פרשני:בבלי:בבא בתרא קכא ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא קכא ב

חברותא[עריכה]

דאמר מר, עד שלא כלו מתי מדבר  לא היה דיבור עם משה פה אל פה כבתחילה, אלא אם הוזקק לדבר היה מדבר על ידי מלאך, או באורים ותומים.
שנאמר, "ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם", וסמיך ליה, "וידבר ה' אלי לאמר", אלי היה הדיבור  187 .

 187.  דמצי למכתב, "ויאמר ה' אלי", כדכתיב לעיל מיניה. אי נמי מדסמיך ל"ויהי כאשר תמו", משמע שהיה אז דיבור מיוחד. רשב"ם.
עולא אמר: יום שביטל בו הושע בן אלה פרדסאות (שומרים) שהושיב ירבעם על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל. רב מתנה אמר: יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה.
דאמר רב מתנה: אותו היום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה לומר ברכת הטוב והמטיב בברכת המזון.
הטוב, שלא הסריחו.
והמטיב, שנתנו לקבורה.
ולכן שמחו באותו היום, על שזכו לקבורה ולא הסריחו.
רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: יום שפוסקין בו מלכרות עצים למערכה. כדלהלן, והיו שמחים על שהשלימו מצוה חשובה זו  188 .

 188.  רשב"ם. וברבינו גרשום כתב, שהיו שמחים משום שמכאן ואילך יעסקו רק בתורה ולא יפסיקו מתלמודם למצות עשה. ומוכח מדבריו, שעדיף ללמוד תורה, מאשר לעסוק במצוה עוברת. אע"ג שכל מצות עשה דוחה לימוד תורה. ועיין בענין זה בט"ז (יו"ד רנא, ו).
הגמרא מביאה את המקור לכך שהיו פוסקים לכרות עצים למערכה בטו' באב:
תניא: רבי אליעזר הגדול אומר, כיון שהגיע חמשה עשר באב, תשש כחה של חמה  189 , ושוב אינה מיבשת את העצים כל צרכם, ונשאר בהם לחלוחית המעלה עשן, ותולעים, ולכן שוב לא היו כורתין עצים למערכה.

 189.  צריך באור: איך תלוי כח החמה בחדשים שלנו שהם חדשי לבנה? ושמא יש לומר, דרוב הפעמים הוא בט"ו באב, וקבעו זמן שוה לכל השנים על פי הרוב. קובץ שעורים (שסט').
אמר רב מנשה, וקרו ליה "יום תבר מגל". כלומר, יום שבירת הקרדומות. שאין בהם עוד צורך לחטוב עצים.
מכאן ואילך, כיון שהיום הולך ומתקצר, מאן דמוסיף על לימודו בלילה, יוסיף להאריך ימים.
ומי שאינו מוסיף, יסיף.
מאי יסיף?
תני רב יוסף, תקבריה אמיה. כלומר, ימות בחצי ימיו ר"ל.
תנו רבנן  190 : שבעה אנשים קפלו (כלומר הקיפו) את כל העולם כולו: מתושלח ראה את אדם הראשון.

 190.  משום דמיירי ביהושע וכלב לקמיה, נקט לברייתא זו כאן. אי נמי, משום דאיירי לעיל דמוסיף יסיף, ובא להודיענו שאלו שבעה, מתוך שצדיקים היו ועסקו בתורה חיו כל כך. רשב"ם.
שם ראה את מתושלח.
יעקב ראה את שם.
עמרם אבי משה ראה את יעקב.
אחיה השילוני ראה את עמרם.
אליהו ראה את אחיה השילוני.
ועדיין קיים. נמצא, ששבעת האנשים הללו הקיפו את העולם מתחילתו ועד סופו.
ומקשה הגמרא: וכי אחיה השילוני ראה את עמרם? והא כתיב ביוצאי מצרים, "ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון" ואחיה השילוני היה מיוצאי מצרים?
אמר רב המנונא: לא נגזרה גזרה על שבטו של לוי.
דכתיב, "במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקודיכם לכל מספרכם מבן עשרים שנה ומע לה".
מי שפקודיו מבן עשרים. יצא שבטו של לוי שפקודיו מבן שלשים.
ומקשה הגמרא: וכי משאר שבטים לא עייל (האם לא נכנסו לארץ אנשים נוספים משאר השבטים מלבד יהושע וכלב)?!
והתניא, יאיר בן מנשה, ומכיר בן מנשה, נולדו בימי יעקב, ולא מתו עד שנכנסו ישראל לארץ.
שנאמר, "ויכו מהם אנשי העי כשלשים וששה איש".
ותניא, שלשים וששה ממש דברי רבי יהודה.
אמר לו רבי נחמיה: וכי נאמר "שלשים וששה"?! והלא לא נאמר אלא "כשלשים ו ש שה"?
אלא זה יאיר בן מנשה ששקול כרובה של סנהדרין.
נמצא שיאיר בן מנשה נכנס לארץ אע"פ שנולד במדבר, ולא היה משבט לוי?
אלא אמר רב אחא בר יעקב, לא נגזרה גזירה לא על פחות מבן עשרים ולא על יתר מבן ששים.
לא על פחות מבן עשרים, דכתיב "מבן עשרים שנה ומעלה".
ולא על יתר מבן ששים, גמר "ומעלה" הנאמר כאן, מ"ומעלה" הנאמר בערכין.
מה להלן יתר מבן ששים כפחות מבן כ', אף כאן יתר מבן ששים כפחות מבן עשרים.
הגמרא חוזרת לדון כיצד נתחלקה הארץ:
איבעיא להו, (הסתפקו בני הישיבה): האם ארץ ישראל לשבטים איפלוג, כלומר, התחלקה ליב' חלקים שוים, ואח"כ כל שבט ושבט חילק את נחלתו לפי אנשיו, או דלמא לפי קרקף גברי איפלוג, והיו כולם שוים בחלוקה  191 ?

 191.  וקשה אם כן מאי נפקא מינא בהא ד"אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי"? ועיין קובץ שיעורים (שסט').

דרשני המקוצר[עריכה]