פרשני:בבלי:בבא בתרא צה א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא צה א

חברותא[עריכה]

ודחינן: הכי השתא!?  התם, שמקודם אמר לו "בית כור אני מוכר לך", שמשמע דוקא, לא פחות ולא יותר, ורק אחר כך "הן חסר הן יתיר" אמר ליה, הלכך הועיל גם כן מה שאמר בתחילה "בית כור" שרק על רובע הוא מוחל, כי מיהו, רביע, לא חשיב. אבל יתר מרביע, שהוא חשיב, אינו מוחל כלל.  52  דכיון שחזי ליה לאיצטרופי בתשעת קבין, שראוי הוא, לכך שאם יצטרפו יחד הרבה רבעים, יגיעו לשטח של זריעת תשעה קבין שהוא שיעור חשוב. הלכך הויא לה גם עתה ארעא חשיבתא באפי נפשא, שדה חשובה בפני עצמה, והדרא. והלוקח חייב להחזיר את כל העודף על בית כור.

 52.  הרש"ש מוחק מכאן עד "באפי נפשא". וראה ריטב"א שמפרש הענין. וראה עוד בעליות רבינו יונה.
אבל לגבי רובע פסולת, שאין צריך שהמוכר יפרש, אלא גם מסתמא הוי מחילה ברובע פסולת מפני שהוא שכיח שיהא רובע פסולת, הלכך גם כשנמצא יותר מרובע יחזיר המוכר רק את היותר מרובע, כי על הרובע מוחל הלוקח.  53 

 53.  כך מפרש הרשב"ם. והריטב"א מפרש, שהחילוק הוא, שלגבי פירות הדבר תלוי בשכיחות הפסולת ובטירחת הניפוי, אבל שם, כשאמר לו "הן חסר או יתר", לכאורה היה לנו לומר שאפילו פיחת או הותיר הרבה נתקיים המקח, שהרי כך התנה, שבכל אופן שיהיה יתקיים המקח. אלא שחכמים אמרו שהלשון אינו משמע אפילו בחסרון או יתרון מרובה, אלא רק כאשר החסרון או היתר הוא דבר שאינו חשוב. לכן, כשהוא יותר מרובע, נעשה הכל חשוב, וצריך להחזיר לו הכל, שזה כאילו פירש לו שעל מעט אינו מקפיד, ועל הרבה הוא מקפיד. וראה ברשב"ם וריטב"א שפירשו הסוגיא גם לפי המאן דאמר בפרק בית כור שאפילו אמר לו רק "בית כור אני מוכר לך", כאילו אמר לו "הן חסר הן יתר", ועד רובע נתקיים המקח.
תא שמע מהא דתניא במסכת בבא מציעא (נ ב): האונאה במקח וממכר כך דינה:
א. אם היתה האונאה במחיר פחות משתות (שישית), נקנה מקח לגמרי, ואין מחזירים את האונאה, משום שדרך בני אדם למחול עליו.
ב. אם היה יותר משתות, בטל המקח.
ג. אם היה שתות, קנה, המקח קיים, ומחזיר המאנה את האונאה.
ומדייקת הגמרא: אמאי בשתות מחזיר את כל האונאה? ליהדר, יחזיר רק עד שישאר פחות משתות, שהרי פחות משתות מוחלים האנשים, ונמצא שהאונאה היא רק אותו משהו שמשלים לשתות, ויחזיר רק אותו משהו.  54 

 54.  הרשב"ם מוסיף, שגם ביתר משתות קשה, שיחזיר עד שיהא פחות משתות (וכן מוכח מתירוץ הגמרא שהזכירה גם את היתר משתות). והרש"ש מקשה שביתר משתות הוא ביטול מקח, ואין בו חזרת אונאה כלל.
אלא שמע מינה, כל היכי דבעי לאהדורי, בכל מקום שצריך להחזיר, כולה מהדר. מחזירים את הכל.
וראיה לרב הונא, שהמוכר מחזיר את כל הפסולת, אם היה יותר מרובע.
ודחינן: הכי השתא!? התם, מעיקרא שוה בשוה אמר ליה. המוכר דיבר עם הלוקח שהוא מוכר לו את החפץ בשוויו האמיתי, ורק על דעת כן הסכים הלוקח. ולכן, מן הדין היה שאפילו פחות משתות יחזיר המוכר. מיהו, פחות משתות, לא ידיעה במנה,  55  כיון שהאונאה אינה ניכרת בפחות משתות, ונראה כאילו זהו שוויו האמיתי, ולכן מחיל איניש. אבל שתות, ידיעה, האונאה ניכרת, ולא מחיל איניש כלל, גם לא על הפחות משתות, ולכן הוא צריך להחזיר לו את הכל. וכן ביתר משתות, מקח טעות הוא, ובטל המקח.

