פרשני:בבלי:בבא בתרא קכז ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא קכז ב

חברותא[עריכה]

שלח להו: כותבין הרשאה  זה לזה.
ומקשה הגמרא: כדעת מי סבר שמואל, מה נפשך, אי כרבנן (שאינו נאמן) סבירא ליה, לישלח להו כרבנן, אי כרבי יהודה (שנאמן) סבירא ליה, לישלח להו כרבי יהודה? ולהלן יבואר במה נחלקו רבי יהודה ורבנן.
ומתרצת הגמרא: מספקא ליה אי כרבי יהודה, אי כרבנן. ומספק, כותבים הרשאה זה לזה  61 .

 61.  לכאורה קשה, הרי לעיל אמרינן שכבור ספק אינו נוטל פי שנים, ומדוע כאן מספק מהני הרשאה? וכתב הרא"ם דהכא בשעת לידה הוכר מי הבכור, אלא שאחר כך נתערב. ובכהאי גונא לא אמרינן "בכור ודאי ולא בכור ספק", ולכן כותבים הרשאה זה לזה כדי שלא יוכל האחים להפסידם.
מבארת הגמרא: מאי היא (היכן נחלקו רבי יהודה ורבנן)?
דתניא, נאמר בתורה, "כי את הבכור בן השנואה יכיר, לתת לו פי שנים", ודרשינן: יכירנו לאחרים. ומכאן אמר רבי יהודה, נאמן אדם לומר "זה בני בכור".
וכשם שנאמן אדם לומר "זה בני בכור", כך נאמן אדם לומר זה בן גרושה וזה בן חלוצה  62 .

 62.  צריך באור, מדוע אם נאמן לבכר, נאמן גם לפסול את בנו? אולי לא האמינתו תורה אלא לבכר ולא לפסול? וברשב"ם כתב, "וסברא הוא, מדכתיב יכיר, מה לי בכור מה לי דבר אחר". ובאור דבריו, ברש"י (קידושין עח-ב, ד"ה אינו נאמן) מבואר שיסוד מחלוקת רבי יהודה ורבנן, האם האב פסול לעדות משום "קורבה", או לא. ואם כן, כיון שנתחדש לדעת רבי יהודה שאינו פסול לעדות מצד קורבה, ודאי נאמן לכל העדויות, וגם לגבי פסול. ובר"ן (קידושין שם) חולק על פירוש רש"י, וכתב, דאף אם אינו קרוב, אינו נאמן נגד חזקה, או עדים. ואם כן המחלוקת אינה בגדרי עדות, אלא האם נתחדשה לאב נאמנות מיוחדת על בנו לענין בכורה. ואם כן, הדרא קושיין, מנלן שהאב נאמן אף לפסול את בנו? ותרצו התוספות: א. כיון שהאמינה התורה לאב לבכר את בנו, אפילו אם הוא הצעיר שבבניו, נמצא שיכול להפוך את בניו הגדולים לממזרים. וכיון שנאמן בכך, נאמן גם לומר "בן גרושה ובן חלוצה הוא". ב. רבינו אליהו תרץ: מדכתיב "כי את הבכור בן השנואה יכיר", דרשינן שיכול להכירו שהוא בן השנואה. דהיינו, בן גרושה ובן חלוצה. ודעת הבה"ג, שאינו נאמן לומר על בנו שממזר הוא, אלא היכא שמבכר את בנו הקטן, וממילא נעשה הגדול ממזר. אך אינו נאמן לומר סתם על בנו "ממזר הוא". והתוספות נחלקו עליו, וסבירא להו שבכל ענין נאמן.
וחכמים אומרים, אינו נאמן. עד כאן הברייתא.
אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרבא: בשלמא לרבי יהודה היינו דכתיב "יכיר".
אלא לרבנן "יכיר" למה לי?
ומתרצת הגמרא: בצריך היכרא. כלומר במקרה דמספקא לן אי הוי בכור או לא, כגון שבאו מקרוב לכאן, ואין אנו יודעים מי הבכור ומי הפשוט, נאמן האב לומר "זה בני בכור".
ומקשה הגמרא: בשלמא לרבי יהודה, אילולי הפסוק לא היינו מאמינים לאב נגד חזקה, והשמיענו הפסוק שהאב נאמן על בנו גם נגד חזקה  63 ,

