פרשני:בבלי:בבא בתרא קיט א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא קיט א

חברותא[עריכה]

ומתרצת הגמרא: לעולם בתי אבות קא חשיב, ומכל מקום השמיענו גם כן את חלק בנות צלפחד, והא קא משמע לן, דבנות צלפחד נטלו חלק בכורה., אף על פי שאביהן לא ירש בפועל את חלקו, ולכאורה הוי "ראוי", ואין הבכור נוטל פי שנים ב"ראוי", מכל מקום, ארץ ישראל נחשבת כ"מוחזקת" מיציאת מצרים, אף קודם שירשוה, ובכור נוטל בה פי שנים.
אלמא: ארץ ישראל מוחזקת היא. ולקמן בסמוך יתבאר ענין זה בגמרא.
אמר מר: שנינו בברייתא לעיל (קיז - ב), "והבנים (של המרגלים), נטלו בזכות אבי אביהם ובזכות אבי אמותיהן  158  ".

 158.  וכגון שלאבי אימותיהן לא היו בנים כי אם בנות. דאם לא כן היו בנים יורשים. ואם תאמר, אם כן, מי החזיר לאביהן נחלה, הא לא היו לו בנים? ויש לומר, כגון שהיו אחים לאבי אימותיהן, שהחזירו נחלה לאבי אביהן, וחזרו וחלקו בשוה. תוספות.
ומקשה הגמרא: התניא בברייתא, שבני המרגלים נטלו חלק בארץ בזכות עצמן?
ומתרצת הגמרא: לא קשיא, הא דאמרינן "בזכות אביהם: ", כמאן דאמר "ליוצאי מצרים נחלקה הארץ", והא דאמרינן "בזכות עצמם", כמאן דאמר "לבאי הארץ נחלקה ה ארץ".
ואיבעית אימא: הא והא כמאן דאמר, "לבאי הארץ נחלקה הארץ", ולא קשיא: הא דהוה בן עשרים בכניסתו לארץ, ואז נוטל בזכות עצמו. הא דלא הוה בן עשרים בכניסתו לארץ, ובמקרה זה נוטל בזכות אבי אביו  159 .

 159.  לכאורה קשה, הא מעשה בליעת קרח היה מיד אחר מעשה המרגלים, ואם כן, לא יתכן שהיו למתלוננים בנים שנכנסו לארץ לפני גיל עשרים, שהרי היו במדבר ארבעים שנה לאחר שמתו. ומבאר הרשב"ם, דאיירי בבני בני המתלוננים שירשו מכח אבי אבי אביהם. וקא משמע לן, אף במקרה שלא היו למרגלים בנים בני עשרים שנכנסו לארץ, ונטלו נחלה, והחזירוה אצל אבי אבי אביהן, מכל מקום יטלו הנכדים בזכות אבי סבם, וכגון שהיו למרגלים עצמם אחים, ולהם בנים שנכנסו לארץ, והחזירו נחלה לזקינם, וחזרו וחלקו בשוה, אפילו הכי יטלו נכדי המרגלים - אף על פי שבא להם מחמת המרגלים והמתלוננים. רשב"ם ועל פי התוספות.
שנינו במשנה: בנות צלפחד נטלו חלק בכורה של אביהן, "ושהיה בכור נוטל שני חלקים":
ומקשה הגמרא: אמאי?
והא ראוי הוא, שהרי חפר עדיין לא ירש את חלקו בארץ ישראל, ואין הבכור נוטל בראוי כבמ וחזק!
אמר רב יהודה אמר שמואל: אכן לא נטלו פי שני בנחלת חפר, אלא רק ביתדות אהלים. (כלומר, במטלטלי חפר שהיו בשעת מותו במדבר).
מתיב רבה, "רבי יהודה אומר: בנות צלפחד נטלו ד' חלקים, שנאמר (יהושע י"ז) ויפלו חבלי מנשה עשרה", ומבואר שנטלו חלק בכורה של צלפחד בנחלת חפר בארץ ישראל?
אלא אמר רבה: ארץ ישראל מוחזקת היא ליוצאי מצרים. דכתיב: "ונתתי אותה לכם מורשה", כלומר, אני נתתיה לכם כירושה  160 .

 160.  רשב"ם. והקשה המהרי"ט (קידושין כו א) אם כן, מדוע בשעת כניסתם לארץ, הוצרכו לקנותה בקנין "חזקה", (כמבואר בקידושין שם), הלא ארץ ישראל מוחזקת היא? וכדי לברר את החלקים, סגי בגורל ואורים ותומים? ועיין בשו"ת בית הלוי (חלק א סי' כא) שרק בחלוקת הארץ לשבטים היה גורל, ולא בחלוקתה ליחידים, ולכן כל יחיד ויחיד היה צריך לקנות את חלקו בחזקה. ואף על פי שבעלמא ישיבה בקרקע אינה מועילה לקנין חזקה, הכא כיון שהיו כבר מוחזקים בארץ ישראל, סגי בישיבה כדי לקנות את חלקו.
ומקשה הגמרא: מיתיבי, אמר רבי חידקא: שמעון השקמוני היה לי חבר מתלמידי רבי עקיבא, וכך היה רבי שמעון השקמוני אומר: יודע היה משה רבינו שבנות צלפחד יורשות הן  161 , אבל לא היה יודע אם נוטלות חלק בכורה אם לאו,

 161.  שהרי דינים נצטוו במרה, ומעשה בנות צלפחד היה בסוף הארבעים שנה. ועוד, אפשר ללמוד דין זה מפרשת יבמין כדלקמן, דאמרינן "כי ישבו אחים יחדיו, ומת אחד מהם ובן אין לו", ודרשינן "עיין עליו", ואם יש לו בת אין אשתו מתיבמת, ומשם למדו בנות צלפחד לקמן, "אם כבן אנו, נירש, ואם לאו, תתיבם אימנו". רשב"ם.
ואל תאמר, אילולי שבאו בנות צלפחד לפני משה, לא היתה מתחדשת בתורה פרשת ירושתן,
דראויה היתה פרשת נחלות ליכתב על ידי משה,
אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן.
ויודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה, שנאמר: (שמות ל"א) מחלליה מות יומת, אבל לא היה יודע באי זו מיתה הוא ימות  162 , ו אל תאמר, אילולי שבא המקושש לפני משה, לא היתה מתחדשת בתורה פרשת חיוב מיתת המחלל שבת,

 162.  התוספות הקשו, מדוע לא חייבו מיתת חנק, שהרי סתם מיתה האמרוה בתורה חנק היא? ותרצו, שמסברא היה נראה לו שדינו בסקילה, כעובד כוכבים. שהרי אמרינן בכל דוכתא (חולין ה א) שהמחלל שבת חמור כעובד ע"ז. ובחידושי מרן רי"ז הלוי (על התורה, פרשת שלח) הקשה על דבריו, והרי כאן עדיין לא נאמר מפי הגבורה באיזו מיתה הוא חייב, ובודאי שהיה על משה להמתין עד שיפרש לו הקב"ה באיזו מיתה לחייבו. והניח דברי התוספות בצריך עיון:
דראויה היתה פרשת מקושש שתכתב ע"י משה, אלא שנתחייב מקושש ונכתבה על ידו.

דרשני המקוצר[עריכה]