 55.  הרש"ש מוחק תיבת "במנה". ובהגהות מבעל תפארת ישראל גרס "במנא" שכן הוא בדפוס ישן. והיינו בכלי שפחות משתות לא ניכר בתוך הכלי. והיעב"ץ גורס "כמה".
מה שאין כן בתערובת פסולת בפירות, מאחר והדבר שכיח שיהא שם רובע פסולת לסאה, יתכן לומר שתמיד הלוקח מוחל על הרובע, אפילו אם נמצא שם יותר. ורק את היותר מרובע צריך המוכר להחזיר.
תא שמע מהא דתניא: המקבל שדה מחבירו ליטע, פועל שקיבל שדה מבעל הבית ששכרו לטעת את כולה עצים, הרי זה מקבל עליו עשר בוריות למאה. בעל השדה מקבל עליו עשר אילנות שאינם עושים פירות מתוך מאה, שעד השיעור הזה לא יחוייב הפועל לטעת אילנות אחרים במקומם, לפי שהדרך הוא להיות כן באילנות, ובעל השדה מוחל על כך.
ואם היו שם יותר מכאן, כגון אחד עשר בוריות למאה, מגלגלין עליו על הפועל את הכל, שהוא חייב לנטוע אילנות חדשים במקום כל האילנות הבוריות, ולא די שיטע רק אילן אחד במקום האילן האחד עשר, משום שעל כמות כה גדולה של בוריות אין בעל השדה מוחל.
וראיה לרב הונא, שהמוכר חייב לשלם את כל הפסולת שנמצאה בפירות.
ודחינן: אמר רב הונא בריה דרב יהושע: בשדה, כל יתר מכאן, מעשר בוריות למאה, הוא נחשב כשדה שלם בפני עצמו, וביחס לאותה שדה, כבא ליטע מתחלה דמי. כאילו עדיין לא נטע ממנה כלום, ורק עכשיו הוא מתחיל לנטוע אותה. הלכך הוא צריך לנטוע את כל האחד עשר אילנות. מה שאין כן בפסולת, שאפילו יותר מרובע אין לו חשיבות בפני עצמו, שהרי אינו ניכר לעינים, ולכן אפשר לומר שהלוקח מוחל על הרובע, ורק את היותר מרובע צריך המוכר לשלם לו.  56 

 56.  כך מפרש הרשב"ם. והתוס' מפרשים שזה ודאי שלכתחילה אין לו לנטוע אפילו עץ אחד שידוע שהוא גרוע ואינו נותן פירות, וגם אם נטע כל השדה ונודע לו כל זמן שהוא עסוק במלאכתו שאחד מהם גרוע, חייב לעוקרו וליטע אחר תחתיו. הלכך כיון שנטע יותר מעשר גרועים, והוא חייב לעקור לפחות אחד מהם, ואפילו נודע לו על כך לאחר זמן רב, הרי הוא כאילו עדיין לא גמר את המלאכה, וכבא ליטע מתחלה דמי, שאז כאמור הוא צריך ליטע מחדש אפילו עץ אחד. תוס' ד"ה כל.
שנינו במשנה: המוכר לחברו מרתף של יין מקבל עליו עשר קוססות למאה.
והוינן בה: היכי דמי? איך מדובר, באיזה לשון אמר לו המוכר? אי דאמר ליה "מרתף של יין" סתם, ולא אמר לו איזה מרתף, קשיא. וכפי שיבואר.
אי דאמר ליה "מרתף זה של יין", קשיא. וכפי שיבואר.
ומבארת הגמרא את הקושיות:
אי דאמר ליה "מרתף זה", קשיא, שהרי שנינו בברייתא את כל האופנים הללו, ובכולם הדין שונה מהנאמר במשנה.
דתניא: האומר לחבירו: מרתף של יין אני מוכר לך! נותן לו יין שכולו יפה, שסתם יין משמע יין טוב.
ואילו משנתנו אומרת שהלוקח מקבל עליו עשר קוססות למאה!?  57 

