פרשני:בבלי:בבא בתרא קכז א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא קכז א

חברותא[עריכה]

אמימר אמר: אף אינו ממעט חלק בכורה. כלומר, אם אותו טומטום שנמצא זכר אינו בכור, אינו ממעט בחלק הבכורה.
כגון: שהיו שלשה אחין  52 , בכור, פשוט, וטומטום. והיו בנכסי אביהם תשעה מנים, חולקים תחילה את הנכסים לשלשה חלקים כאילו אין כאן טומטום, ונוטל הבכור שני חלקים שהם שישה מנים, שלשה עבור בכורתו, ושלשה עבור חלק פשיטותו, והפשוט חלק אחד שלש שלשה מנים. נמצא שחלק הבכורה שלשה מנים, וחלקי הפשיטות שישה מנים.

 52.  הרשב"ם העמיד את הגמרא בשלשה אחים. וצריך באור מדוע לא העמיד בשני אחים, בכור וטומטום? ועיין בפתחי תשובה (חו"מ רפא, ז) שהביא מחלוקת הפוסקים האם במקום שאין אלא בכור וטומטום נוטל הבכור פי שנים, או שמא חולקים בשוה, כיון שבמקום שאין עוד אחים בטל דין הבכור. ועיין עוד ביד רמה (קד) שכתב דאף במקום שאין אלא בכור וטומטום נוטל הבכור שני שליש, והטומטום שליש. ואף על פי שבעלמא סבר היד רמה שבמקום שאין אלא בכור לבדו בטל דין הבכור, מכל מקום הכא שיש פשוט עמו אף על פי שהפשוט טומטום הוא, חשיב כבכור. ועיין בדבר אברהם (ח"א סימן כז).
וחוזרים וחולקים את חלקי הפשיטות בין שלשתם בשוה, וכל אחד נוטל שני מנים.
וכך לא התמעט חלק הבכורה משום הטומטום.
שנאמר, "וילדה לו בנים והיה הבן הבכור", עד שיהא בן בשעת לידה.
כלומר, מי שהיה בן בשעת לידה, נוטל הבכור כנגדו חלק בכורה, דהיינו חלק גדול. ולכן אין הטומטום נחשב עמהם כשבאים לחלוק את הנכסים ולתת חלק בכורה.
רב שיזבי אמר: אף אינו נימול לשמנה. כלומר, אין מילתו ביום השמיני דוחה שבת, כשאר מילות  53 .

 53.  שאר מילות דוחות שבת מדכתיב, "וביום השמיני", ודרשינן, "ביום" ואפילו בשבת. ומשמע ברשב"ם, שעל כל פנים מלים אותו ביום השמיני אם לא יצא בשבת. וצריך באור, הרי כיון שאין אמו טמאה טומאת לידה כבסמוך, אם כן לא שייך בו גם קרא ד"ביום השמיני", שנאמר בפרשת טומאת לידה, ומנלן למולו ביום השמיני? ומבאר הגר"ח בהלכות מילה, דאיכא תרי קראי לחיוב מילה. האחד, בפרשת טומאת לידה, דכתיב, "וביום השמיני ימול בשר ערלתו", והשני, הפסוק האמור אצל אברהם, "המול ימול". ולכן טומטום שאינו נימול מחמת הפסוק האמור בטומאת לידה, נימול מחמת הפסוק האמור באברהם. ומכל מקום אין מילתו דוחה שבת, כיון שדחיית שבת במילה נלמדה מהפסוק "וביום השמיני" האמור בפרשת טומאת לידה.
דאמר קרא "אשה כי תזריע וילדה זכר, וביום השמיני ימול". עד שיהא זכר משעת לידה.
רב שרביא אמר: אף אין אמו טמאה טומאת לידה.
כגון, אם ילדתו אמו, ולא ראתה דם בלידתה, (שאם ראתה דם טמאה כנדה), אינה טמאה כיולדת, שבוע לזכר או שבועיים לנקבה.
דאמר קרא: "אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים", עד שיהא זכר משעת לידה.
ומקשה הגמרא: מיתיבי, הלא שנינו במסכת נידה: "המפלת טומטום ואנדרוגינוס תשב לזכר ולנקיבה  54  ". ומבואר להדיא ששייכת בה טומאת לידה?

 54.  כלומר, ימי טהרה כזכר, (שלשים ושלשה ימים), וימי טומאה כנקבה (שבועיים). כלומר, משעת לידתה תהא טמאה מספק שבועיים, ומכאן ואילך אם תראה דם תהא טהורה עד ארבעים ללידתה, שהם שלשים ושלשה ימים של ימי טהרת הזכר. רשב"ם.
תיובתיה דרב שרביא תיובתא.
ומקשה הגמרא: לימא תיהוי נמי תיובתא דרב שיזבי, שאמר "אף אינו נימול לשמונה", ודריש לה מקרא דטומאת לידה, ואילו במשנה הנ"ל מבואר דלא דרשינן מאותו פסוק למעט טומטום?
ומתרצת הגמרא: תנא ספוקי מספקא ליה האם לדרוש כדברי רב שיזבי או לא, ולכן נקט לחומרא. וגבי טומאה, עליה להחמיר כזכר וכנקבה  55 , וגבי שבת, אין מילתו דוחה שבת.

 55.  הריטב"א הקשה, הרי כאן ישנם תרי ספיקי, האחד, האם חשיבא כלידה, (כרב שיזבי), והשני, האם הוי זכר או נקיבה, וכל תרי ספיקי אזלינן לקולא, ומדוע כאן החמרנו עליה? ותרץ, כאן הספק השני שייך רק לאח שנפשוט את הספק הראשון, וכיון שמטמאים אותה מספק שמא יולדת היא, עליה לחוש ולהחמיר כיולדת זכר ונקבה.
ומקשה הגמרא: אי הכי, מדוע שנינו, "תשב לזכר ולנקבה", דמשמע שיש לה ימי טהרה על כל פנים כזכר, ולא חששנו לטומאת נדה, לטמאה על כל דם שתראה,
והרי לפי דרשת רב שיזבי מיבעי ליה לחוש אף לטומאת נדה, שהרי לא שייכים בה ימי טהרה כיולדת?
ומסקינן: קשיא  56 .

