פרשני:בבלי:בבא בתרא פז א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא פז א

חברותא[עריכה]

ולגורן - יפה שכרו בכל יום סלע (ארבעה דינרים).
כלומר, אם בשעת הגורן יוכל הפועל להשכיר את עצמו עבור סלע ליום, ועבור הקדמת המעות מניסן, משכיר הפועל את עצמו בזול - דינר ליום.
אסור לבעל הבית להנות הימנו, מן הפועל, משום איסור ריבית,  1  שהרי הפועל נותן לו בשעת הגורן עבודה שערכה סלע, עבור מה שהלוקח הקדים לשלם לו דינר בניסן, והמתין לו עד עכשיו.

 1.  להלן מבואר שאין בכך איסור ריבית מן התורה ורק מיחזי כאגר נטר לי.
אבל, אם שכרו בעל הבית מהיום, שיתחיל לעבוד אצלו מהיום, במחיר של דינר ליום, ושילם לו בעל הבית את שכרו מראש -
אין איסור בכך, ואף שלגורן יפה שכרו בכל יום סלע, מכל מקום מותר הדבר.
שכל פעולתו, מהיום עד לאחר ימות הגורן, כיום אחד ארוך היא נחשבת, ואין כאן "אגר נטר לי" שהרי התחיל בפעולתו מיד.
אבל אם לא התחיל הפועל במלאכתו אלא בשעת הגורן - אסור הדבר, שהרי עבור המתנת מעותיו השכיר הפועל את עצמו בזול.
מקרה זה דומה למי שמוכר לחבירו כור בשלשים סלע, סאה בסלע, שהרי הזכיר לתת לו דינר ליום, ולא אמר לו בסתמא: עד ימות הגורן אני שוכר אותך בכך וכך דינרים.
ואי סלקא דעתך שכאשר אמר לו: כור בשלשים, סאה בסלע אני מוכר לך, נחשב הדבר כמו שכל סאה וסאה היא מקח בפני עצמו, וראשון ראשון קנה.
הרי הכי נמי, בשכירות הפועל, קמא קמא מיפסק פסק, כל יום ויום נחשב בנפרד, ויש כאן איסור ריבית, ואסור להנות הימנו.  2 

 2.  שכשם שאסור להשכיר עצמו לימות הגורן בדינר - כאשר משלם לו בעל הבית בניסן, אם עבודתו בימות הגורן, כך אסור להשכיר את עצמו לימות הגורן בדינר אפילו אם עבודתו מתחילה מהיום, כי כל יום עומד בפני עצמו, והרי הוא כמשכיר עצמו לימות הגורן בלבד.
ותיקשי: היאך שנינו: אם שכרו מהיום מדינר ליום ולגורן יפה סלע - מותר!?
אמר, תירץ, רבא: ותסברא, וכי סבור אתה שדבר זה אסור מצד הדין?
וכי זלזולי בשכירות, להשכיר את עצמו בזול, מי אסיר!?
הרי אפילו כאשר הקדים לו את התשלום מניסן, ואינו עושה עמו עד לגורן, אין איסור תורה בדבר, כי רשאי הפועל להשכיר את עצמו בדמים מועטים.  3  ותמהינן: אם כן, מאי שנא רישא, כשאינו עושה עמו מלאכה מהיום, דקתני: אסור להנות הימנו, משום אגר נטר לי.