 57.  ואינו דומה לרובע טנופת לסאה ועשר מתולעות למאה תאנים, שגם בסתם מקבל עליו, לפי שאינם חשובים וגם שכיח בהם יותר פסולת. אבל חביות יין, דבר גדול הוא כל חבית בפני עצמה, וגם לא שכיח כל כך שיהא יין גרוע, הלכך אינו מקבל עליו כלל. רשב"ם.
וכן אומרת הברייתא: אם אמר לו: מרתף זה של יין אני מוכר לך! נותן לו יין הנמכר בחנות. כלומר היין הגרוע ביותר שנמכר בחנות,  58  דהיינו אפילו כל החביות קוססות. לפי שמרתף זה של יין משמע כמו שהוא, ובלבד שיהא עליו שם יין.  59 

 58.  כך מפרש הרשב"ם. ורבינו גרשום מפרש, שלפעמים יש לבעל הבית יין גרוע שאינו יכול למוכרו בבית, ונותנו לחנוני שימכרנו בשוק היכן שמצויים פועלים ועוברי דרכים שאינם מבקשים יין כל כך טוב.   59.  לקמן בסוגיא מבואר שיין הנמכר בחנות הוא יין שהתחיל להחמיץ וריחו כבר חומץ וטעמו עדיין יין. ונחלקו שם בגמרא ביין זה האם דינו כיין או כחומץ. וכתבו התוס', שאפילו למאן דאמר שדינו כחומץ, זה רק לענין ברכה ומעשרות. אבל במקח וממכר, הולכים אחר לשון בני אדם שקוראים לו יין. תוס' ד"ה נותן.
ואילו משנתנו אומרת שהלוקח מקבל עליו רק עשר קוססות למאה!
וממשיכה הברייתא: ואם אמר לו: מרתף זה אני מוכר לך! אפילו כולו חומץ, הגיעו. כי "מרתף זה" משמע כמו שהוא, ואפילו אינו יין.
ואילו משנתנו אומרת שהכל צריך להיות יין.
ומתרצינן: לעולם המשנה מדברת דאמר ליה: מרתף של יין סתם. ולא קשיא מהברייתא, שגם הברייתא סוברת כהמשנה, ותני ברישא דברייתא, במרתף של יין סתם, "ומקבל עליו עשר קוססות למאה", משום שהדרך להיות כן, והלוקח מוחל.  60 

 60.  כתב הרשב"א, שאינו מחסר הברייתא אלא שמפרש שזו הכוונה. שכלפי מה שאמרו במרתף זה של יין שנותן לו יין הנמכר בחנות, ובמרתף זה אפילו כולו חומץ הגיעו, קאמר שבמרתף של יין נותן לו יין שכולו יפה, ולא כולו ממש, אלא כדרך האוצרות שכולו יפה, אלא שעל פי רוב יש בהם קצת קוסס.
ומקשינן: וכי ב"מרתף של יין סתם", מי מקבל עליו הלוקח עשר קוססות למאה? והא תאני רבי חייא: המוכר חבית יין לחברו, נותן לו יין שכולו יפה, והלוקח אינו מקבל עליו כלום.  61 

 61.  כתב הריטב"א, שהגמרא סברה שחבית של יין אין הכוונה לחבית מסויימת אלא למדה של חבית וכאילו אמר לו מדה פלונית של יין. ולכן הוה אמינא שיכול לתת לו תשעה כלים מהיין היפה ובעשירי מן הקוסס. ומתרצת הגמרא, שחבית של יין אין הכוונה למדה אלא לחבית ממש, שאומר לו חבית שלך אמלא לך מהיין. שאז נותן לו כל היין יפה, היות שבכלי אחד אין נותנים יין מעורב. ולא אמרו שמקבל עליו עשר קוססות רק כשמוכר לו מרתף של יין, שיש בו הרבה כלים, מקצתם קוססים ומקצתם יפים.
ומשנינן: שאני חבית, דכולא חד חמרא הוא. שכולה יין אחד הוא, ולא שייך שיקבל עליו הלוקח מקצתו ואפילו גרוע. אבל כשמוכר הרבה חביות, מקבל עליו הלוקח עשר קוססות למאה.
ומקשינן: והא תני רב זביד דבי רבי אושעיא: מרתף של יין אני מוכר לך, נותן לו יין שכולו יפה.
מרתף זה של יין אני מוכר לך, נותן לו יין שכולו יפה, ומקבל עליו עשר קוססות למאה.

דרשני המקוצר[עריכה]