורים הרבה דבש, ובסוף יזדווגו, ואין הלוקח יכול לעכב על ידו.
כיצד? נחיל ראשון נוטל הלוקח, ואת הנחיל השני משייר הלוקח עבור המוכר.
וחוזר הלוקח ונוטל את הנחיל השלישי, ואת הרביעי הוא מניח עבור המוכר.
את הנחיל החמישי נוטל הלוקח, והשישי
- למוכר.  14 

 14.  א. רשב"ם. וטעם הלקיחה בדילוגים הוא כדי שיהיו לשניהם מן הטובים ומן הכחושים, שהרי כל נחיל המוקדם לחבירו - משובח מחבירו. (ורבינו גרשום כתב: וכל הני משום צוותא הוא שלא יברחו לא זה ולא זה.) ב. כתב הרשב"ם: נוטל ג' נחילים על ידי דילוג, ומכאן ואילך הכל למוכר, וכן כתב הר"י מיגאש. ורבינו גרשום מפרש איפכא, המוכר נוטל נחיל ראשון שלישי וחמישי, והלוקח נוטל נחיל שני ורביעי, ומן השישי ואילך כולם של הלוקח. ג. הראב"ד (ב"שיטה מקובצת") הקשה: הלא מכר לו פירות כוורתו לשנה, ולמה לא יטול את כולם! ? וכתב: על כן אני אומר כי ההפסקות ההם תהיה הפסקה ממש בסירוס, או בחרדל או בדבר המעכבם מלפרות ולרבות. ולא נתפרש שיעור ההפסקות, ושמא עד שיתמלא הכוורת דבש, ויוציאו ממנו לעשות להם מקום להוליד שם. עוד כתב הראב"ד: לפי הלשון הראשונה פירשה המשנה את עניין הסירוס להדיא, אך לשתי הלשונות האחרונות לא נתפרש הסירוס במשנה אלא בלשון הפסקה, כאילו אומר נוטל ג נחילים ומפסיקן, או נוטל ג נחילין בהפסקות, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה.
במתניתא תנא, בברייתא שנינו: נוטל שלשה נחילין בזה אחר זה, מכאן ואילך נוטל אחת ומניח אחת. וזהו ששנינו: נוטל שלשה נחילין ומסרס, כלומר, ואחר כך מסרס ומדלג.
שנינו במשנה: חלות דבש, מניח שתי חלות.  15 

 15.  תיבת וכו' שנכתבה בגמרות נראית כמיותרת.
א. מאכל אדם ומשקה אדם מקבלים טומאה, ואם נגעו ב"אב הטומאה" ונעשו "ראשון לטומאה", הרי הם מטמאים אחרים לעשותן "שני לטומאה".
ב. מאכל בהמה ושאר בעלי חיים אינו מקבל טומאה.
ג. מאכל אדם מקבל טומאה בכל שהוא.  16  ומטמא אחרים רק אם יש בו כביצה; משקה אדם מקבל טומאה בכל שהוא, ומטמא אחרים רק אם יש בו רביעית.  17  אמר רב כהנא: דבש הנמצא  18  בכוורת תורת אוכל יש לו, ואינו יוצא מידי מאכל לעולם, אפילו בזמן שהדבורים אוכלים את דובשנם, כי דבש מאכל אדם הוא, ואינו מקבל שם "מאכל בהמה" עד שיקצהו בפירוש עבור הדבורים.  19 