 3.  כתב רשב"ם: ואין הדבר דומה להלואה, או למקח שהמוכר מוכר בזול עבור הקדמת מעותיו של לוקח, כי בהלואה צריך הלוה לשלם את סכום המעות שהוא קיבל, וכן במקח - יש ערך קצוב לחפץ, שהרי בדיני מקח וממכר נאסרה אונאה ויש דין "ביטול מקח", על כן מכירה בזול מתפרשת כתשלום חפץ יקר עבור דמים מועטים שהקדים הלוקח למוכר. אבל בשכירות, הרי דרך פועל להשכיר את עצמו בכל שהוא כשאין לו מה יאכל, וכל מה שמקבל הפועל מבעל הבית רווח הוא אצלו - אם כן, אין שום צד ריבית בהקדמת מעות על שכירות זולה. וראה עוד ביד רמ"ה אות קיב, ברש"ש ומאירי. והרשב"א כתב: פירש מורי ז"ל (רבינו יונה, ראה בדבריו) דכיון שגוף הפועל בעולם, הרי הוא כמוכר לו חפץ בפחות מכדי דמיו למסור לו החפץ לאחר שלשים יום דכיון שהחפץ בידו כזלזולי בדמיו הוא ושרי. (וכתב עוד דהא דאסרו רבנן משום מיחזי כאגר נטר לי אינו אלא בשכירות פועל הואיל ולא משתעבד פועל לגמרי מהשתא שהרי יכול לחזור בו, אבל בשכירות קרקע שזוכה בו מהשתא זכייה גמורה, שרי למימר ליה מהשתא בדינר ולקמיה יפה סלע. וראה עוד מה שכתב בזה ב"קהילות יעקב" בבא מציעא סימן מו אות ג).
ומאי שנא סיפא דמותר הוא, כשעושה עמו מלאכה מהיום!?
ומפרשינן: רישא, דלא קא עביד בהדיה מהשתא, אינו עושה עמו מלאכה מעכשיו, וחומרא דרבנן היא לאסור, משום שנתינת המעות מעיקרא מיחזי כי אגר נטר לי, ולא מדין תורה.
אבל סיפא, דקא עביד פועל בהדיה מהשתא - לא מיחזי כי אגר נטר לי, לפיכך מותר הדבר.
שנינו במשנה: הלוקח פשתן מחבירו, ואם היה מחובר בקרקע ותלש כל שהוא - קנה.
והניחה הגמרא שתלישת הפשתן כמשיכה היא נחשבת, ועל ידי תלישת חלק מהפשתן - קנה הלוקח את כל הפשתן.  4  ולכן היא תמהה: משום דתלש כל שהוא מן הפשתן, קנה את כל השאר!?

 4.  רשב"א.
וכי משיכת חלק מן המקח, קונה את כל המקח!?  5 

 5.  רשב"ם. (וראה "חכמת שלמה" לחושן משפט קצז ד על פי רש"י בעבודה זרה עא א ד"ה ולא הדרי. ובמאירי כאן בשם גאוני הראשונים).
א. קרקע נקנית בקניין "חזקה". ולכן, קונה המייפה את הקרקע כדי שתהיה ראויה לחרישה, הרי זה קניין חזקה, וקנה.
ב. המחזיק במקצת מן הקרקע, קונה את כל הקרקע שמוכר או נותן לו בעל הקרקע.
ג. כל המחובר לקרקע, הרי הוא כקרקע, ונקנה גם הוא בקניין חזקה.
אמר, פירש, רב ששת: לא משום משיכה קנה הלוקח את הפשתן, אלא משום קניין חזקה.
והכא, במאי עסקינן? כגון דאמר ליה מוכר ללוקח: לך תלוש מעט פשתן מן הקרקע, ויפה לך  6  קרקע כל שהוא, וקני את כל מה שעליה, הפשתן.

 6.  כך היא גירסת הרשב"ם ותוספות. ויש מן הראשונים שגרסו: לך יפה לי קרקע כל שהוא, וכוונתו היתה: תמורת אותה הנאה שאני אהנה ממך, הריני מקנה לך את הקרקע, ואגב הקרקע תקנה את הפשתן. וכתב הרשב"א: לפי זה צריך לומר שיש בשכר אותה תלישה שוה פרוטה - דקרקע הנקנה בכסף שוה פרוטה מיהא בעינן - רשב"א. וראה ב"אילת השחר". שמדברי הרשב"א מבואר דאף על גב דיכול אדם להתחייב עבור פעולה כמה שרוצה, מכל מקום לגבי אם מיקרי "נתינת כסף" אזלינן לפי שויו, וכשאינו שוה פרוטה, אין כאן נתינת כסף לקנות את הקרקע. וראה מה שנתבאר בעליות דרבינו יונה (וב"אילת השחר") מדוע אין השכירות נחשבת כמלוה שאין קונים בה קרקע.
כלומר, לך והחזק בקרקע, על ידי שתלקט מעט פשתן, ותנקה את הקרקע שבאותו מקום לחרישה, ועל ידי מה שהחזקת בקרקע - תקנה את הפשתן שעליה.  7 