 63.  לכאורה קשה, מדוע לא נאמין לאב שזהו בנו בכורו, במיגו שהיה נותן לבנו במתנה את הנכסים? ומבאר הרשב"ם, כיון שיש חזקה המכחישה את האב, לא אמרינן מיגו. ד"מיגו במקום עדים לא אמרינן". אמנם בקצות החושן (רעט א) הוכיח, שאם בידו לתת את נכסיו לבנו, אמרינן מיגו אף נגד חזקה. ומפרש את סוגייתנו, שלרבי יהודה בעינן לקרא ד"יכיר", ללמדנו שיכול לפסול את בנו, ולומר, בן גרושה ובן חלוצה הוא. או ממזר הוא. אך לרבנן, שאינו נאמן לפסול את בנו, מקשינן "יכיר למה לי"?
אלא לרבנן, שאין האב נאמן אלא כשאין חזקה נגדו, למאי הלכתא השמיענו הפסוק שהאב נאמן? למיתבא לו פי שנים?!
הא לשם כך אין צורך בנאמנות מיוחדת, ואף אם לא יהא בנו, אלא אחר, יכול לתת לו פי שנים, דאילו בעי למיתבא ליה במתנה מי לא יהיב ליה?! ואם כן, מתוך שיכול לתת לו את הנכסים במתנה, נאמן לומר "בכור הוא".
ומתרצת הגמרא: לא צריכא לחדש נאמנות לאב, אלא בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן. לאחר שאמר זה בני בכורי, וכיון שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, לא שייך בהם מיגו  64 .

 64.  בשו"ת רע"א (קלב) הביא מהמהרי"ט להוכיח מכאן שהנחלה דרבי יוחנן בן ברוקה אינה מועילה לגבי נכסים שעדיין אינם ברשותו. דאם כן, הדרא קושיית הגמרא לדוכתא, שהרי עדיין בידו להנחיל את נכסיו על ידי הנחלה דרבי יוחנן בן ברוקה? עיין שם במה שדן בזה.
מקשה הגמרא: לרבי מאיר דאמר "אדם מקנה דבר שלא בא לעולם", "יכיר" למה לי? הרי לעולם האב נאמן במיגו שיכול ליתנם לו במתנה?
ומתרצת הגמרא: נפקא מינא, בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס.
דהיינו, גם לפי רבי מאיר שאדם מקנה דבר שלא בא לעולם, הני מילי בדבר שכשיבא לעולם יש לו כח להקנותו.
אך נכסים שנפלו לו כשהוא גוסס, בשעה שאינו יכול לדבר ולהקנות  65 , אינו יכול להקנותם קודם לכן. ובהם אינו נאמן להכיר את בנו על ידי "מיגו דאי בעי יהיב ליה", אלא מטעם "יכיר".

 65.  ברשב"ם מבואר שגוסס אינו יכול להקנות כיון "שאינו יכול לדבר, ואין לו כח ליתן". ובתוספות בקידושין (עח ב, ד"ה לא צריכא) הקשו עליו, דמצינו בכמה מקומות שיש ביד גוסס כח לתת גט, ולהקנות? ולכן כתבו, דודאי יכול לתת מתנה, אלא דמסתמא גוסס אינו יכול לדבר ולכן אין מתנתו מתנה, אך אילו ידבר, יכול לתת מתנה. דהיינו, שאין בגוסס חיסרון בדעת להקנות, אלא שבאופן מעשי אינו יכול להקנות. ובענין זה עיין עוד בקצות החושן (ר"נ סק"ח).
תנו רבנן בברייתא: היו מוחזקין בו שהוא בכור, ואמר אביו על אחר שהוא בכור, נאמן. כרבי יהודה.
היו מוחזקין בו שאינו בכור, ואמר אביו בכור הוא. אינו נאמן. כרבנן.
דהיינו: רישא דברייתא כרבי יהודה, וסיפא כרבנן.
אמר רבי יוחנן: אמר בני הוא, וחזר ואמר אפילו בתוך כדי דיבור  66  עבדי הוא, כיון שסתר דיבורו הראשון, אינו נאמן לחזור בו מעדותו, ד"כיון שהגיד, שוב אינו חוזר ומגיד".