 16.  דעת רבינו תם שמדין תורה אין אוכל מקבל טומאה אלא אם יש בו כביצה, ומדרבנן - הרי הוא מקבל טומאה בכל שהוא. ורש"י כתב בכמה מקומות שמן התורה אוכל מקבל טומאה בכל שהוא, ולבסוף חזר בו רש"י והודה לדברי רבינו תם - תוספות שבת צא א ד"ה אי. והרשב"א (שם) כתב שפחות מכביצה אינו מקבל טומאה לא מדין תורה ולא מדברי סופרים.   17.  רשב"ם, וכן דעת ר"י (פסחים יז ב ד"ה אבל). אמנם שיטת רבינו תם (פסחים יד א בתוספות ד"ה דאיכא, וראה שם) שמדאורייתא אכן אין משקין מטמאים אחרים אלא ברביעית, אבל מדרבנן משקה מטמא אחרים אפילו בכל שהוא.   18.  א. אבל כאשר זב הדבש מן הכוורת, אפילו מאליו, יש לדבש דין משקה ולא דין אוכל, שהרי דבש הוא אחד מ"שבעה משקים" שנמנו במסכת משקין (פרק ו משנה ד) - תוספות. וכן כתב הרשב""ם בביאורו השני, שכאשר הדבש זב מן הכוורת, מן הסתם נחשב הוא כמשקה, אלא אם כן חישב עליו לאכילה. לפי זה, מה שאמרו: אינו יוצא מידי מאכל לעולם, היינו כשהוא בכוורת, ו"לעולם" קא משמע לן, אף באותה עת שהדבורים אוכלים את דובשנם. ומתחילה כתב רשב"ם: אפילו בכוורתו אינו יוצא מידי מאכל כו'. משמע, כל שכן חוץ לכוורת. (וראה בעוקצין פרק ג משנה יא ובפירוש הר"ש שם.) ב. והראב"ד כתב: אינו יוצא מידי מאכל לעולם, כלומר שמטמא טומאת אוכלין שלא במחשבה, ומאי לעולם בין שחשב עליו בין שלא חשב עליו מסתמא אוכל הוא, אלא אם כן חשב עליו למשקין. והרשב"א תמה: לשון אינו יוצא אינו מיושב לשיטת הראב"ד. ויש לפרש: אפילו חשב עליו למשקה, לעולם הוא מאכל (חוץ מאותן שתי חלות שלא ירדו מעולם לתורת אוכל, על כן מועילה בהם מחשבה למשקה.) ג. שנינו בעוקצין (פרק ג משנה יא): חלות דבש מאימתי מיטמאות משום משקה (שהרי בכוורת יש להם דין של אוכל) ? בית שמאי אומרים משיחרחר, בית הלל אומרים משירסק. לבית שמאי: משעה שהביא עשן להבריח את הדבורים או חימם את החלות להוציא את דבשם, ויש אומרים: משעה שהרהר בלבו להוציא את הדבש, יש לדבש דין "משקה", אף על פי שעדיין לא יצא הדבש. ולבית הלל: משעה שריסק את החלות יש לדבש דין משקה. (וכאשר הדבש זב מן הכוורת, ואינו מעורב עם השעווה, יש לו דין "משקה" אף שהדבש זב מאיליו.) לפי זה, דברי רב כהנא בסוגיין שיש לדבש שם של אוכל, נאמרו קודם שחירחר או ריסק, כי אחר כך יש להם דין משקה. והנה, קודם יציאת הדבש מן הכוורת יש לו דין אוכל, אף בסתמא, ואחר שיצא יש לו דין אוכל, אם חשב על הדבש לאכלו. (כלומר, שלא באופן שתייה בכוס - "תפארת ישראל". או על ידי טיבול - ראה רש"י שבת קמה א ד"ה הני תנאי ותוספות יום טוב קידושין ב ב.)   19.  רשב"ם. וכתבו התוספות: ואין נראה לר"י, דאין לך דבר ראוי לאכילה שיועיל בו שום דבר עד שיפסל מאכילת כלב. ויש שפירשו את דבריהם שהיות והדבש ראוי למאכל אדם, אין משמעות למה שהוא ייחד אותו למאכל הדבורים, כי לעולם הוא עומד לאדם. אך לשון תוספות משמע שהיות וחל שם אוכל על הדבש, על כן אף שהוא ייחד אותו לדבורים, מכל מקום לא נשתנה דינו בכך, היות וכך הוא דינו של מאכל אדם שאף אם יפסל למאכל אדם, עדיין יש לו דין מאכל אדם, עד שיפסל מאכילת כלב. (ראה רמב"ם וראב"ד (טומאת אוכלין ב יד, יח) שנחלקו בדין מאכל אדם שנפסל מאכילת אדם ועדיין ראוי הוא לכלב, האם מקבל הוא טומאה כמאכל אדם, או שפקע ממנו דין מאכל אדם. (ולדברי הרמב"ם שאינו מקבל טומאה, יש לדון מה דינו, אם הוא ראוי למאכל אדם, אלא שנתייחד לבהמה.)) והרמב"ן והר"ן כתבו: מה שכתב רשב"ם שיכול הוא להקצות את הדבש למאכל הדבורים, כוונתו - קודם שיבוא הדבש לעולם, כי אחר כך אין הדבש יוצא מתורת אוכל לענין קבלת טומאה עד שיפסל לאכול לכלב. אי נמי, שאני דבש שאינו לגמרי מאכל אדם שהרי אף למאכל דבורים הוא עומד, וכשהקצה אותו לדבורים, פקע שם אוכל מיניה, כאילו מעיקרא לכך היה עומד.
אלמא, משמע, שרב כהנא קסבר: דבש לא בעי מחשבה מפורשת, לאכילה או לשתיה, כדי שיחול עליו שם מאכל, אלא מתחילתו יש לו שם "מאכל אדם",  20  ואם נגעה בו טומאה - נטמא הדבש.