 7.  א. כתב הרשב"ם: ואתא מתניתין לאשמועינן דחזקת קרקע מהני לפשתן - אף על גב דלא זבין ליהי קרקע. בפשוטו כוונת רשב"ם היא שהלוקח קונה את הפשתן על ידי מעשה חזקה שהוא עשה בקרקע. (וחידוש הוא שיש אפשרות לקנות קרקע על ידי מעשה קניין בקרקע הסמוכה לה - כאשר אינו קונה את הקרקע שבה הוא עושה את מעשה החזקה, וראה ב"אילת השחר" שציין לדברי הר"ש (פאה א ו) שכן משמע בירושלמי). ובתוספות כתבו: החזק בקרקע על ידי יפוי, ותהא שאולה לך להיות כחצרך לעניין זה שתקנה מה שעליה, כלומר תלישת הפשתן נועדה כדי שיהיה ללוקח קניין בקרקע, ואת הפשתן קונה הלוקח ב"קניין חצר" ולא ב"קניין חזקה", והרמב"ן כתב בשם הרי"ף והר"י מיגאש שהוא קונה את הפשתן "אגב" שכירות הקרקע. ב. הראשונים נחלקו אם תלישת הפשתן ויפוי הקרקע נחשבת קנין חזקה ללוקח או דבהנאת הלקיטה קונה הלוקח את הקרקע בכסף. כתב ב"דברי יחזקאל" מד ד: הא דלא מהני תלישת הפשתן לקנות בתורת חזקה לשיטת התוספות וסייעתם, הוא משום שלא שייך חזקה ויפוי אלא כאשר נעשה הדבר לצורך הלוקח בלבד, אבל כאן הרי אינו קונה את הקרקע על מנת לזורעה אלא לצורך קניית הפשתן, נמצא שיש ביפוי הקרקע גם צורך המוכר, ואין זו חזקה. (וראה שם ס"ק א ב ג אם שייך לקנות את הפשתן "אגב" הקרקע). ג. הנה מתחילה סלקא אדעתין שכל הפשתן נקנה על ידי משיכת חלק מן הפשתן, אם כן צריך לומר שיש לפשתן דין של מטלטלין שמועיל בהם קניין משיכה, שהרי בקרקע לא מועילה משיכה (ראה גיטין כב א) וכתב הרשב"א: כל העומד לתלוש כתלוש דמי. אך למסקנה הרי קניית הפשתן מתבצעת על ידי החזקה בקרקע, וכתב הרמב"ן: לפי פירוש הרשב"ם צריך להעמיד בפשתן שאינו עומד להתלש. כלומר, לפירוש הרשב"ם שהפשתן עצמו נקנה בקניין חזקה, על כרחך לומר שיש לפשתן דין קרקע, לפיכך העמיד הרמב"ן בפשתן שאינו עומד עכשיו להתלש (שעדיין הוא צריך לקרקע). אך לפירוש הרי"ף והתוספות שהפשתן עצמו נקנה בקנין חצר, יש לדון את הפשתן כמטלטלין, וראה מה שהשיג הרשב"א על הרמב"ן. (ובעליות דרבינו יונה נראה שיש לפשתן דין קרקע ואף על פי כן נקנה הוא בקניין חצר על ידי הקרקע. וראה עוד במאירי). ד. לפי שיטת התוספות שהפשתן נקנה ללוקח על ידי שכירות הקרקע ו"קניין חצר" דנו האחרונים אם יש להוכיח מתוספות שקרקע נקנה ב"קניין חצר" (אם ננקוט שיש לפשתן דין של קרקע) ראה "אור שמח" גירושין יא ו, "נתיבות המשפט" רמא ג ו"ברכת שמואל" גיטין סימן לג.
מתניתין:
המוכר יין ושמן  1  לחבירו והוקרו או שהוזלו, לאחר שפסקו דמיהם, והמוכר או הלוקח רוצה לחזור בו.

