פרשני:בבלי:בבא בתרא צט א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא צט א

חברותא[עריכה]

ומשנינן: הא קא משמע לן: למטה מהכרובים כלמעלה מהם.
מה למעלה, כשם שמקום העשרים אמות שלמעלה מהכרובים, אין משמש כלום, אין בהם דבר והם חלל בלבד. אף למטה, אין משמש כלום. כך העשר אמות שלמטה מהכרובים כולם חלל. והארון והכרובים (של שלמה) אינם תופסים מקום כלל בדרך נס.
וזו כוונת הכתוב שעשרים אמה קומתו כלומר שכל שלשים האמה של הגובה הם כמו העשרים העליונים שלמעלה משפת הכרובים שהם כולם חלל.
והפסוק הזה מסייע לרבי לוי. דאמר רבי לוי, ואיתימא רבי יוחנן: דבר זה מסורת בידינו מאבותינו, מקום ארון וכרובים אינו מן המדה. אינם ממעטים כלום ממדת החלל של קודש הקדשים.  134 

 134.  לפי ששם השכינה שורה, כמו שנאמר "ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים", ולא יכילהו מקום ומדה, ומלא כל הארץ כבודו. מהרש"א. ובבן יהוידע כתב, שהארון בא לרמז שכל מה שיוציא האדם לצורך תלמוד תורה אינו מתמעט מהקיצבה שקצבו לו מן השמים בראש השנה למזונותיו. וכן הכרובים, שרומזים לישראל, הם באים לרמוז שכל מה שאוכלים בעולם הזה, אינם מחסרים מחלקו של עשיו כלום, אלא ניזונים בנס מן הברכה.
תניא נמי הכי: ארון שעשה משה, יש לו ריוח עשר אמות לכל רוח ורוח. שנשאר ריוח בינו לבין הכתלים עשר אמות בכל צד.
נמצא שהארון אינו תופס מקום כלל, שהרי כל בית הקדש קדשים לא היה רק עשרים על עשרים אמה.
אמר רבנאי אמר שמואל: כרובים של שלמה, בנס הן עומדין. שגוף הכרובים לא תפס מקום כלל.
שנאמר במלכים (שם פסוק כד) "וחמש אמות כנף הכרוב האחת וחמש אמות כנף הכרוב השנית (הכנף השניה של אותו כרוב) עשר אמות מקצות כנפיו ועד קצות כנפיו".  135  וכך גם הכרוב השני שעמד לידו ברוחב בקו ישר. נמצא שהכנפים לבד של שניהם תפסו עשרים אמות, שהוא כל החלל של קדש הקדשים.

 135.  כתב הרשב"ם, שזה לא היה קשה להגמרא שהכנפיים לבד הם עשר אמות, ואיך יתכן שכל רוחב הכרוב עם הגוף יהא רק עשר אמות, כי אפשר לפרש, שהעשר אמות מקצות כנפיו עד קצות כנפיו היינו אם תחבר את הכנפיים לבד יהיו עשר אמות. ולעולם היו רחבים יותר מעשר אמות ביחד עם הגוף. וכל הראיה שהגוף היה עומד בנס היא מכך שכנפי שני הכרובים בלבד תפסו עשרים אמות כמדת קדש הקדשים, ואם כן, היכן עמד הגוף שלהם. הר"י מיגש גם עומד על כך, שמקושיות הגמרא דלמא זה שלא כנגד זה הוו קיימי, ודלמא באלכסונא הוו קיימי, משמע שעל עצם הכרובים לא קשיא האיך עמד הגוף שלהם בתוך עשר אמות של הכנפיים, משום שיש לפרש עשר אמות מקצות כנפיו עד קצות כנפיו, דהיינו מתחילת הכנף של כרוב זה, במקום חיבורו בגוף, עד תחילת חיבורו של הכנף של הכרוב השני בגוף, יש ביחד עשר אמות.
אם כן, גופייהו גוף הכרובים, היכא הוו קיימי? איך נשאר להם מקום?  136  אלא שמע מינה שגוף הכרובים בנס הן עומדין.