 20.  ואף שעדיין לא נטלו מן הכוורת, הרי מן הסתם עומד הוא ליטלו למאכל אדם, וכאילו נטלו דמי, ותורת אוכל עליו - על פי ר"י מיגאש.
מיתיבי מברייתא, ממנה משמע שבלא מחשבה מפורשת אין לדבש שבכוורת דין מאכל אדם, ואינו מקבל טומאה: דבש בכוורת, אינו נחשב לא כאוכל ולא כמשקה,  21  ואינו מקבל טומאה.

 21.  כתב רשב"ם: לא אוכל - לטמא אחרים כביצה, ולא משקה - לטמא ברביעית, ומיהו לעצמו מקבל אוכל טומאה בכל שהוא, אבל האי דבש בכוורתו אין לו תורת אוכל כלל אפילו לקבל טומאה. משמע מדבריו שכל החילוק בין אם יש לדבש בכוורת שם אוכל או שם משקה הוא לענין שיעורו לטמא אחרים, אחרי שהוא נטמא. (וראה שבת קמד ב שאם יש לו שם אוכל אינו מקבל טומאה, עד שיוכשר לכך על ידי משקה, אם כן, לכשתימצי לומר שיש לו שם אוכל, הרי אינו מקבל טומאה כלל שהרי לא הוכשר, וכן כתב ב"תפארת ישראל" בעוקצין פרק ג אות פח.)
אמר, תירץ, אביי: לא צריכא, ברייתא זו, אלא לאותן שתי חלות שמייחדים אותם לפרנסת הדבורים בימות החורף,  22  והיות שדבש זה מיוחד למאכלם של הדבורים, הרי הוא "מאכל בהמה" ואינו מקבל טומאה.

 22.  כתב הרשב"ם: ומפורש בתוספתא שהן החלות החיצוניות שבכוורת. וראה בתוספתא (פרק ד הלכה ח) לענין משנתינו, שהלוקח חלות דבש מניח שתי חלות, ופירשה התוספתא שאם יש שם הרבה חלות, הרי הוא מניח את החיצוניות שבהן. ומה שהוצרך הרשב"ם כאן לדברי התוספתא, הוא מפאת לשונו של אביי: אותן שתי חלות, משמע שהן חלות מסויימות. ולפי מה שכתבו הראשונים שאף לדברי רשב"ם אי אפשר להפקיע תורת אוכל מן הדבש על ידי יחודן לדבורים, יש לומר: על אותן שתי חלות שעומדות מתחילה לצורך הדבורים, נאמר שאין להם דין אוכל (ראה עוד ברשב"א), אבל על שאר חלות, אף אם ייחד אותן למאכל הדבורים, אין בכך הפקעה מתורת מאכל אדם.
רבא אמר: הברייתא מדברת בכל הדבש שבכוורת, ולאו דוקא באותן שתי חלות, ואף על פי כן סוברת הברייתא שאין הדבש שבה מקבל טומאה.
טעם הדבר שאין הדבש מקבל טומאה, כי ברייתא זו כדברי רבי אליעזר היא,  23  האומר: דבש בכוורתו יש לו דין של "מחובר לקרקע", וכל מאכל שהוא "מחובר לקרקע", אין לו תורת אוכל ואינו מקבל טומאה.

 23.  כתב הרשב"ם: רבא העדיף להעמיד ברייתא זו כדעת היחיד - רבי אליעזר, מאשר לפרש אותה באותן שתי חלות, כי סתם דבש לא משמע ליה שתי חלות אלא כל דבש של כוורת.

דרשני המקוצר[עריכה]