פרשני:בבלי:בבא בתרא קלג ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא קלג ב

חברותא[עריכה]

ההוא דאמר ליה לחבריה "נכסי לך ואחריך לפלוני".
והראשון היה ראוי ליורשו. הוה שכיב ראשון, אתא שני קא תבע. (כשמת הראשון, בא השני לתבוע את נכסיו).
סבר רב עיליש קמיה דרבא למימר, שני נמי שקיל. כדעת הנותן, שאמר, "ואחריך לפלוני".
אמר ליה אביי: דייני דחצצתא הכי דייני! (דיינים שאינם בקיאים בדין דנים כך)!
האם דין זה לאו היינו דשלח רב אחא בר רב עויא הנ"ל, דירושה אין לה הפסק?!
אכסיף. התבייש רב עיליש מרבא. פן יאמר רבא בליבו, אלמלא שהייתי כאן היה דן דין שקר. וכן כל הדינים שהוא דן שלא בפני.
וכדי לנחמו, קרי עליה רבא את הפסוק בישעיהו, "אני ה' בעתה אחישנה".
כלומר, בעת שהצדיקים זקוקים לישועה, הקב"ה מזמינה להם.
אף אתה, יודע אני בך שלא באה תקלה על ידך, ואף כעת הקב"ה זימן אותי לכאן כדי שלא תכשל בהוראה.
מתניתין:
הכותב את נכסיו לאחרים, בתורת מתנה, והניח את בניו ולא כתב להם כלום. מה שעשה עשוי, אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו.
ואף מקפידים עליו, שעקר נחלה דאורייתא.
רבי שמעון בן גמליאל אומר: אם לא היו בניו נוהגים כשורה, זכור לטוב. כלומר, אף רוח חכמים נוחה הימנו.
ובגמרא יבואר האם רשב"ג חולק על דברי תנא קמא, או מפרש דבריו.
גמרא:
הגמרא מסתפקת בבאור המשנה:
איבעיא להו, מי פליגי רבנן עליה דרשב"ג, וסברו, שאף אם בניו אינם נוהגים כשורה אין רוח חכמים נוחה הימנו, שמא יצא מהם בן הגון, או לא?
פושטת הגמרא את הספק: תא ושמע מה ששנינו בענין זה בברייתא: דיוסף בן יועזר היה לו בן שלא היה נוהג כשורה, ורצה שלא יהנה מנכסיו.
הוה ליה עיליתא דדינרי. (היה לו כלי מלא דינרים) קם, אקדשה.
אזיל אותו בן, נסיב בת גאדיל כלילי דינאי מלכא (נשא את ביתו של מתקן כתרי ינאי המלך), ואישה חכמנית היתה  122 .

 122.  על פי רבינו גרשום.
וכשאולידה דביתהו, זבין לה ביניתא. (כשילדה אשתו, קנה לה דג צורכה).
קרעה, אשכח בה מרגליתא. (פתח את בטן הדג, ומצא בו מרגלית).
אמרה ליה אשתו: לא תמטייה למלכא, דשקלי לה מינך בדמי קלילי, זיל אמטייה לגבי גזברי,
ולא תשיימה את, דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, אלא לשיימוה אינהו. (אך תלך לבית המלך, כיון שיקנו ממך את האבן בזול. אלא, לך לבית המקדש, ותבקש מהגזבר לשום בעצמו את האבן, ולתת לך את דמיה.
ואל תשום את האבן בעצמך, כיון שאם תאמר, "אתננה להקדש בכך וכך", שוב לא תוכל לדרוש בעדה יותר. כיון ש"אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט").
אמטייה, שמוה בתליסרי עליאתא דדינרי. (כשבא אצל הגזבר, שמו לו את האבן בשוי שלשה עשר כלים מלאים בדינרים).
אמרי ליה, שבע איכא, שית ליכא. (שבע עליות דינרים נוכל לשלם לך בעבורה, אך השש היתרות, חסרות להקדש).
אמר להו, שבע הבו לי, ושית (שש העליות החסרות), הרי הן מוקדשות לשמים.
עמדו הגזברים, וכתבו בספרי ההקדש: יוסף בן יועזר הכניס עלית דינרים אחת, וגרם בכך שבנו הכניס שש.
דהיינו, זכות אביו שהקדיש עלית דינרים אחת, בשביל שבנו לא נהג כשורה, גרמה לבנו שיוכשר לתרום להקדש שש עליות דינרים.
ואיכא דאמרי, לגנאי: יוסף בן יועזר הכניס אחת, וגרם בכך, שבנו הוציא שבע.
אלמלא שהיה מקדיש אחת, בנו לא היה דורש מן ההקדש לשלם שבע עליות דינרי זהב, ומרוקן את קופת ההקדש לגמרי, אלא היה משאיר בקופה סכום מסויים.
וכיון שלא השאיר כלום, סימן שאילו היה בהקדש שלש עשרה עליות זהב, היה נוטל את כולן, ולא היה מקדיש כלום.
על כל פנים מדייקת הגמרא מה"איכא דאמרי" הראשון: מדקא אמרי "הכניס", משמע מכלל זה, דשפיר עבד יוסי בן יועזר שהקדיש את נכסיו.
דוחה הגמרא: אדרבה, מדקא אמרי ב"איכא דאמרי" השני, "הוציא", משמע מכלל זה, דלאו שפיר עבד.
אלא כיון שיש אומרים כך ויש אומרים כך, מהא ליכא למשמע מינה.
על כל פנים מאי הוי עלה, כלומר, האם לדעת תנא קמא מותר למנוע מבן שאינו הגון לרשת את אביו?
פושטת הגמרא: תא ושמע מה ששנינו בענין זה: דאמר ליה שמואל לרב יהודה, שיננא (חריף), לא תיהוי בי עבורי אחסנתא, ואפילו מברא בישא לברא טבא, וכל שכן מברא לברתא. (אל תדון במקום שמעבירים את הנחלה אפילו מבן שאינו הגון לבן הגון, וכל שכן כשמעבירים את הנחלה מבן לבת).
ומוכח מכאן, שדעת תנא קמא, דלא כדעת רשב"ג, וסבר שאין להעביר את הירושה אף מבן שאינו הגון.
דאם תאמר שלא נחלקו בדבר זה, אם כן שמואל אינו לא כתנא קמא ולא כרשב"ג.
תנו רבנן: מעשה באדם אחד שלא היו בניו נוהגין כשורה, עמד וכתב נכסיו ליונתן בן עוזיא ל.
מה עשה יונתן בן עוזיאל?
מכר שליש מהנכסים לצרכו, והקדיש שליש, והחזיר לבניו של אותו אדם שליש.
בא עליו שמאי במקלו ותרמילו. כלומר, בא להתווכח עמו, וטען לו, שאינו יכול להחזיר את הנכסים לבניו, כיון שאביהם נתן לו את נכסיו על מנת שלא יתנם לבניו.
אמר ליה יונתן בן עוזיאל: שמאי, אם אתה יכול להוציא את מה שמכרתי לצרכי, ומה שהקדשתי, אתה יכול להוציא מה שהחזרתי. כיון שאין זו מתנה גמורה.

דרשני המקוצר[עריכה]