 1.  הוא הדין למוכר פירות או תבואה, והמשנה נקטה יין ושמן משום ההלכה הנוספת שיש במכירת דבר לח, שחייב לחכות בסיום המילוי עד שמטיף שלוש טיפין. רשב"ם.
אם הוקרו או הוזלו עד שלא נתמלאת המדה, קודם שנתמלא הכלי שמדד המוכר לתוכה את היין או השמן, למוכר - ברשות המוכר הוקרו או הוזלו.
ואם הוקרו או הוזלו משנתמלאת המדה, ללוקח - ברשות הלוקח הם.
ובגמרא יבואר, שמדובר באופן שכלי המדידה אינה של שניהם, אלא של אחר שהשאילה לשניהם, ובאה המשנה ללמדנו, כי קודם שנתמלאה המידה, הרי היא שאולה למוכר, ומשנתמלאה המידה, הרי היא שאולה ללוקח. ומדובר כאן שמודד לו את היין או השמן בסימטה, או בחצר של שניהם, או ברשות לוקח, שבכגון זה כליו של לוקח קונים לו.
ואם היה סרסור ביניהן, המודד ללקוחות בשכר שנותנים לו, נשברה החבית - בשעת המדידה, וכגון שלא נשברה מחמת אונסים אלא משום שלא נזהר יפה במדידה, נשברה לסרסור, וחייב הוא לשלם את ההפסד של המקח, כיון שנעשה אחראי על המקח בזה שמקבל שכר עבור המדידה  2 .

 2.  הברכת אברהם מוכיח שיש ארבע שיטות ראשונים בגדר דין נשברה לסרסור: א. דעת הריב"ם בתוס', שחייב על נזק שנעשה על ידו במדידתו הואיל ומקבל שכר מדידה, ופטור על אונס ועל גניבה ואבידה, ואין חיובו אלא על שבירתו באונס כעיג גניבה ואבידה, ולא באונס גמור. ב. הרשב"ם ורבנו גרשום מפרשים, שאם המקח בכלים של הסרסור או שעשה מעשה קנין, קונה ממש את המקח, וחיובו גם על אונס גמור. ג. הרמב"ם והשו"ע מפרשים, שהסרסור מוכר בשליחות, ועל ידי זה נעשה שומר שכר על הסחורה, וחייב בכל גניבה ואבידה כיון שיש לו שכר על עצם המכירה. ד. הרא"ש מפרש, שמצד עצם המכירה אינו שומר שכר, מכל מקום בשכר המדידה נעשה לכל הפחות שומר שכר בזמן המדידה, ודווקא באופן שיש לו שכר על פעולתו, בזה יש לו דין שומר שכר גם על החפץ. אמנם הראב"ד מפרש, שמדובר כאן בחבית של הסרסור שהשאילה למוכר וללוקח, ובאה המשנה להשמיענו, שאם הסרסור היה שם, אף על פי שהוא לא מדד, כל שנשברה החבית מחמת אונסים, נשברה לו, והמוכר והלוקח אינם חייבים לשלם לו, שהרי שאילה בבעלים היא.
ואגב הענין הקודם, מוסיפה המשנה ללמדנו, כי:
וחייב המוכר יין ושמן לחבירו להטיף לו שלש טיפין. לאחר שעירה המוכר את היין או את השמן לתוך כליו של הלוקח, חייב הוא להשהות את המידה על הכלי עד שיטפטפו ממנה עוד שלוש טיפות, טיפה אחר טיפה.
הרכינה - היטה המוכר את המידה על צידה לאחר שהטיף ממנה שלוש טיפות, ומיצית (ומיצה) את שיירי היין או השמן, כלומר שהניח את המידה על צידה עד שכונסו שיירי המשקים שבדפנות לשולי הכלי, הרי הוא המיצוי של מוכר, שכבר נתייאש הלוקח ממנו.
והחנווני, אינו חייב להטיף שלש טיפין, מפני שהוא טרוד בלקוחותיו, ואין לו פנאי לעמוד עם כל אחד עד שיטיף שלוש טיפות  3 .