 56.  אבל אין זו תיובתא. כיון שאפשר לגרוס במשנה, "תשב לזכר ולנקבה ולנדה". רשב"ם. ועיין שם בהגה"ה איזו חומרא נותן לה הזכר.
אמר רבא: תניא כוותיה דרב אמי שאמר לעיל "טומטום שנקרע ונמצא זכר אינו נוטל פי שנים", נאמר בתורה "והיה הבן הבכור ... לתת לו פי שנים". ודרשינן בברייתא: "בן" נוטל פי שנים, ולא טומטום. "בכור", ולא ספק.
והוינן בה: בשלמא דרשת "בן ולא טומטום", באה ללמדינו את דברי רב אמי, אלא "בכור ולא ספק" לאפוקי מאי?
לאפוקי מדדרש רבא.
דדרש רבא, שתי נשים של אדם אחד  57 , שילדו ב' זכרים במחבא, ואין אנו יודעים מיהו הבכור, כותבין הרשאה זה לזה. ובא אחד מהם ותובע חלק בכורה מן האחים, ואומר, "אם בכור אני תנו לי בשביל עצמי, ואם לאו תנו לי בשביל אחי"  58 .

 57.  והוא הדין אשה אחת שילדה תאומים, או שתי נשים של שני אנשים, ואין אנו יודעים מי בנו של מי, יכולים להרשות כלאחד את חברו ליטול חלק בכורתו. רש"ש.   58.  הרשב"ם כתב שסוגייתינו כמאן דאמר "יש לו לבכור קודם חלוקה", ולכן יכולים להקנות זה לזה את חלק בכורתם אף קודם שזכו בו. והקשו התוספות: הרי רב פפא משמיה דרבא סבר לעיל ש"אין לו לבכור קודם חלוקה", ואם כן כיצד יכולים להרשות זה לזה? ותרצו, שאינם צריכים קנין ממש, אלא מינו כל אחד את חבירו לשליח לזכות בעבורו בחלקו. וברשב"א תרץ, דרב פפא חזר בו מדבריו, ואף הוא סבירא ליה כהלכתא, דיש לו לבכור קודם חלוקה.
ולענין זה הועילה דרשת "בכור ולא ספק", ללמדנו דגזירת הכתוב היא שלא יטלו חלק בכורה מספק.
אמר ליה רב פפא לרבא כשדרש את דינו: והא שלח רבין, דבר זה שאלתי לכל רבותי, ולא אמרו לי דבר. ברם כך אמרו משום רבי ינאי: הוכרו הבנים כשנולדו, ונודע מיהו הבכור, ולבסוף נתערבו, כותבין הרשאה זה לזה.
אך אם לא הוכרו כבר מלידתם, אין כותבין הרשאה זה לזה, כדדרשינן "בכור ולא ספק"?
הדר אוקי רבא אמורא עליה, ודרש (חזר בו רבא מדבריו, והעמיד לפניו כרוז, שיחזור על דבריו בקול, ודרש ברבים): דברים שאמרתי לכם טעות הן בידי. ברם כך אמרו משום רבי ינאי, הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה לא הוכרו אין כותבין הרשאה זה לזה. וכן ההלכה.
שלחו ליה בני אקרא דאגמא לשמואל, ילמדנו רבינו: היו מוחזקין בזה שהוא בכור בלא עדים, אלא על ידי קול בעלמא  59 . ואמר אביו, על אחר (אחד מן האחים  60 ) שבכור הוא, מהו? האם האב נאמן במקום חזקה?

 59.  רשב"ם. ולשיטתו, אילו היו נגדו עדים, ודאי אינו נאמן. ודעת הרשב"א דאף נגד עדים נאמן לומר שבנו הראשון ממזר הוא, ואינו ממנו. ורק בתאומים אינו נאמן לומר נגד עדים מי הבכור. והביא ראיה לדבריו מסוגיית הגמרא בקידושין (עח ע"ב) "האומר זה בני ממזר נאמן". אך אם הוחזק על פי אביו שבכור הוא, וחזר ואמר "אינו בכור", אינו נאמן. כדמוכח בסוגית הגמרא שלפנינו. אמנם, למעיין בדברי רש"י בסוגיית הגמרא בקידושין שהביא הרשב"א, יתבאר, דלדעת רש"י אינו נאמן לומר על בנו שנולד מאיש אחר, אלא רק שנולד ממנו מחייבי כריתות. ולפי זה, אין ראיה משם נגד הרשב"ם, דלענין בכורה לעולם אין האב נאמן לומר אין זה בני, ומאיש אחר נולד. ועיין עוד בסוגיית הגמרא שם בשלטי הגיבורים על הרי"ף בשם ריא"ז, ובצפנת פענח (איסורי ביאה, טו, יב, ד"ה שם).   60.  לשון הרשב"ם. ומשמע, שאינו נאמן לומר על אחר שאינו בנו, "זה בני הבכור". אלא רק על אחד מן האחים. אך ברמב"ם (נחלות ב, יד) כתב, "אפילו אמר האב על מי שלא הוחזק בנו כלל, הוא בני, ובכורי הוא, נאמן". ועיין בזה בקצות החושן (רעז-ב). ויתבאר יותר להלן (דף קלד) בעז"ה.

דרשני המקוצר[עריכה]