פרשני:בבלי:בבא בתרא קכח א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא קכח א

חברותא[עריכה]

אמר לו: אתה מכרתו לי,  אתה נתתו לי במתנה, רצונך, השבע וטול.
ונשבע, אינו יכול לחזור בו ולומר, "משטה הייתי בך", שהרי פטור הייתי, שהרי אין אדם נשבע ונוטל, דהמוציא מחבירו עליו הראיה  69 , וגם אין נשבעים על העבדים.

 69.  לכאורה קשה, הרי בפרק חזקת הבתים מבואר ש"גודרות" אין להם חזקה. דהיינו, כל דבר שדרכו ללכת ממקום למקום, כגון עבדים ובהמות, אין המחזיק בהם נקרא מוחזק, אלא אזלינן בתר חזקת מרא קמא. ואם כן מדוע כאן התופס בעבד נקרא מוחזק ? הרשב"ם תירץ, דהכא איירי אחרשלש שנים. ובכהאי גוונא אף לגודות יש חזקה. וכשיטתו לעיל (לו-א) שיש חזקה לגודרות אחר ג' שנים. אך לדעת הרמב"ם (טוען ונטען י-א) שאין לגודרות חזקה לעולם, קשה.
אלא כיון שעל פיו נשבע, חייב לתת לו את העבד. שהרי האמינו בשבועה זו  70 .

 70.  ברשב"ם מבואר, דהוי כהודאת בעל דין, שאם ישבע האמינו לומר שהוא עבדו. ויש לדון האם יכול לחזור בו קודם שנשבע. דעת רש"י, שגם קודם שנשבע אינו יכול לחזור ב ו. אך לדעת התוספות, כל זמן שלא נשבע יכול לחזור בו.
ומקשה הגמרא: מאי קא משמע לן? הרי תנינא, אמר לו נאמן עלי אבא, נאמן עלי אביך, נאמנין עלי שלשה רועי בקר, שאינם בקיאים בדין, רבי מאיר אומר: יכול לחזור בו. כיון שדברים בעלמא הם בלא קנין.
וחכמים אומרים: אינו יכול לחזור בו.
ומתרצת הגמרא: הא קא משמע לן, דבאתן לך מחלוקת. כלומר, נחלקו אפילו כשאמר "אם יאמר אבי אתן לך חפץ זה", שאין התובע מוחזק בו. והלכה כדברי חכמים.
אך אם אמר התובע, "נאמן עלי אדם זה, שאם יאמר כדבריך, אפטור אותך מתביעתי", אף רבי מאיר מודה שאינו יכול חזור בו. שהרי מוחזק ועומד, ואינו צריך קנין על מחילה זו.
עוד שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא: הלכה, גובין מן העבדים. כלומר, בעל חוב שמת, המלוה גובה את חובו מעבדי היתומים.
ואף על פי ש"מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב", מכל מקום עבדים הרי הם כקרקעות, דהוקשו לקרקעות מדכתיב, "והתנחלתם אותם לבניכם לרשת אחוזה", וגובין מהם.
ורב נחמן אמר, אין גובין. כיון שבעל חוב אינו סומך דעתו עליהם, שהרי יכול הלוה להחביאם, או לאבדם  71 . והלכה כרב נחמן. כמבואר להלן.

 71.  הרשב"ם. אך התוספות (בבא קמא יב-א) כתבו, דסביא ליה לרב נחמן שיעבודא לאו דאורייתא, ובדרבנן עבדא לאו כמקרקעי. ועיין קצות החושן (לט-א).
עוד שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא: הלכה שלישי הבא להעיד בשני (כגון, נכדו של ראובן הבא להעיד על בנו של שמעון), כשר לעדות, ואינו פסול משום קורבה.
אבל, שני בשני פסול לעדות. דכתיב, "לא יומתו אבות על בנים", ודרשינן, כשם שהאבות פסולים לעדות איש על אחיו, כך גם בניהם פסולים להעיד אחד על חבירו בן דודו.
רבא אמר, שלישי כשר להעיד אף בראשון. וכן הלכתא.
מר בר רב אשי אכשר באבא דאבא. כלומר, הנכד יעיד על סבו  72 . ולית הלכתא כמר בר רב אשי. דבני בנים הרי הם כבנים, ואפילו עד אלף דורות לא יעידו על אבותיהם, דבן ירך אביו הוא  73 .

 72.  רשב"ם כתב, דטעמא דמר בר רב אשי משום דהוי כשלישי בראשון. ולית הלכתא כמותו משום שבני בנים הרי הם כבנים. ובתוספות משמע, שסברת מ בר רב אשי היא סברא חדשה, דאיתפלג דרא. ודחינן שאין די בזה כדי לחלק דור.   73.  כך דעת הרשב"ם. ואין נראה לר"י, אלא אם הפליג יותר, כשר לעדות. תוספות.
עוד שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא: היה יודע לו בעדות קרקע (עד היכן הקרקע שלו ומהיכן השיגו את גבולו), עד שלא נסתמא (התעוור), ונסתמא, פסול. כיון שכעת אינו יכול לאמוד ולכוין עד היכן תחום פלוני. ואין חשים לעדותו  74 .

 74.  ברשב"ם משמע שסומא אינו פסול בעצם, רק מחמת חשש טעות. אך ברא"ש כתב שהוא סול בעצמותו מדכתיב "או ראה". עיי"ש וברש"ש. וביד רמה (קיח).
ושמואל אמר: כשר. אפשר דמכוין מצרנהא. אבל על גלימא לא. כיון שהרבה גלימות מידותיהן שוות, ואינו יכול לכוין עדותו.
ורב ששת אמר: אפילו גלימא אפשר דמכוין מדת ארכו ומדת רחבו. אבל נסכא (חתיכת כסף או זהב) לא.
ורב פפא אמר אפילו נסכא, אפשר דמכוין מדת משקלותיו.
ומקשה הגמרא: מיתיבי, היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו, ונעשה חתנו והרי הוא פסול לעדות זו מחמת קורבה,
או שהיה פיקח, ונתחרש  75 , פיתח, ונסתמא, שפוי, ונשתטה, פסול.

 75.  מחמת חולי, ופסול כשוטה. דחרש דומיא דשוטה. אי נמי, נשתתק מחמת חולי. והתורה אמרה, "מפיהם ולא מפי כתבם". וראשון עיקר. הרשב" ם.
אבל היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו, ונעשה חתנו, ומתה בתו, או פיקח ונתחרש וחזר ונתפקח, פיתח ונסתמא וחזר ונתפתח, שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה, כשר.
זה הכלל כל שתחלתו או סופו בפסלות פסול. תחלתו וסופו בכשרות כשר  76 .

 76.  ברשב"ם מבואר, שתחילתו בכשרות היינו בשעת הראיה. ולפי זה, אם ראה את העדות כשהיה קרוב ונתרחק, פסול להעיד. אך ברשב"א לעיל (מג-א) מבואר שאם היה בתחילתו בעל דבר אינו נפסל, כיון שאין לבעל דבר שם של עד. ורק אם חל עליו שם עד פסול, נפסל.
ומבואר דלא כדברי האמוראים לעיל שהכשירו עיוור לעדות קרקע. אלא כדברי רב אבא שפסלו.

דרשני המקוצר[עריכה]