 136.  ואף שאמת הכלים היתה יותר קטנה מאמת הבנין, והיתה רק בת חמשה טפחים. צריך לומר, כיון שהכרובים היו מחוברים לבית, הרי הם נמדדים באמת הבנין. יעב"ץ.
מתקיף לה אביי: ודלמא לא היה שם נס כלל, משום שבולטין כתרנגולים הווי קיימי. שגוף הכרובים לא היה ב ין הכנפיים אלא הכנפיים היו צמודות זה לזה, והגוף כולו היה בולט ויוצא מביניהם כמו בתרנגולים, שהכנפיים יוצאים ממקום אחד באמצע הגב?  137 

 137.  הקשו התוס', שעדיין עמדו בנס, שהרי "אמתא באמתא היכי יתיב". כלומר, אי אפשר לדחוק דבר שרחבו עשרים אמה בעשרים אמה מצומצמות! ? ותירצו, שאמנם היה שם נס, אך לא בגוף ה כרובים. והקשה המהרש"א, אם כן, גם לולי הקושיא של אביי מנא ליה לשמואל שהיה נס בגוף הכרובים, שמאחר שבכנפי הכרובים היה גם נס (משום אמתא באמתא היכי יחיב) דלמא כל הנס היה רק בכנפיים ולא בגוף? וראה קרני ראם.
מתקיף לה רבא: אפילו לא היו הכנפיים כתרנגולים, בכל זאת לא היה שם נס, משום שהכרובים זה שלא כנגד זה הוו קיימי. שהם לא עמדו בקו ישר אלא אחד היה יותר פנימה מהשני, כך שהיה מקום גם לגוף הכרובים?
מתקיף לה רב אחא בר יעקב: ודלמא באלכסונא הוו קיימי. שהכרובים היו אמנם צמודים זה לזה באותו קו אלא שהם עמדו באלכסון הבית ולא בקו ישר, ונשאר מקום לגוף הכרובים (שהרי האלכסון הוא יותר גדול מהאורך)!?  138 

 138.  כך מפרש הרשב"ם. והריטב"א מפרש, שהכנפיים עמדו באלכסון מלמטה למעלה.
מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע: ודלמא אפילו עמדו הכרובים זה כנגד זה ביושר, בכל זאת נשאר מקום לגוף הכרובים, משום שביתא, מעילאי רווח. למעלה בכנפיים היה הבית יותר רחב מעשרים אמה, שהכתלים הלכו ונעשו צרים יותר כלפי מעלה?
מתקיף לה רב פפא: ודלמא מיכף הוו כייפי ידייהו, קצות הכנפיים היו כפופים מעט, ונשאר מקום לגוף הכרובים?
מתקיף לה רב אשי: ודלמא שלחופי הוו משלחפי, שהכנפיים לא היו פרושות אלא חובקות אחת את השניה, והן לא תפסו את כל העשרים אמה של הבית. ומנין לנו שהיה שם נס בכלל?
והוינן בה: כיצד היו עומדין הכרובים הן של משה והן של שלמה? פליגי רבי יוחנן ורבי אלעזר:
חד אמר: פניהם היו איש אל אחיו.  139 

 139.  פירוש שהיו הכרובים עומדים בשורה אחת כבמשמע מהכתובים אלא שהיו מסובבים את פניהם איש אל אחיו. הר"י מיגש.
וחד אמר: פניהם היו לבית, כלפי פנים הבית.
ומקשינן: ולמאן דאמר פניהם איש אל אחיו, הא כתיב בכרובים של שלמה (דברי הימים ב - ג יג) "ופניהם לבית", ומן הסתם גם הכרובים של משה היו כן?
ומשנינן: לא קשיא: כאן, בזמן שישראל עושין רצונו של מקום אז הם עומדים פנים אל פנים כמו זכר ונקיבה האוהבים זה את זה, סימן שהקדוש ברוך הוא אוהב את ישראל.
כאן, בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום אז הם הופכים את פניהם אל תוך הבית.  140 

 140.  ומתחילה כך נעשו שיהיו פנים אל פנים כדי שתשרה שכינה בישראל וישראל יעשו רצונו של מקום. וכשאין עושין רצונו של מקום הם הופכים פניהם לבית על ידי נס. רשב"ם. וכתב המהרש"א שלכן באותן של משה כתיב "ופניהם איש אל אחיו" דרך חיבה שלא נפרדה השכינה מישראל כל זמן שהיה המשכן קיים. אבל באותן של שלמה כתיב "ופניהם לבית" לפי שהשכינה נפרדה מהם בסוף כשחטאו ישראל ונחרב הבית, ולכן פניהם לבית כאילו דעת השכינה לילך לחוץ וליפרד משם.
והוינן בה: ולמאן דאמר: ופניהם לבית, הא כתיב בכרובים של משה (שמות כה כ) "ופניהם איש אל אחיו" ומן הסתם היה גם כך בכרובים של שלמה?  141 