 66.  כך דעת הרשב"ם. אך הטור (רעט, ה) כתב, "ונראה דוקא לאחר כדי דיבור, אבל חזר בו תוך כדי דיבור נאמן". ומבאר הבית יוסף את מחלוקתם: דברי הטור לכאורה פשוטים, דבכל מקום אמרינן "תוך כדי דיבור כדיבור דמי". אך דעת הרשב"ם, כיון שאין הדרך לקרא לעבדו בנו, כיון שיצא מפיו לקרותו בנו אמרינן חזקה שאם היה עבדו לא היה קורהו כן. וכשחזר בו אפילו בתוך כדי דיבור ואמר "עבדי הוא", אינו יכול להוציאו מחזקתו הראשונה. אמנם עיין בנמוקי יוסף, שהבין בדברי הרשב"ם אף במקום שלא שייכת הסברא שאין הדרך לקרא לעבדו בנו, ובכל זאת אם אמר על בנו שהוא בכור, אינו יכול להפקיע ממנו חלק בכורה אפילו בתוך כדי דיבור. ואם כן אכתי צריך באור, שהרי בכל מקום אמרינן "תוך כדי דיבור כדיבור דמי"? ומבאר ה"אור שמח" (נחלות ד, ג) ד"תוך כדי דיבור" אינו מועיל אלא לענין הנוגע להבא, כגון הנשבע שלא יאכל ותוך כדי דיבור חזר בו, אזי אמרינן שלא חלה עליו השבועה. אבל בדבר הנוגע לעבר לא מועיל "תוך כדי דיבור". כגון אם נשבע שלא אכל בעבר, אינו יכול לחזור ולבטל שבועתו זו, אפילו בתוכ"ד. ולכן כאן, שאמר על אחד שהוא בנו, כבר נגמר הדיבור, ושוב לא מועילה חזרה אפילו בתוך כדי דיבור.
אך אם אמר עבדי הוא, וחזר ואמר בני הוא, נאמן.
כיון שכשאמר "בני הוא" אינו סותר את דבריו הראשונים, אלא מפרשם, שהיתה כונתו לומר, "בני הוא, דמשמש לי כעבדא" קאמר.
אבל ברישא, לא אמרינן שכוונתו לפרש דעבדו הוא, אלא שאוהבו כבנו, לפי שאין דרך האדון לייחס את העבד ולקרותו כבנו משום חיבה  67 .

 67.  ומכל מקום, אם אמר בפירוש שכך היתה כונתו, נאמן לפרש דיבורו. בית יוסף (רעט, ה).
וחילופיה אבית המכס, בבית המכס, הדרך לקרא לעבדו בנו, כדי להבריחו מן המכס. אך אין הדרך לקרא לבנו עבדו, שהרי מתחייב עליו מכס בחינם, ולכן, היה עובר על בית המכס ואמר בני הוא, וחזר ואמר עבדי הוא נאמן  68 .

 68.  בטעם הנאמנות, עיין שב שמעתתא (שמעתא ו פרק ט).
אמר עבדי הוא, וחזר ואמר בני הוא אינו נאמן. כנ"ל.
ומקשה הגמרא: מיתיבי: היה משמשו כבן ובא ואמר בני הוא, וחזר ואמר עבדי הוא, אינו נאמן.
היה משמשו כעבד, ובא ואמר עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא אינו נאמן.
ומבואר דלא אמרינן "בני הוא דמשמש לי כעבדא", אלא לעולם תפסינן לשון ראשון, ולא מהימנינן ליה לחזור ולהגיד?
אמר רב נחמן בר יצחק: התם אינו נאמן לחזור ולומר בני הוא, כיון דקרי ליה עבדא מצר מאה, (כלומר, מדובר שאמר עליו בתחילה "עבדי הוא השוה מאה זהובים"), ובלשון זו אין קורין אלא לעבד. ולכן אינו נאמן לחזור ולומר בני הוא.
מבארת הגמרא: מאי "מצר מאה"? מצר עבדא ק' זוזי., סמוכים לי עליו מאה זוזים. דהיינו, שויו מאה זוז.
להלן יובאו פסקי הלכות שנשלחו מרב אבא לרב יוסף, והובאו כאן מפני דין "יכיר" שנשנה באחד מהם:
שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא: האומר לחבירו עבדי גנבת, והוא אומר לא גנ בתי.
אמר לו: אם כן מה טיבו אצלך?

דרשני המקוצר[עריכה]