 3.  כך ביאר הרשב"ם, והמאירי ביאר משום שהחנווני צריך להרוויח משהו, הוסיפו לזכותו טיפות אלה. אבל הר"י מיגאש והרמב"ם גרסו כאן "החנווני חייב", לומר שאף שהוא טרוד, מכל מקום חייב הוא לעשות כן.
רבי יהודה אומר: אף החנווני אינו פטור מלהטיף שלוש טיפות, אלא רק ערב שבת עם חשכה פטור, מפני שהשעה דוחקת, אבל בימות החול חייב.
גמרא:
הגמרא דנה בדין המשנה הא מדה דמאן? כלי המדידה למי היא שייכת?
אילימא מדה אם נאמר כי כלי המדידה דלוקח, אם כן, מדוע נאמר במשנה כי עד שלא נתמלאת מדה מה שבתוכה עדיין שייך למוכר, והרי מדה דלוקח היא, וכל מה שנכנס לתוך כלי הלוקח נקנה לו!
ואלא שמא נאמר שמדובר במשנה, באופו שהמדה, כלי המדידה, הוא דמוכר, אם כן, קשה מדוע נאמר במשנה כי משנתמלאת מדה, מה שבתוכה נקנה ללוקח, והרי מדה דמוכר היא, ועדיין לא נכנס הדבר לכליו של הלוקח! ואם נאמר שמדובר ברשות הלוקח, הרי נסתפקו בגמרא לעיל אם הכלי נחשב הפסקת רשות, ולא נפשט בגמרא. ולכאורה היה אפשר לפשוט מהמשנה שכליו של מוכר ברשות לוקח קנה לוקח, והוא הדין כליו של לוקח ברשות מוכר קנה המוכר.
אמר רבי אלעא: יש ליישב, שמדובר במשנה במדת סרסור, שהמתווך ביניהם הוא בעל המידה, ואינה שייכת לא למוכר ולא לקונה. אלא שהוא משאילה למוכר על מנת למדוד בה, ומשעה שנתמלאת - הרי היא מושאלת לקונה, כדי שיעביר מה שיש בה לכליו שלו.
ומקשינן: והא מדקתני סיפא, והרי ממה ששנינו בסוף המשנה: ואם היה סרסור ביניהם, נשברה החבית - נשברה לסרסור. מכלל זה אתה למד, דרישא, לאו בסרסור עסקינן!
ומתרצינן: רישא - מדובר שהשאיל להם מדה בלא סרסור, שהמתווך אינו שם, והמשנה מחדשת שאינם שלוחיו של המתווך והמקח אינו נחשב ברשותו, אף על פי שהמידה היא שלו.
סיפא - מדובר בסרסור עצמו, שהמתווך ביניהם, וכיון שהוא שם וכלי המדידה שלו היא, המקח נחשב ברשותו, כיון שהוא לוקח את המקח מהמוכר ומוכרו ללוקח, ומשום כך כשנשברה החבית בשעת המדידה, נשברה לסרסור, וחייב הוא לשלם על הפסד המקח, שכליו קנו את המקח.
שנינו במשנה: אם הרכינה היטה המוכר את החבית על צידה לאחר שהטיף ממנה שלוש טיפות ומיצית - הרי הוא המיצוי של מוכר שכבר נתייאש הלוקח ממנו.
ומביאה הגמרא מעשה:
כי סליק, כאשר עלה רבי אלעזר מבבל לארץ ישראל, אשכחיה מצאו לזעירי, אמר ליה: מי כאן תנא דאתנייה רב מדות? האם יש כאן בארץ ישראל תנא השונה משניות וברייתות ששנה לו רב משנה המדברת בדין מידות?
אחוייה הראה לו זעירי את רב יצחק בר אבדימי.
אמר ליה רב יצחק בר אבדימי: מאי קא קשיא לך?
אמר לו רבי אלעזר כי יש לו סתירה בין המשניות: דתנן במשנתינו: רכינה ומיצית - הרי הוא של מוכר,

דרשני המקוצר[עריכה]