 141.  כאן לא היה יכול לתרץ "כאן בזמן שישראל עושין" כדלעיל, שאיך יתכן שלכתחילה יעמידו אותם כשפניהם לבית לסימן שאין ישראל עושין רצונו של מקום. (ועל כרחך למאן דאמר זה עשו אותם לכתחילה כך, שאם לא כן דמאי פליגי). רשב"ם.
ומשנינן: דמצדדי אצדודי שהיו פניהם קצת אל הבית וקצת איש אל אחיו, כמו אדם שמדבר עם חבירו ומסובב את ראשו קצת הצידה.
דתניא: אונקלוס הגר אמר: כרובים - "מעשה צעצועים" (שם פסוק י) הן. פני תינוקות היו להם (מלשון צאצאים)  142  ומצודדים פניהם כתלמיד הנפטר מרבו שחוזר לאחוריו ופניו כלפי רבו מסובבים מעט הצידה.  143 

 142.  כמו שהגמרא בסוכה (ה א) אומרת: מאי "כרוב" - כרביא (כתינוק). שכן בבבל קורין לינוקא רביא. רשב"ם.   143.  הקשה הר"י מיגש מהגמרא במסכת יומא (נד ב) שבשעה שנכנסו גויים להיכל ראו את הכרובים מעורין (חבוקין) זה בזה כזכר ונקבה. אמרו: ישראל הללו, שקללתן קללה וברכתן ברכה, יעסקו בדברים הללו? מיד הזילום, שנאמר "כל מרבדיה היזלוה". ועוד אמרו שם (עמוד א) בשעה שישראל עולין לרגל היו מגלים להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורין זה בזה ואומרים להם: ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה. וכאן בסוגיא משמע שהיו עומדים זה לצד זה? ותירץ, שהיה מעשה נס בשעה שעלו לרגל שהיו מעורין זה בזה כדי להראות חיבתם לפני המקום. וכן בשעה שנכנסו גויים להיכל, כדי שיזילום. אבל בכל ימות השנה היו עומדים הכרובים זה ליד זה.
מתניתין:
מי שיש לו בור לפנים מביתו של חבירו, בתוך בית חבירו, שכך חילקו ביניהם את השותפות, שזה לקח את הבית וזה את הבור, או שקנה מבעל הבית את הבור יחד עם הדרך להגיע לבור.
אינו יכול ליכנס לשם בכל שעה שירצה, אלא נכנס בשעה שדרך בני אדם נכנסין, ויוצא בשעה שדרך בני אדם יוצאין. היינו, בשעות היום בלבד, שעל מנת כן חילקו ביניהם, שלא יצטרך בעל הבית לקום ממטתו בלילה לפתוח לו.  144 

 144.  כך מפרש הרשב"ם. וביד רמה כתב, שמכאן ראיה שמי שיש לו דרך בתוך רשותו של חבירו כדי להגיע לרשותו, אין לו קנין הגוף באותה דרך אלא שעבודא בעלמא להשתמש בדרך כדי ליכנס ולצאת לתוך רשותו.
ואינו מכניס את בהמתו לשם, ומשקה אותה מבורו, שהרי אפשר להשקותה בדרך אחרת, אלא, ממלא מים מהבור, ומשקה את בהמתו מבחוץ.
וזה עושה לו פותחת. בעל הבור עושה מנעול לבור, כדי שבעל הבית לא יגנוב הימנו את מימיו. וזה עושה לו פותחת. גם בעל הבית עושה מנעול. ומיד הגמרא תפרש היכן הוא עושה את המנעול, ולמה הוא עושה זאת.
גמרא:
והוינן בה: פותחת, מנעול שעושה בעל הבית, להיכא, להיכן הוא עושה אותו?
ומשנינן: אמר רבי יוחנן: שניהם לבור. גם המנעול של בעל הבית הוא לבור.
והוינן בה: בשלמא בעל הבור, בעי לאשמורי מיא דבוריה. רוצה לשמור על מימיו, לכן הוא עושה מנעול לבורו. אלא בעל הבית, למה ליה? מדוע הוא עושה מנעול לבור של חבירו?

דרשני המקוצר[עריכה]